בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע יש רק אחד

לאקדמאי ערבי אין סיכויים גבוהים להשתלב בשוק העבודה הישראלי | הממשלה וגורמים פרטיים מנסים לקדם יוזמות לשיפור המצב, אבל בשטח המספרים מאכזבים | הנה שבעה אנשים ששברו את המחסומים

תגובות

הבמאי תאופיק אבו-ואיל מגיע לבית הקפה התל-אביבי "תולעת ספרים" בפנים עייפים ועם זקן בן שבוע. הראיון תפס אותו באמצע עריכת סרטו השני, תנאת'ור (התפוררות), וימי העבודה נמשכים עשר שעות ויותר. כשהוא נישא על כנפי הצלחת סרטו הראשון, "עטאש - צימאון", שזכה בפרס הביקורת בפסטיבל קאן לפני שש שנים, הצליח אבו-ואיל לגייס לסרט כמיליון שקל, תקציב לא זעום לסרט ישראלי.

אבו-ואיל מזמין בירה וסורק את בית הקפה, שבו מתקיים ערב מחווה ללאה גולדברג. כל זה - לאה גולדברג, פסטיבל קאן, חדרי עריכה - רחוק מאוד מהנוף שבו הוא גדל, הצעיר בין עשרה אחים במשפחה ענייה באום אל פחם, ששימשה השראה לסרטו הראשון. אביו עזב לפני שנולד ואת השבט החזיקה אמו, שלא ידעה קרוא וכתוב וניהלה חנות מכולת בכפר.

תאופיק שאף ליותר, ובגיל 15 החליט לצאת ולבדוק את העולם. הוא יצר קשר עם אביו, שגר בתל אביב ועבד כנהג מונית, וראה בפעם הראשונה את הים, את העיר וסרטים בקולנוע. "זה פתח לי את הראש, עזר לי להבין שהדבר היחיד שיעזור לי בחיים הוא השכלה. הייתי תלמיד טוב וחשבתי שאלמד מדעים. אני לא יודע איך זה קרה בדיוק, אבל אהבתי גם שירה וסרטים ויום אחד החלטתי להמר וללמוד קולנוע".

אחיו - ביניהם רופא, מהנדס בניין, חשמלאי, נהג משאית ומורות לחינוך מיוחד - מימנו את הבגרות האקסטרנית שלו ולא היו מאושרים מבחירת המקצוע: הם ייחלו למשהו מעשי יותר. מבחינתם, מספר אבו-ואיל, ללמוד קולנוע היה בערך כמו להיות נרקומן. רק כשסרטי הסטודנטים שלו החלו להצליח, הם הבינו שהילד רציני. בפקולטה הוא היה הערבי היחיד. "הייתי עוף מוזר, זה בטוח. בשנה הראשונה כולם נראו לי מכפר סבא, מרעננה, אבל לאט לאט מצאתי גם אנשים דומים לי ורכשתי חברים".

למרות פריחת הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, קולנוענים ישראלים שזוכים בפרסים בינלאומיים ואף מצליחים לממן סרט שני אינם מחזה נפוץ. נדיר עוד יותר למצוא בעמדה הזו את מי שצריך להתגבר בדרך גם על המכשולים העומדים בפני בני מיעוטים. המכשולים האלה נהפכו בשנה האחרונה לנושא שמרבים לדון בו. נתוני התעסוקה של ערבים ישראלים מדברים בפני עצמם: לפי נתוני עמותת סיכוי, נכון ל-2008 היה שיעור הערבים מקרב המועסקים במדינה 11%, אף על פי שהם מהווים 20% מהאוכלוסיה. רק 18.5% מהנשים הערביות משתתפות בכוח העבודה, לעומת 55.7% בקרב נשים יהודיות. בקרב אקדמאים, התסכול גדול במיוחד: אנשים איכותיים שהשקיעו שנים ברכישת השכלה, מוצאים את עצמם בסוף המסלול ללא עבודה או מתפשרים על פחות ממה שהכשרתם אמורה להניב.

לפי נתונים של עמותת קו משווה, 20 אלף ערבים אינם מוצאים עבודה או עובדים בתעסוקה בלתי הולמת, וסיכוייו של אקדמאי ערבי להשתלב בשוק העבודה קטנים פי חמישה מאלה של יהודי. בקרב עובדי ההיי-טק, מנוע הצמיחה המפורסם של המשק, עובדים ערבים מהווים רק 4% - חמישית משיעורם באוכלוסיה. דו"חות של ה-OECD סייעו למגזר העסקי והממשלתי להבין את המובן מאליו - שתעסוקת ערבים וצירופם למעמד הבינוני היא כורח המציאות, אם ישראל רוצה לשמור על כלכלתה הפורחת. ההבנה הזו הובילה לשלל יוזמות, החל בעמותות פרטיות שמנסות לחבר בין מעסיקים לאקדמאים, וכלה ברשות לפיתוח כלכלי במגזר הערבי במשרד ראש הממשלה, שהוקמה לפני שנתיים.

"הדבר המצוין הוא שכולם הגיעו לאותה מסקנה - אם מדינת ישראל רוצה להתקדם, חייבים להשקיע באוכלוסיות חלשות", אומר איימן סיף, מנכ"ל הרשות לפיתוח כלכלי. "אי אפשר לדבר על חברות ב-OECD כשהחלוקה בין המגזרים כל כך לא שוויונית. תרומתה של האוכלוסיה הערבית לתמ"ג היא שליש מזו של האוכלוסיה היהודית. אם נכפיל את זה, ניתן למשק הישראלי 30-40 מיליארד שקל נוספים כל שנה. זה הרבה כסף".

מקצוע חופשי - כדי לפרנס

היוזמות וחדוות העשייה הן עניין חיובי ללא ספק, בעיקר כשהממשלה, לשם שינוי, מגבה את ההצהרות הבומבסטיות גם בכסף, ולרשות הרשות לפיתוח כלכלי עומדים כ-900 מיליון שקל, בפרויקטים שונים. הממשלה ועמותות כמו צופן, קו משווה וסיכוי מנסות לתקוף את הבעיה באסטרטגיות שונות, כמו הקמת מרכזי היי-טק ביישובים ערביים, השמה מעשית של אקדמאים, עזרה לעסקים ערביים ושיפור תשתיות התחבורה ביישובים ערביים כדי להגביר את הנגישות למקומות עבודה (ראו מסגרת).

בינתיים התוצאות מעודדות פחות מהכוונות: ההתקדמות מושגת בצעדים קטנים ומפרכים, ועוד אי אפשר לדבר על פריצת דרך. עמותת צופן, שפועלת בתחום ההיי-טק, הצליחה בשלוש שנות פעילות להביא להעסקתם של כ-200 מהנדסים. קו משווה, עמותה בעלת יוזמות השמה וחינוך שונות שמתמקדת במגזר העסקי, רושמת לזכותה 270 השמות, אם כי מציינת ש-1,700 משרות חדשות נפתחו עבור ערבים בחברות שעמן עמדה בקשר. על הישגי הרשות לפיתוח כלכלי עוד אי אפשר לדבר - אין כאלה עדיין. את הרוח החיובית חייבים לשבח, וגם לקוות שהיא תניב בסופו של דבר תוצאות.

ואולם במשק הישראלי אפשר למצוא סיפורים של אקדמאים ערבים, שכמו אבו-ואיל, לא חיכו לממשלה או לעמותה כדי להתקדם - הם עזרו לעצמם והגיעו רחוק. מה אפשר ללמוד מסיפוריהם של אלה שהצליחו לנצח את הסטטיסטיקה? אולי שכמו בכל סיפור של בני מיעוטים, הצלחה דורשת כמה תכונות בסיסיות: להיות טוב יותר מהאחרים, להתרגל להיות סנונית ראשונה בכל מקום, להתעקש ולא להתייאש - ולעולם לא להיגרר לשיחות על פוליטיקה. וכמובן, כמות נכבדת של מזל לא תזיק.

"עורכת דין ערבייה צריכה להיות מוכשרת יותר מכל עורך דין אחר כדי להגיע לאותה משרה - חד וחלק", פוסקת רולה דלה-מובראיקי, שותפה במשרד עו"ד התל אביבי גלוזמן, שם טוב, חוברס, ברויד ושות'. ממשרדה שבקומות הגבוהות של מגדלי עזריאלי, משקיפה דלה-מובראיקי על כל תל אביב, מאיכילוב עד הים. המרוץ להגיע לשם התחיל אצלה כבר בילדות. בקרב משפחתה בשפרעם - אב כלכלן ששימש כמנהל בכנסייה הקתולית בחיפה, אם עקרת בית, ארבע אחיות אקדמאיות ואח קטן - רכישת השכלה היתה עניין מובן מאליו. "הוריי תמיד אמרו שצריך לבחור במקצוע חופשי, למקרה שנצטרך לפרנס משפחה".

בחטיבת הביניים כבר נסעה כל יום ללמוד בנצרת, בסמינר סנט ג'וזף הידוע ברמתו האקדמית הגבוהה. לאחר התיכון הגשימה חלום ילדות והלכה ללמוד משפטים ומינהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה, רחוק מהבית. בחירה יוצאת דופן בכפר, שרוב צעיריו באותה עת העדיפו להישאר בו וללמוד במוסד קרוב יותר: אך לדעתה, המעבר למרכז היה הדרך היחידה להצליח. היא היתה אחת מארבע סטודנטיות ערביות במחזור שלה, ובחרה להתמחות במסלול המימון, המאתגר במיוחד.

הבחירה בלימודי משפטים פופולרית בקרב הציבור הערבי: החשיבה המקובלת היא שזה מקצוע שתמיד אפשר למצוא בו עבודה - או לכל הפחות לפתוח משרד עצמאי. כדי לעבוד כעורך דין לא חייבים להתקבל לעבודה בחברה יהודית או אפילו לעזוב את הכפר. אך לפי עו"ד עירית תמיר, מנכ"לית קו משווה, פעמים רבות תוקע המסלול הזה את המשפטנים במקום. "הרבה עורכי דין במגזר לא מוצאים עבודה, לא משתלבים, והם חוזרים למגזר ופותחים משרד קטן, העיקר שיהיו שלט וכבוד. אין פרנסה, לא רוכשים נסיון, אבל לכאורה הם מסודרים".

כיצד הצליחה דלה-מובראיקי להתחמק מהגורל הזה? קודם כל, היא העדיפה להתפשר על מרחק מהמשפחה מאשר על מרחק מהעבודות השוות: לאחר הלימודים בחרה להישאר בתל אביב ולא לחזור לצפון. גם הבחירה הזו מבדילה פעמים רבות בין מי שמצליח לפלס דרך לבין מי שלא: ההזדמנויות המוגבלות שמציע אזור הצפון, שם נמצאת מרבית האוכלוסיה הערבית, אינן יכולות להתחרות בעושר התעסוקתי התל-אביבי. זאת בחירה שעומדת בפני כל מי שגדל בפריפריה, אך בחברה הערבית, המרוכזת עדיין סביב מבנה משפחתי הדוק ומסורתי, העזיבה יוצאת דופן - ומחירה בצדה. דלה-מובאריקי, שבעלה רמזי, עורך דין ורואה חשבון אף הוא עובד במרכז, מתקשה עדיין לחיות רחוק ממשפחתה.

ואולם, 11 שנה של עבודה קשה ביום ובלילה, כמקובל בתחום המסחרי שבו היא מתמחה, סייעו לה לטפס במעלה הסולם - וכיום היא רואה תגמול למאמציה בסטטוס ובעבודה מאתגרת ויוקרתית במרכז הענינים.

באחרונה היא רואה סביבה שינוי מהוסס. "מספר לא מבוטל של משרדי עורכי דין בתל אביב החלו להעסיק ערבים בשנים האחרונות - אף על פי שלא ידוע לי על כאלה שקודמו לשותפים. אבל לרוב, גם משרד גדול לא ייקח יותר מעורך דין ערבי אחד או שניים. אם יש לך כבר אחד - לא יהיה מקום לעוד אחד".

בעשר השנים האחרונות, היא מוסיפה, לא הגיעו אל משרדה מתמחים ערבים - אולי משום שהם חושבים מראש שלא יתקבלו ולכן אינם מנסים ואולי השם שעל קורות החיים מספיק כדי לזכות אותם במכתב דחייה.

גם ערבייה וגם אשה

עיקרון ה"אחד-שניים לכל היותר" תקף גם בתחומים אחרים. "בטלוויזיה המסחרית יש מקום לערבי אחד", טוען אבו-ואיל, "כרגע הוא תפוס על ידי סייד קשוע, שהוא מוכשר מאוד. אבל למה ל'עבודה ערבית' אין במאי ערבי? חסרים במאים ערבים? אף אחד לא רוצה במאי ערבי לפרסומות ולקליפים. גם אין שחקן ערבי בפרסומת, אלא אם הוא מפרסם חומוס. ליוצר ערבי אין הרבה אפשרויות. לכן או שאתה עוסק בסכסוך, או שיש לך משהו אישי חזק למכור - אחרת לא תצליח".

דווקא במקצועות יצירתיים, השונות עשויה להיות יתרון - כפי שגילתה אחותה של מובראיקי, דוניא חורי. כשהחלה ללמוד בבצלאל כדי להגשים את חלום הילדות שלה וליהפך לאדריכלית ("בחירה יוצאת דופן, אצלנו כולם עורכי דין", היא צוחקת), היא גילתה שהמטען התרבותי שלה יכול להוות כלי משמעותי בדרך להצלחה: "בבצלאל מחפשים את הייחוד, וכל מה שעשיתי היה שונה. התרבות שממנה באתי עבדה לטובתי, האישיות שהבאתי לעבודות היתה ייחודית, וכולם התעניינו בזה".

אך החממה הבצלאלית לא יכולה היתה לסוכך עליה מפני החיים בירושלים הנפיצה, בתקופת הפיגועים שלפני עשור: באחד הימים עלתה דוניא לאוטובוס עם מודל שעבדה עליו ללימודים - ואשה ששמעה אותה מדברת ערבית, החלה לצעוק שהיא מחבלת שנושאת פצצה. "רק הסטודנטים שהיו באוטובוס והכירו אותי הצילו אותי מהמצב המביך".

גם כיום, כשהיא גרה עם משפחתה ביפו ועובדת במשרד רני זיס אדריכלים בתל אביב על פרויקטים כמו מלון אמנות בזיכרון יעקב, מלון ריץ קרלטון הרצליה ומגורי יוקרה - היא שומעת מדי פעם הערות מקוממות. "כששומעים שאני מדברת ערבית אומרים: 'את לא נראית ערבייה, את נראית צרפתייה'. מה צריכות להיות לי, קרניים? תמיד גם מתפלאים שהצלחתי: גם ערבייה, גם אשה - במקצוע שלי זה נדיר".

למרות הוויתורים שעשו והעבודה הקשה, חורי ומובראיקי הן מבנות המזל שדרכן היתה חלקה יחסית. לזיאד חנה, מנכ"ל הסטארט-אפ ג'אספר, היה קשה יותר. הוא שייך לדור קודם - וכשהחליט ללמוד מחשבים ב-1983 היתה זו בחירה יוצאת דופן, ולא רק במגזר. הוא לקח קורס התחלתי במכללת הגליל המערבי, והיה מגיע לשם בלילות הגשומים כדי ללמוד תכנות בייסיק.

כדי לממן את לימודיו עבד במשך שנה בבניין עם אחיו, בכפר ראמה שבו נולד, והשנה ההיא היתה חינוך בפני עצמו. "המשפחה שלי בעצם ניסתה ללמד אותי כמה החיים קשים - וכמה חשוב ללכת ללמוד".

הוא היה הערבי היחיד בפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטת תל אביב - המקצועות הפופולריים במגזר עדיין היו ראיית חשבון, משפטים ורפואה. "בכפר אני הייתי הבחור של המחשבים. עזרתי לעובדים במועצה, העברתי קורסים במחשב והיה לי כינוי: 'זיאד הקומפיוטר'. הייתי גאה בו, אם כי כשאני חושב על זה עכשיו, יש בזה משהו קצת מעליב", הוא צוחק.

לאחר הלימודים, גם כוחו של הקומפיוטר לא עמד לו כדי להשיג עבודה. חברות הטכנולוגיה הישראליות דאז היו קשורות לצבא או לתעשייה הצבאית, ורובן דרשו סיווג ביטחוני. כשהגיע לראיון בחברה דרך יריד תעסוקה באוניברסיטה, העיפו מבט אחד בקורות החיים שלו ואמרו לו - "לא יכול להיות, יש פה טעות". הוא נשלח הביתה לפני שאפילו הספיק להיכנס ללובי.

לאחר חודשים של חיפושי עבודה, חזר חנה לצפון והתחיל לעבוד בהוראה - מפלטם של אקדמאים רבים במגזר. הוא הקים בכפרו חטיבת מחשבים עם 15 יחידות לימוד, אבל לא היה מרוצה. "זה המקלט הקלאסי - לחזור ללמד, להתחתן, לשבת ליד ההורים וזהו, נגמר. אבל ידעתי שאני חייב להיכנס לחברת תוכנה". עקשנותו של חנה נשאה פירות - הוא ניסה וניסה עד שמצא עבודה בחברת תוכנה ערבית ושנה וחצי מאוחר יותר, לאחר יריד תעסוקה בטכניון, הצליח להתקבל לאינטל.

מכאן כבר היתה דרכו חלקה הרבה יותר: הוא נשאר בחברה 17 שנה והגיע עד לדרגה של מוביל טכני, ודרגה ניהולית מקבילה למנהל מחלקה, כשהוא מקודם על סמך כישוריו בלבד. כשהחליט לעזוב לבסוף הרגיש בטוח עד כדי כך שפרש כנפיים וטס לעמק הסיליקון, שם מונה למנכ"ל ג'אספר. לפני כשנה חזר כדי להקים לחברה סניף ישראלי, ובמקביל הוא משלים דוקטורט באוקספורד.

העקשנות וההתמדה - חוסר הנכונות להתפשר על הקלפים שחולקו לך, להישאר בכפר כמו כולם - הן כמעט דרישות בסיסיות עבור מי שרוצה לפרוץ את המחסומים. אך בצד השני חייבת לעמוד גם חברה שמוכנה לתת להם צ'אנס. אינטל היא חברה כזו - מרכזי הפיתוח שלה מאוכלסים במהנדסים ערבים רבים, בעיקר באזור הצפון, וכבר שנים היא ידועה כחברה שנותנת הזדמנות לעובדים טובים מכל המגזרים. בהתחשב בעובדה שתעשיית ההיי-טק הישראלית אינה מתמקדת יותר בפיתוחים ביטחוניים ועובדת בעיקר עם חו"ל, לא ברור למה אינטל היא כל כך יוצאת דופן. בשנים האחרונות, עוד חברות מתחילות להבין את היתרון בניצול הכישרון האנושי העשיר - בלי קשר למוצאו. עם כל זאת, כפי שמזכיר יוסי שנקלר, מנכ"ל מרכזי הפיתוח של אינטל, גם כחברה שידועה ככזו שנותנת הזדמנות שווה לערבים, הם מונים בסך הכל 5% מכלל העובדים, חמישית משיעורם באוכלוסיה.

"בדרך כלל, הקצפת כן נקלטת - האנשים הכי טובים", אומר נביל סכראן, מנהל מחלקה לפיתוח מעבדים באינטל, שמתחתיו כ-100 איש, הפעיל בעמותת צופן. "אם אין לך ניסיון, מסתכלים על ציונים - אבל להשיג ממוצע של מצטיין בטכניון או באוניברסיטה זה לא קל, בטח לא לאוכלוסיה הערבית. יש קשיי שפה, והנדסה וטכנולוגיה לא מושכות דווקא את הסטודנטים הכי טובים: הם הולכים ללמוד רפואה ועריכת דין. יש בזה צדק מסוים - בדרך כלל, רופא מצליח להשיג עבודה. לי היה מזל, אבל אני מכיר הרבה שמחפשים ולא מצליחים".

כשסכראן הצטרף לאינטל, לפני 28 שנה, הוא היה בסך הכל המהנדס הערבי השני בחברה שמנתה 60 איש. "אינטל היא חברה מיוחדת - יש לה את התרבות שלה. זו חברה עולמית, עובדת בעיקר עם חברות בחו"ל, היא לא מתעסקת עם הצבא. זה מצב נוח יחסית. לא הרגשתי שונה. הרגשתי שאני מקבל את ההזדמנויות. גם כיום, כשאני יושב בכל מיני פורומים ניהוליים, אני רואה שאין שום הכוונה שגורמת לאפליה של ערבים, של רוסים, או של כל קבוצה אחרת".

הוותק של סכראן וגם של חנה באינטל אינו מקרי: מהנדסים ערבים, מציין שנקלר, מצטיינים בנאמנות גבוהה למקום העבודה, בניגוד לקצב הניוד התזזיתי המקובל בענף. ויכול להיות שלדור הצעיר בכל זאת קצת יותר קל. רנה פארן, 29, מהנדסת תוכנה מהכפר מעיליא שבצפון, כלל לא היתה צריכה לחפש עבודה: היא החלה לעבוד בגלילאו, חברת תוכנה שנרכשה על ידי מרוול, בסניף שלה בטכניון בשנה השנייה ללימודיה, ולאחר סיום הלימודים המשיכה במרוול. היא פגשה בחברה ארבע מהנדסות ערביות, היחס היה טוב והיא תמיד הרגישה שמתייחסים אליה בהתאם לכישוריה - אך כשהסתכלה למעלה, לא ראתה כמעט מנהלים מהמגזר.

"התחושה שלי היתה שאפשר להגיע לעוד שתי רמות ניהול, אבל יותר מזה - אין", מבהירה פארן. היא אינה יודעת אם מדובר בתקרת זכוכית, או במחסור בשנות ותק. כיום היא מתכוננת לעבודה חדשה - באינטל, כמובן.

אבטלה כפויה

הטובים ביותר, הקרם דה לה קרם, אלה שניחנו בשילוב של כישרון, עקשנות ואמביציה יוצאת דופן, בתוספת קורט מזל - תמיד יצליחו: ככה זה עם מיעוטים בכל מקום. אך לא לכולם יש את היכולת או כוח ההתמדה לטיפוס במעלה ההר, ואין גם סיבה שהם יצטרכו לעבוד קשה יותר מכל אחד אחר כדי להגיע לאותן משרות.

ממקום מושבו בטכניון, מזהיר פרופ' דאוד בשותי כי כדי לגרום לשינוי, יש צורך ביותר מסדרה של צעדים קטנים. אביו של בשותי תיכנן כי בנו ילמד רפואה או הנדסה, וכשזה החליט ללמוד דווקא מתמטיקה, לא הסכים לממן את לימודיו - דודו הוא שעשה זאת. בשותי מצא את עצמו הערבי היחיד במחלקה למתמטיקה בטכניון. בין 4,000 הסטודנטים בטכניון היו רק 24 ערבים.

ואולם כשחזר מפוסט-דוקטורט בחו"ל ב-1976, מצא בשותי כי הצטרפות כאיש סגל לטכניון איננה דבר פשוט. "המוסד נמצא בקשרים הדוקים עם התעשייה הצבאית ועם צה"ל - ולכן שררה חשדנות כלפי מועמדים ערבים, וגם חוסר רצון של ערבים לנסות להתקבל".

קבלת קביעות במוסד לקחה לבשותי שמונה שנים במקום ארבע כמקובל - גם, הוא משער, בשל בעיות בסיווג הביטחוני. הוא היה הערבי הראשון שקיבל משרה במוסד, שגם כיום מונה לדבריו שבעה אנשי סגל ערבים בלבד. 42 שנה לאחר מכן, אומר בשותי, מספר הסטודנטים הערבים בטכניון הוא 1,700 - כ-20% מכלל הסטודנטים. במקום להתמקד בפקולטות לרפואה ולהנדסה אזרחית, תחומים שבהם חוסר סיווג ביטחוני לא עמד להם לרועץ ובהם האמינו שיוכלו למצוא עבודה, הם פזורים בפקולטות השונות.

האבטלה הכפויה, שהחזירה רבים מבוגרי הטכניון לכפר כדי לעבוד כמורים, הזרימה לדברי בשותי כוח אדם איכותי לבתי הספר ושידרגה את החינוך המדעי במגזר. ועדיין, הוא אומר, כשהסטודנטים שלו ושל אחרים יוצאים החוצה - מצבם לרוב עגום למדי.

"כיום יש כ-6,000 ערבים שלמדו הנדסה ולא עובדים בתחום שלהם. אלפים לומדים בירדן, וכשהם יחזרו תהיה בעיה. אז יש כל מיני גופים שמנסים לעזור, למצוא עבודה, אבל זה מעט מדי. ההצלחה שלהם לא גדולה, אני לא יודע למה. המציאות היא שמספר האנשים שמשיגים עבודה דרך הגופים האלה אינו גדול, וזה לא יפתור את הבעיה".

הסטודנטים הערבים שמגיעים לטכניון, הוא מספר, מודעים לבעיית התעסוקה ומרבים לשאול מה כדאי להם ללמוד כדי להשיג עבודה. אך העברית שלהם אינה טובה, והם חסרים מיומנויות בסיסיות כמו כתיבת קורות חיים בעברית או צליחת ראיון.

יחסית לעבר, הרבה יותר ערבים עובדים בתעשייה.

"כן, אבל גם מספר הסטודנטים שמסיימים לימודים גדל. אם היו רק 200, זה היה מסתדר. אבל אם מדי שנה כ-400 סטודנטים מסיימים אצלנו לימודים במקצועות ההנדסה, וכך גם באוניברסיטאות אחרות, יש לנו בעיה. בכל שנה יגדל מספר דורשי העבודה בקרב ערבים אקדמאים והדרך למציאת פתרון עוד רחוקה מאוד".



תאופיק אבו-ואיל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו