בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוף בן | למה אהוד ברק נשאר בממשלה?

שר הביטחון משוכנע שלא הגיע הזמן לפרוש מהממשלה, אבל מציב בפני נתניהו אולטימטום: אם עד אפריל לא תהיה התקדמות בתהליך המדיני, הוא ומפלגתו בחוץ. להלן גרסת ברק, היחיד שמקווה עדיין שראש הממשלה ישנה את עמדתו

תגובות

על שולחן העבודה של שר הביטחון אהוד ברק התפנה מקום: הוא סילק ממנו את המחשב. ברק סולד ממכשירים דיגיטליים שמסיחים את דעתו, ומעדיף להתעדכן בשיטות האנלוגיות של פתקים, טלפונים ולחישות באוזן. כך הוא משוחרר גם מההתמכרות של פוליטיקאים אחרים לטוקבקים באתרי החדשות.

ברק נקלע השבוע שוב לסיטואציה שהוא אוהב. כולם מסביבו גועשים והוא בשלו, ממוקד וחותר ליעד, משוכנע שרק הוא קורא נכון את המציאות. שרי מפלגת העבודה העצימו השבוע את קריאותיהם לצאת מהממשלה. זה לא רק הקיפאון המדיני, אלא גם התחושה שמעמדו הציבורי של בנימין נתניהו מתערער, שאביגדור ליברמן נהפך לאיש החזק, ושרי העבודה נראים כחבורת לוזרים שתקועים ברכבת בוערת ולא יכולים להימלט. עוד לא, מתעקש שר הביטחון. "יש קצרי רוח שאומרים, מה אנחנו מחכים בממשלה", אמר בהרצאה ביום שלישי, "אני יודע קצת יותר, ואני יודע שלא הגיע הזמן". אבל גם ברק מבין שלוח הזמנים לישיבתו בכורסת שר הביטחון הולך ומתקצר.

אחרי שנתיים של זוגיות מאושרת עם נתניהו, ברק מציב לו אולטימטום מרומז: צא ביוזמה מדינית עכשיו, כי באפריל-מאי הכל ייגמר. שר הביטחון מתיישר, או מתואם, עם השר בנימין בן אליעזר, שקרא השבוע לאיים על נתניהו בפרישה "באפריל". ברק מאוהב בלוח השנה; אילו חי בימי קדם, היה משרת ככוהן גדול ועסוק בחישוב מסלולי השמש, הירח והכוכבים. הערכות המצב שלו נשענות תמיד על תאריכים. אז הנה תאריך היעד החדש, באביב.

מדוע באביב? ברק מודאג מהתרגיל הדיפלומטי של הפלסטינים, שחותרים להכרה בינלאומית בפלסטין עצמאית בגבולות 1967. מחמוד עבאס וסלאם פיאד מכוונים לספטמבר, לפני שארצות הברית תיכנס לשנת הבחירות לנשיאות. אז יכנסו את עצרת האו"ם ויעבירו את "החלטת ההכרה". החלטות העצרת

אינן מחייבות, אבל ישראל תיקלע לבידוד. השטחים יהפכו מנכס שאפשר להתמקח עליו לנטל.

רוב העולם תומך בפלסטינים: גל ההכרה שהחל בארגנטינה ועלה כבר למרכז אמריקה, יתפשט בהדרגה לאירופה, לאסיה ולאפריקה. המדינות המעטות שיצביעו נגד ההחלטה, או יימנעו, יכעסו על ישראל שגורמת להן אי נוחות. אמריקה תתייצב לכאורה לצד ישראל, ותניח לאחרים לכופף את ידיה.

ברק מזהיר מ"דה לגיטימציה" של ישראל, שבעיניו מסוכנת יותר מהחמאס. יש רק דרך אחת להתגונן: להקדים את היוזמה הפלסטינית באו"ם ולצאת ביוזמה ישראלית, שתשכנע את הקהילה הבינלאומית בנכונותה של ישראל לחלוקת הארץ עם הפלסטינים. כרגע הפלסטינים מתקדמים וישראל מבוצרת בהתעקשות הימין שלא לזוז מילימטר. עבאס מספר בעולם שהציג לנתניהו עמדות מפורטות בכל סוגיות הליבה, ונתניהו לא השיב לו, או שהסכים לדון בעניינים אחרים. הנה הגרסה הפלסטינית ל"אין פרטנר". העולם מאמין לה.

בסיפור של ברק, הוא ודן מרידור מנסים לשכנע את חבריהם בפורום השביעייה שישראל חייבת ליזום. ברק דיבר על לבם של ראש הממשלה, עוזריו ושרי השביעייה, הזהיר אותם מהמלכודת הדיפלומטית שעבאס טומן לישראל, והציע להם מוצא. הוא תומך בתוכנית של שאול מופז: הסכם מסגרת להסדר קבע, שבמרכזו פינוי ההתנחלויות שמחוץ לגושים, וביצוע ממושך ומדורג. אבל הם לא מקשיבים לו. ליברמן ומשה (בוגי) יעלון מעלים הצעות מופרכות, שאיש בעולם לא יסכים לקבל, ורק מציגות את ישראל כסרבנית.

נתניהו מצטייר בסיפור הזה כאיש חלש והססן, שהחמיץ במשך שנתיים את ההזדמנות ליוזמה מדינית, וביזבז לשווא את האמון שיצר עם אובמה בפגישתם המוצלחת בחודש יולי. ברק סבור שראש הממשלה הוא אדם טוב לב ביסודו, חף מזדון, שמבין אינטלקטואלית מדוע ישראל זקוקה להסדר עם הפלסטינים, אבל אין לו די שכנוע פנימי כדי לקדם יוזמה מדינית. הוא לא מוכן להסתכן ורוצה לשמור לעצמו את היכולת לצאת בכל רגע מהתהליך. כך אי אפשר להתקדם.

ברק מגלה הבנה לחששות הפוליטיים של ראש הממשלה. ברור לו מדוע נתניהו חושש מהרפתקה מדינית, שתעלה לו בנטישת שותפיו מהימין: קשה לו לפעול להפלת עצמו מהשלטון. יש "דיס-הרמוניה" בין הרכב הממשלה למציאות המדינית, מזהיר ברק. לבעיה הזאת יש שני פתרונות אפשריים: או שקדימה תצטרף לממשלה, או שמאי-שם יופיע פתאום הסדר מדיני וציפי לבני תיאלץ לתמוך בו.

לבני מערימה קשיים. היא מוכנה להצטרף לממשלה רק במקום ליברמן וש"ס, לא לצדם. נתניהו משוכנע שזה תרגיל, שאם ירחיק מעליו את הימין, לבני ורמון ינצלו את ההזדמנות ויפילו אותו. כך עשיתם לי בקדנציה הקודמת, מזכיר נתניהו לברק, כשהלכתי להסכם וואי ובמקום רשת ביטחון קיבלתי בחירות מוקדמות.

ברק אומר לנתניהו: ממי אתה פוחד, מליברמן? מהאיש הציני הזה, שאם יגיע לשלטון ימהר להשיג הסדר ויגיד שאין ברירה? שקודמיו שחקו את עמדות ישראל וכבר ויתרו על הכל לפניו? כדי להתגונן מליברמן, אתה נמנע ממשהו שטוב למדינה, שליברמן יעשה עם חיוך.

נתניהו לא משתכנע, אבל ברק לא מוותר. לשיטתו, תפקידו בממשלה הוא לשכנע את נתניהו שיזוז. אם העבודה תפרוש, הסיכוי ליוזמה מדינית יאבד, אבל הממשלה לא תיפול. ברק אינו ליברמן עם 15 המנדטים שלו, שיכול להפיל את נתניהו אם ייצא מהקואליציה. יציאת העבודה לא תגרום מיד לבחירות, היא רק תשאיר את ישראל בהנהגת ממשלת ימין צרה, שתרגיז את העולם ותסבך את המדינה.

אבל לא רק הדאגה למדינה מדריכה את ברק, אלא גם החשש שיברח מהממשלה מוקדם מדי וייראה בסופו של דבר כטמבל. כך קרה לשני גנרלים אחרים שהתרסקו בפוליטיקה. למאיר עמית, שהתפטר מממשלת בגין "בגלל הקיפאון המדיני" רגע לפני הסכם קמפ-דייוויד, ולעמרם מצנע, שסירב להצטרף לממשלה ב-2003, כי אריאל שרון לא הסכים לומר לו שיפנה את נצרים. בסופו של דבר בגין עשה שלום, שרון פינה את רצועת עזה, ועמית ומצנע נשכחו בשוליים הפוליטיים.

ברק לא רוצה לסיים את הקריירה כמוהם. לכן הוא יישאר לצד נתניהו, עד שישתכנע שאין עוד סיכוי ליוזמה מדינית. בהרצאתו השבוע טמן תירוצים עתידיים לפרישה: הוא דרש להפוך את נאום בר אילן של נתניהו להחלטת ממשלה, ולצאת מיד ביוזמה מדינית. אבל השעה עוד לא הגיעה. אולי באביב. *



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו