בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המגזר הציבורי מפגר מאחור

תגובות

אם מצב תעסוקת האקדמאים הערבים בשוק הפרטי אינו מזהיר, במגזר הציבורי הוא גרוע מעט פחות - אך עדיין טעון שיפור. ערבים ודרוזים מהווים כיום רק כ-7% מעובדי המדינה, ולפי דו"ח מ-2009 השיעור הזה נשאר קבוע פחות או יותר ב-2007-2009, למרות תקנות חדשות מ-2007, כגון צוות בין-משרדי להסרת החסמים להעסקת מיעוטים, תמיכה כלכלית ואף הקצאת משרות באופן מיוחד.

היעד החדש, לפי הדו"ח, הוא להגיע לשיעור של 10% דרוזים וערבים מקרב עובדי המדינה עד 2012 - לא יעד שאפתני, אך כפי שמציין איימן סייף, מנכ"ל הרשות לפיתוח כלכלי במגזר הערבי במשרד ראש הממשלה, ספק אם יצליחו להשיגו. זה נתון די מדהים, בהתחשב בקשר הישיר שיכול להיות בין מדיניות ממשלתית למדיניות העסקה בשירות המדינה.

"הקצב אינו כפי שהיינו רוצים", הוא נאנח, "יש הרבה בעיות, הביורוקרטיה של קליטת עובדים מאטה את העניין. קלטתי 14 עובדים לרשות שלי והתהליך נמשך בממוצע בין שמונה חודשים לשנה. יש גם משרדי ממשלה שלא כל כך הפנימו את השינוי, ועוד מתלבטים אם לקלוט או לא לקלוט - זה דבר שחייב להשתנות. יש בעיות נוספות - רוב המכרזים הם למשרות בירושלים, הרחק מריכוזי האוכלוסיה הערביים. ובכל זאת, לאט לאט אני רואה יותר עובדים ערבים במשרדים".

אחד מהחלוצים שפילסו את הדרך היה עלאא ריאן, רואה חשבון ועורך דין שהגיע לדרגת מנהל תחום האכיפה באגף הממונה על השכר במשרד האוצר, עד שפרש לפני שנתיים למגזר הפרטי. הסיפור שלו מורכב מתכונות של מצליחנים מהמגזר הפרטי: שאפתנות, עקשנות וחוסר נכונות להתפשר.

ריאן, במקור מהכפר כאבול בצפון, הגיע לירושלים לצורך לימודי ראיית חשבון באוניברסיטה העברית, אך בניגוד לרוב חבריו מהמגזר, ובדומה לאחרים שהצליחו לפרוץ את המחסומים, התעקש להתמחות במרכז. "רוב החברים שלי התמחו במשרדים במגזר, אבל אני חיפשתי משהו רציני יותר". הריחוק מהבית, הוא מציין, עזר לו לבנות אישיות עצמאית ואחראית, שאינה חוסה בצל המשפחה בכפר.

לאחר ההתמחות ניהל משרד רואי חשבון במגזר, ואז שינה כיוון והחליט ללכת למגזר הציבורי. "לא רציתי להיות עוד רואה חשבון במשק הישראלי - חיפשתי את היתרון היחסי, ועשייה ציבורית תמיד עיניינה אותי. הייתי בירושלים גם כך, בקרבה פיסית למשרדי הממשלה. אז אמרתי - אם כבר אנחנו רחוקים מאמא ואבא, ננסה".

עבור אקדמאים ערבים רבים, הבחינות למגזר הציבורי מהוות מכשול שאי אפשר להתגבר עליו. העברית מיושנת, טוען יאסר עוואד, מנכ"ל עמותת סיכוי, וקשה מדי עבור מועמדים שזו אינה שפת אמם. הראיונות - תמיד נקודת תורפה בתהליך הקבלה של בן מיעוטים למשרה במגזר היהודי - מונעים על ידי הנחות יסוד שמקשות על מועמד ערבי עוד יותר. "מידת חוסר האמונה של הסטודנט הערבי בסיכוייו להתקבל לעבודה עומדת ביחס ישיר לפערים שאותם הוא חווה", אומר ריאן. מנציבות שירות המדינה נמסר כי "הקושי במבחנים אינו מהווה מחסום כי התחרות היא בין מועמדים עם אותם קשיים. עם יציאת מכרזי נציבות שירות המדינה לגורם חיצוני, הנושא יבוא על פתרונו".

ריאן ניגש לשלושה מכרזים שונים לפני שהתקבל, ולמד מכל שלב. אף על פי שהתפקיד לא דרש ניסיון קודם, הוא הבין שהוא נדרש להראות בקיאות בתפקיד המוצע ולמד אותו היטב לפני הראיון. באגף הממונה על השכר הוא היה הערבי היחיד, והראשון באגפי המטה של האוצר, אך ברגע שהצליח להיכנס חש ששופטים אותו רק על סמך כישוריו. "יחסית לשאר המשרדים, משרד האוצר פחות פוליטי ויותר מקצועי, והסביבה היתה תומכת. התחלתי ממש ברגל ימין".

לאחר שנים באגף הרגיש הוא מתקרב לתקרת הזכוכית - לא בשל המוצא, אלא בשל קצב התחלופה האטי במשרד - ופרש. בעבודתו במגזר הפרטי הוא מציע שירותים ייחודיים לעיריות ולמועצות מקומיות, כולל עיריית תל אביב, תוך ניצול הכישורים שרכש במגזר הציבורי. כדי לסכם את שנותיו שם, הוא משתמש במטאפורה מעולם הכדורגל: "יש קבוצה של 11 שחקנים, כולם משחקים ואתה יושב כשחקן מחליף - כששחקן מפתח נפצע נותנים לך הזדמנות לכמה דקות. לי בקושי היתה הזדמנות להיות חלק מההרכב, אבל ברגע שנכנסתי - ניצלתי את הזמן שלי שם היטב".

אם במשרד האוצר ההתמודדות היא מקצועית בעיקר - הרי שבמשרד החוץ, העוסק בהסברה ובייצוג ישראל בעולם, העבודה יכולה לגעת בקונפליקט הזהות. איסמעיל חלאדי, בדווי מהכפר ח'ואלד בצפון, לא נותן לעובדה הזו להפריע לו בטיפוס למעלה. הוא ידע מגיל צעיר שהוא רוצה לשרת את המדינה. לאחר התיכון הוא נסע לניו יורק לעבוד במשך שלושה חודשים, שם התחבר בעיקר עם ישראלים. כשחזר, החליט ללכת ללמוד מדע המדינה, והתקבל לקורס צוערים במשרד החוץ. "לאחר הנסיעה הייתי מודע יותר למעמד שלי במדינה, לעובדה שגם לי יש חלק, זכות ויכולת לייצג את המדינה. לא ידעתי כמה זה יהיה קשה".

למה זה קשה? בגלל הקונפליקט בין הזהויות?

"בגלל החרמות. כל האנטישמיות - זה לא היה לפני 10 שנים, לא כשאני הלכתי לתיכון. כיום זה קיים בכל מקום".

התשובה הזו היא דוגמה אופיינית לדרך שבה הטמיע חאלדי את ערכי השליחות שבחר לעצמו. הוא דיפלומט כה מיומן שקשה לשמוע ממנו ביקורת כלשהי על היחס לערבים ישראלים במדינה - בין אם משיקולי קריירה, או כי הזדהותו עם האתוס הלאומי באמת גדולה כל כך.

הוא עבר את מבחן הקבלה לקורס הצוערים רק בפעם השלישית, ולדבריו הקורס היה רצוף בוויכוחים בין דתיים לחילוניים, יהודים ולא יהודים - "ואני יושב בכיתה ומקשיב. מה לעשות, בחברה רב תרבותית יש כל מיני דעות".

אבל חלק מהן גזעניות. זה לא קומם אותך?

"הדבר הכי חשוב הוא לקבל את ההחלטה לייצג את המדינה. באותו רגע מקבלים את הטוב עם הפחות טוב. החוכמה היא להתעלות מעל הוויכוחים הקיימים. הדיבורים נגד מסתננים, פולשים - זו גזענות לשמה. אבל הוויכוח בישראל חופשי, דמוקרטי, זה מה שיש. אתה צריך להחליט אם להציע פתרונות או לשבת בשקט".

אך באקלים הישראלי הנפיץ, גם מי שלא רודף אחר הקונפליקטים - הם רודפים אותו. לאחר הקורס שימש חלאדי כדובר ההתנתקות מול העולם הערבי - משרה שחשפה אותו לביקורת חריפה על מדיניות הממשלה - ולאחר מכן מונה לקונסול ישראל בסן פרנסיסקו. הימים היו ימי מבצע עופרת יצוקה, וכאן כבר נתקל בהפגנות ובחרמות.

איך היית יכול לייצג את המדינה? לא הסכמת עם חלק מהביקורת?

"תשמעי, דיפלומטיה היא מקצוע שברגע שמחליטים עליו - מתעלים מעל כל העניינים האחרים, מעבר לכל העמדות הפוליטיות. מי שלא רוצה, יכול לתלות את המדים ולשבת בצד. גם אם נפגעים ונעלבים, מותקפים ומקבלים ביקורת חריפה - צריך לדעת איך לשפר. הדעה שלי לא חשובה, לא רלוונטית - אני מייצג מדינה. למדינה הזו יש סט של מסרים שמשתנים. הנאמנות היא לתפקיד, לא לממשלה זו או אחרת".

כיום משמש חלאדי כיועץ מדיני של שר החוץ אביגדור ליברמן למזרח התיכון ולמדינות ערביות. בדרך גם כתב ספר על מסלול חייו הלא קונוונציונלי. עם ליברמן, כצפוי, אין בעיה. גם דעותיו הידועות של הבוס שלו ויוזמותיו שיכולות להיראות לא ממש דמוקרטיות, לא נראות לחלאדי כמו עניין גדול - או לפחות, זה מה שהוא אומר לתקשורת. "עזבי את העניינים האישיים שלו - אין שר חוץ מושלם. לזכותו של ליברמן ייאמר שהוא בחיים לא יבוא ויעשה משהו לא חוקי".

וכך זה נשאר: כל ניסיון לשאול אם הערותיו הגזעניות לעתים של השר לא מקוממות אותו, נתקל בחומה בצורה של מקצועיות בכל מחיר. "בחברה הערבית, יושר וכנות הם ערכים חשובים מאוד. אם היו מודדים פוליטיקאי מהבחינה הזו - ליברמן היה זוכה במקום הראשון.

"בסך הכל", הוא מסכם וחושף טפח מהמנגנון הנפשי שמאפשר לו לתפקד כעובד הציבור המושלם, "לא מתייאשים כל כך מהר. כששומעים ביטויים, התקפות - זה עושה את האדם נאמן יותר למשימה שלו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו