בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כפר בלום

בריחת מוחות יש גם בספורט: מי שמגדל את טניסאי העתיד של אמריקה הוא גם מייסד קבוצת הטועל מנהטן (זאת לא טעות) וגם מנהיג להקת "גלעד בלום בנד"

תגובות

בן 12 הוא היה סגן אלוף העולם הבלתי-רשמי לגילו, בשנות ה-20 שלו הוא הגיע להישגים יפים בסבב הטניס העולמי, ביחידים ובזוגות, וגם בנבחרת הדיוויס. גם בגיל 43 וחצי, גלעד בלום עדיין נמצא על מגרש הטניס. שנים אחרי הפרישה הוא עסוק מאי-פעם, מלא אנרגיה, תזזיתי כמו תמיד. אך למרות שיש לו פול-טיים ג'וב בניהול אקדמיית הטניס היוקרתית של ג'ון מקנרו, הוא מוצא זמן גם לכל האהבות הישנות - נגינה, כדורגל - וגם לכאלו חדשות יותר, כמו כתיבה ומשפחה.

 גלעד בלום (משמאל) וג'ון מקנרו. זה התחיל בטרמפ לווימבלדון | צילום: שחר עזרן

מי שהיה מגדולי הטניסאים של ישראל אולי נעלם מעל מסכי הרדאר הציבורי בארץ, אבל הוא חי מאוד, פעיל מאוד ומצליח מאוד. הוא פשוט עושה את זה בניו יורק. בלום הפך משחקן ברמה גבוהה (בשיאו הגיע למקום ה-60 בעולם), למאמן מצוין ומבוקש והחל מהשנה, אחרי שנים של ניהול אקדמיית הטניס שלו בניו יורק, קיבל את ניהול האקדמיה הגדולה והיוקרתית שהקים מקנרו האגדי. מתברר שיש בריחת מוחות גם בספורט הישראלי.

למה ניו יורק?

"עברתי לניו יורק באוגוסט 2000. הסיבה העיקרית - לא היתה לי מספיק עבודה בישראל. אחרי שלוש שנים מוצלחות כמאמן הראשי באקדמיה ברמת השרון, אמרו לי שאין להם תקציב בשבילי ועברתי לאמן אצל שלמה צורף בהפועל תל אביב. אבל כשהקיץ הגיע, כל התלמידים היו נוסעים לחופש ומצאתי את עצמי מאמן עקרות בית עשירות או אנשי עסקים מבוגרים כדי להתפרנס. זה ממש לא התאים לי, כי השאיפה שלי היתה לאמן שחקני נוער הישגיים ולקחת אותם לרמות הגבוהות ביותר.

"באוגוסט 2000 נסעתי לאליפות ארצות הברית כעיתונאי של 'ידיעות אחרונות' וכמאמן של שחקן הנוער הראל סרוגו שהתחרה בטורניר הנוער של האליפות. אחרי הטורניר נשארתי בניו יורק ובדקתי אופציות של אימון. קיבלתי הצעה לאמן שני אחים, שחקני נוער שהיו מהטובים באזור ניו יורק. שניהם הגיעו בסוף לאוניברסיטת נוטרדם ושיחקו בקבוצת הטניס של המכללה. בתוך תקופה קצרה התחלתי למשוך יותר ויותר תלמידים, ובשלב מסוים עברתי מאימונים אישיים לאימונים קבוצתיים. שכרתי מספר עוזרים והקמתי בית ספר לטניס במועדון קטן עם שישה מגרשי חימר בברונקס, עשרים דקות נסיעה ממנהטן. עם השנים, האקדמיה שלי צמחה ובשיאה הגעתי ל-240 תלמידים.

"הנישה שלי היתה של שחקנים מתקדמים, כאלה שמעוניינים ללכת למסלול של מכללות או מקצוענים. עם השנים גידלתי עשרות תלמידים שהגיעו לדירוגים גבוהים בנוער ומאוחר יותר למכללות יוקרתיות באמריקה וגם כמה שחקנים שיצאו לסבב המקצועני. אחד מהם הוא אדם אל-מיחדאווי, אמריקאי ממוצא אוסטרי-מצרי שגדל בקווינס, שחקן שאימנתי ללא תמורה מאז שהיה בן 10. היום הוא בן 21 ומדורג 340 בעולם, והוא עדיין מגיע לאימונים שלי כשהוא נמצא בניו יורק בין הטורנירים".

באותם שבועות ראשונים בניו יורק, כשרק החל לגשש בנוגע לקריירת אימון בעיר, התרחש עוד אירוע ששינה את חייו של בלום וקבע אותם במנהטן - פגישה עם מי שהפכה ב-2001 לאשתו. את אירקה הוא פגש ברכבת בדרך לקווינס, לאליפות ארצות הברית הפתוחה. הוא היה מאמן של שחקן נוער, היא היתה חובבת טניס נלהבת. הקליק היה מיידי. אירקה, העובדת כמפיקה בחברת סרטי אנימציה ששייכת לתאגיד פוקס, היא אמנם ניו-יורקית מלידה, אך אביה סיני ואמה חצי הולנדית וחצי דומיניקנית, ויחד עם גלעד - בן לאב אשכנזי מאוסטרליה ולאם מרוקאית - ילדם המשותף, גיא בן החמש, הוא בן תערובת אמיתי. "יצא לנו ילד שהוא ערבוב אמיתי של איזה שמונה גזעים. אין סיכוי שהוא יהיה גזעני. זה בטוח", מצהיר בלום.

דיון אקדמי

מי שהיה מתולתל לא פחות מבלום (שתלתליו הם מזמן נחלת העבר), תזזיתי אף יותר ממנו וניו-יורקי מלידה - הוא כמובן מקנרו, מגדולי הטניסאים אי פעם ואחת הדמויות היותר מעניינות שהתרוצצו במגרשים. השניים התיידדו בסבב ושלוש פעמים אפילו שיחקו האחד מול השני - פעם בזוגות ופעמיים ביחידים. "את ג'ון פגשתי לראשונה ב-84'. הייתי בן 17 ושיחקתי זוגות עם אחיו הצעיר פטריק בטורניר נוער באנגליה, בזמן טורניר ווימבלדון. ג'ון בא לאסוף אותנו עם מכונית רשמית של ווימבלדון ונתן לנו טרמפ לטורניר הנוער של ווימבלדון. זו היתה השנה הגדולה ביותר שלו, הוא היה מספר 1 בעולם וסיים את אותה שנה במאזן של 82-3, שיא שגם פדרר ונדאל לא שברו".

כשבלום הפך למקצוען, השניים התיידדו. "כשעברתי לגור בניו יורק שמרנו על קשר. הוא היה בא אלי מדי פעם לאקדמיה הפרטית שלי, והיינו מתאמנים ביחד להנאתנו. הוא תמיד הביע את רצונו לפתוח אקדמיה משלו, ואני זרקתי לו שאם הוא צריך מישהו שינהל לו את האקדמיה, אשמח לעבוד איתו. הוא אמר לי שזה רעיון טוב". בשנה שעברה, הרעיון של מקנרו קרם עור וגידים. "הוא ריאיין אותי", מספר בלום, "והציע לי להביא את כל התלמידים שלי למועדון החדש שלו ברנדל איילנד (אי באיסט ריבר של ניו יורק הנחשב כחלק ממנהטן), ולהריץ לו את האקדמיה. המשא ומתן היה קצר מאוד וקיבלתי את תפקיד המנהל המקצועי של האקדמיה. יש לנו 20 מגרשים במועדון ויש לי 37 מאמנים בצוות. שישה חודשים מהפתיחה, אנחנו עומדים על 650 תלמידים בתפוסה מלאה. מדובר בג'וב בקנה מידה גדול בהרבה מהאקדמיה הקטנה והצנועה שהקמתי לפני תשע שנים שנים".

החתום מעלה, צריך להודות, סבר שמקנרו נותן את שמו, גורף חלק מהרווחים, אבל לא ממש נראה באקדמיה ובטח לא במגרשים. מתברר שזו היתה תחושה רווחת, אבל בלום מפריך אותה מכל וכל. "הרבה אנשים היו סקפטיים לגבי מקנרו, אבל אני יכול להעיד שהוא מפשיל שרוולים ויורד למגרש לעבוד עם הילדים. הוא פריק של טניס ואוהב לשחק איתם, לתת להם בראש ולהרצות להם באופן מפורט על מה שהם צריכים לעשות. הוא לא החמיץ יום אחד של עבודה, כשהוא בניו יורק. הוא נותן השראה לילדים עם היחס המקצועני שלו לכל משחקון אימון, והוא עדיין בכושר משחק מעולה ומתחרה בסבב הוותיקים ובמשחקי ראווה. אין צורך להסביר איזה לוקסוס זה לאקדמיה שיש לנו דמות כזאת מיתולוגית שמגיעה למגרש בקביעות ותורמת לילדים".

המועדון אינו קאנטרי-קלאב יוקרתי עם שם מותג של מקנרו. זו אקדמיה שנועדה להוציא אלופים. "אנחנו שואפים לייצר שחקנים שיגיעו לפחות לרמה של מכללות יוקרה, ורוצים לייצר שחקנים מקצוענים. יש לנו כמובן לא מעט שחקנים מתחילים המספקים הכנסות למועדון, אבל עיקר תשומת הלב של ג'ון ושלי מוקדשת לשחקנים ההישגיים. יש לנו גרעין קשה של כ-50 ילדים בני 6 עד 15, שהם דור העתיד של הטניס הניו-יורקי ואולי גם האמריקאי. לבודדים שמראים פוטנציאל של מקצוענים, אנחנו מעניקים מלגות והם מקבלים יחס אישי מג'ון וממני - אימונים אישיים, שיחות, צפייה בטורנירים. המטרה העיקרית שלנו היא לייצר אלופים. עשיתי את זה בקטן באקדמיה הפרטית שלי, ואנחנו מתרכזים בגילים הנמוכים, ביסודות נכונים ובריאים, כדי שאולי בעוד כמה שנים, אחד מהם יהיה המקנרו הבא".

האם גלעד בלום השחקן היה מגיע רחוק יותר לו היה לו את גלעד בלום המאמן?

"זו שאלה היפותטית שקשה לענות עליה. היו לי מאמנים מצוינים. שלמה צורף אימן אותי מאז התחלתי לשחק בגיל תשע ועד גיל 29, אנחנו כמו משפחה עד היום. הוא נתן לי את הביטחון להאמין בעצמי וזה הדבר החשוב ביותר. הוא היה מוטיבטור גדול ויש לו עין מצוינת לטכניקה. היה לי גם את דיק סאביט כמנטור, בן אדם שזכה בווימבלדון, נתן לי טיפים כל השנים והוא מוח טניס גדול. מאמני הכושר היו יובל חיגר ורונן בגה, בעלי שם עולמי, ובנבחרת היו לי את שלמה גליקשטיין והפסיכולוג שרגא שדה. כך שאני חושב שהייתי בר מזל. הייתי יכול להיות בין 50 הראשונים, אבל עשיתי שגיאות ואני לא מאשים את המאמנים. טניס הוא ספורט אינדיבידואלי.

"כמאמן, אני מנסה ללמוד מהשגיאות שלי כשחקן. אבל בסופו של דבר, הפכתי למקצוען בגיל 16, שיחקתי 13 שנה ומעל 1,000 משחקים בלי פציעה רצינית. עשיתי כל מה שחלמתי, שיחקתי בכל הטורנירים הגדולים, הייתי בשתי אולימפיאדות, שיחקתי בעיר הולדתי משחקים גדולים, לא החמצתי משחק נבחרת, הייתי שלוש פעמים אלוף ישראל. היו גם אכזבות, כמובן, אבל יש לי בעיקר זיכרונות טובים. פרשתי מוקדם, בן 29, אז יש לי כבר 15 שנות אימון, ואני מקווה להיות מאמן טוב יותר מאשר השחקן שהייתי".

יאללה הטועל

בלום שומר על קשר קבוע עם ישראל. פעם-פעמיים בשנה הוא מגיע לביקור, ולא רק כדי לראות את המשפחה. בתחילת השנה, למשל, העביר סמינר למאמנים במרכזי הטניס ויש לו גם כמה תלמידים ישראלים שאיתם הוא עובד כשהוא בארץ. לא מעט שחקנים ישראלים עוברים אצלו במועדון לתקופות אימונים או סתם להגיד שלום, ובימי אליפות ארצות הברית הפתוחה הוא מקפיד לפגוש את כל הישראלים.

הוא מעודכן לגמרי במתרחש בישראל, ועדיין אוהד גדול של הפועל תל אביב. "אני מקפיד ללכת לבלומפילד כשאני בארץ ורואה את כל המשחקים של הפועל באינטרנט", הוא מספר. "זה אחד הדברים שאני הכי מתגעגע אליהם בארץ". הוא מגדיר את עצמו כפריק של כדורגל ולמעשה גם היה שחקן פעיל, בין השאר במכבי רמת השרון בליגה ג'. "הצטרפתי לאימונים כדי לשמור על כושר, אבל המאמן אריה הרשקוביץ' אמר לי, 'תוציא כרטיס שחקן, אתה עולה בשבת'". האהבה לכדורגל לא נעלמה גם מעבר לאוקיינוס, ובלום הקים קבוצה בליגת חובבים מקומית. "שם הקבוצה היה הטועל, במקור זה היה אמור להיות הפועל כמובן, אבל האדם שרשם את הקבוצה טעה עם האות טי והחלטתי להשאיר את השם כי זה הצחיק אותי".

הטועל רצה במשך שבע שנים והפכה לקבוצה מיתולוגית במנהטן עם אחוזי הצלחה שלא היו מביישים את ברצלונה. היא הורכבה מחברים ישראלים ואמריקאים של בלום, "ומכל מי שהיה בעיר באותו שבוע. מי לא שיחק בקבוצה הזאת - דודי סלע, הראל לוי, אייל רן, עופר סלע, ערן דורון (שיחק בהכוח, היה יו"ר ארגון השחקנים וגם שירת עם הח"מ בתותחנים), יאניק נואה ואפילו אמיר שלח שיאן ההופעות בנבחרת ישראל שיחק אצלי עונה אחת כששהה בניו יורק לרגל פרויקט עיצוב פנים. שלח הביא לנו אליפות וכמעט כל משחק היה הולך מכות, אבל הוא היה תותח אמיתי. לפני שלוש שנים פירקתי את הטועל ועברתי למועדון אחר שבו אני משמש כמאמן-שחקן בקבוצה של גיל 30 ומעלה. מתאמנים פעם בשבוע ומשחקים בימי ראשון בבוקר. אני לא מחמיץ משחק גם כשיורד שלג".

אבל את ההנאה הגדולה שלו מפיק היום בלום לא במגרשים אלא דווקא על הבמה, שם נמצא החלום הבא שלו. מילדות הוא מנגן בגיטרה, אבל סביב המעבר לניו יורק גם החל לכתוב שירים, ועכשיו יש לו גם להקה שנקראת בשם המחייב "גלעד בלום בנד". "אנחנו כבר שנה מופיעים בקביעות במועדונים קטנים במנהטן, פעם-פעמיים בחודש", הוא מספר. "שכרתי נגנים מקצוענים והסגנון הוא בלוז-רוק עם השפעות ים-תיכוניות. רוב השירים באנגלית אבל יש גם כמה בעברית". בלום כותב את המלים והמוזיקה וכמובן שר, והנגנים המקצוענים מסייעים בעיבודים. "יש לי כבר בערך 25 שירים ואני מתכנן להקליט דיסק, אבל מרוב עיסוקים אין לי ממש זמן כרגע. החלום שלי הוא להביא את הלהקה לישראל ולעשות סיבוב הופעות, אבל יש לי כל כך הרבה התחייבויות כרגע. אין לי שאיפות מסחריות כמובן, אני עושה את זה להנאה בלבד. התרפיה הכי גדולה בשבילי אחרי שבע-שמונה שעות ביום על מגרש טניס היא לנגן עם החברים מול כמה עשרות צופים. ההרגשה אחרי הופעה היא כמו אחרי משחק טניס, זה אותו אדרנלין ואני מתגעגע לזה".

אם כל זה לא מספיק, בלום גם מושך בעט, והוא במשא ומתן עם הוצאת ספרים על פרסום ספר שהחל כבר לכתוב, "הספר יהיה שילוב של אוטוביוגרפיה אישית ושל פילוסופיית האימון שלי. בספר אשתף את הקוראים בחוויות שלי כטניסאי מקצוען, ואנסה לשטוח את דרכי האימון שאימצתי. זה עדיין בחיתולים, אבל זה משהו שתמיד רציתי לעשות. הספר ייצא באנגלית ובעברית". עד שזה יקרה, הוא כותב באופן קבוע על ספורט ל"גלובס".

געגועים לאימונים חמים

כמו שאפשר להבין, בלום עושה חיל מעבר לים, אבל כמו כל ישראלי שורשי הוא ממשיך להתגעגע, ועל ההצלחה מעיבה תחושה של חמיצות קלה. "יש הרבה געגועים לישראל, למשפחה, לחברים, לאוכל ולמזג האוויר, אבל עשיתי פה קריירה בקנה מידה הרבה יותר גדול מאשר אם הייתי נשאר בישראל. זה קצת עצוב שהילד שלי מדבר עברית עם מבטא אמריקאי חזק ושהוא לא זוכה לראות מספיק את הסבא והסבתא שלו ואת בני הדודים".

ולא מדובר רק בפן האישי. "כואב לי גם שאני לא יכול יותר לעזור לטניס הישראלי כמאמן, כי הייתי יכול לתרום. ואני יודע בוודאות שיש מחסור במאמנים עם ניסיון כמו שלי. אבל לפחות בארבע השנים שכן אימנתי בישראל, הצלחתי לגדל את דודי סלע שסוחב את הטניס בישראל כבר כמה שנים. דודי היה התלמיד הראשון שלי, הייתי זה שגילה אותו ודאג להעביר אותו ואת משפחתו מקרית שמונה לאזור המרכז, והיתה לי תרומה מכרעת בפיתוח שלו כשחקן. עבדנו צמוד במשך שלוש שנים כולל מאות שעות של אימונים אישיים ונסיעות לחו"ל. כבר מהרגע הראשון שראיתי אותו, עוד כשהייתי שחקן, ידעתי שהוא הולך להיות שחקן גדול. זו התרומה הצנועה שלי לטניס הישראלי".

בין התוכניות לעתיד, לפחות על הנייר, בלום שואף לחזור לישראל באופן חלקי, להקים בית ספר לטניס ולעזור לגדל שחקנים. "אולי אפילו להקים סניף של האקדמיה של מקנרו, דיברתי איתו על כך וזה מעניין אותו, אבל כרגע אנחנו מתרכזים כמובן בפרויקט שלנו בניו יורק. יש לנו עבודת חריש של כמה שנים עד שהתינוקות שלנו יגיעו לרמה שאפשר לקצור את הפירות. לבנות שחקנים מקצוענים זו עבודת נמלים. אני עושה את זה כבר 15 שנה. זה כיף גדול להיות חלק מהחיים של הילדים הללו ולדעת שיש לך חלק בעיצוב האופי שלהם, אני עדיין בקשר עם לא מעט מהתלמידים שלי שחלק מהם כבר אנשים מבוגרים, התהליך מהנה ואני מרגיש די בר מזל שאני עוסק במקצוע שאני אוהב". *



גלעד בלום ב-80', בן 12. בקרוב: הדיסק והספר


בטורניר ריקליס, 88'. עשיתי כל מה שחלמתי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו