בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמן בפעולה

אבי כהן מאמין לג'ון סטיוארט, כי האיש הזה לא מפחד לחשוף את חולשותיו שלו

תגובות

"לפני יומיים התארח כאן מרואיין, שוחחנו שיחה עירנית ביותר, ואני כנראה אמרתי במהלך הוויכוח שהמפקד העליון היה פושע מלחמה. ומיד אחרי שאמרתי את זה, חשבתי לעצמי שזה היה מטומטם. וזה היה מטומטם. טיפשי, למעשה. לא הייתי צריך לומר את זה, ואמרתי. ההפצצה ההיא היתה החלטה מורכבת להפליא בהקשר של מלחמה איומה. קורה לכם לפעמים, שאתם אומרים משהו, וברגע שזה יוצא מהפה אתם אומרים וואט דה פאק? זהו. אז זה פשוט ישב אצלי במשך יומיים, ישב שם ואמר: 'לא, לא, הוא לא היה פושע, ואתה פשוט צריך להגיד את זה ישר ובקול רם בתוכנית', אז אני אומר, ממש עכשיו, ובאמת, וואו. סליחה".

הדובר הוא ג'ון סטיוארט, בתוכניתו. התאריך: 30 באפריל 2009. "המפקד העליון" הוא נשיא ארצות הברית בסוף מלחמת העולם, הארי טרומן, האיש שנתן את ההוראה להטיל את הפצצה על הירושימה. אבל הפצצה האטומית אינה הסיבה שבגללה הבאתי את הציטוט הזה. ג'ון סטיוארט עשה כאן מעשה נדיר ביותר: האיש התנצל. בלי תביעת דיבה, בלי לחצים מבחוץ, הוא פשוט חשב פעם שנייה על הדברים שאמר, הגיע למסקנה שטעה - ומכאן הבין שעליו להתנצל. לא התנצלות שהכתיבו לו משפטני הערוץ, ולא ניסוח ממולח של יחצנים. הוא התנצל אישית מול הצופה שלו, שזה אני, וקנה בזאת את נאמנותי. האם מישהו יכול להעלות בדעתו עיתונאי (בעיתונות הכתובה כמו בזו המשודרת) שיתנצל על טעות מיוזמתו שלו, בלי שיסובבו את ידו בלחץ פיזי בלתי מתון בעליל?

לטעמי, זה המרכיב החשוב ביותר בקסמו של ג'ון סטיוארט. אני מאמין לו. כשהוא מתרגז עד צרידות על תופעות של שחיתות, כשהוא משפשף את עיניו באי אמון מול איוולת, כשהוא צוחק בקול על טיפשות - אני יודע שזה אמיתי. אסור לטעות - האיש הוא שחקן, מקצועי ומוכשר. ודווקא בתור שכזה הוא יודע שהוא חייב להאמין במה שהוא אומר. למרות הקרדיט לעשרות כותבים, עורכים, מפיקים ובמאים, אין שום ספק שהוא עצמו בקי בחדשות, קורא וחושב ונוקט עמדה עצמאית. עיתונאים ושדרנים מן הסוג הזה - מה שקרוי "דעתנים" - ישנם לרוב. לא חסרים מתרגזים ומרגיזים. אבל כמה מהם מצליחים לקנות גם את אמון הצופה וגם את אהבתו? במלים אחרות - כמה מהם מצליחים להצחיק?

המדיה על כל אמצעיה מלאה נביאי זעם עם אמירות בנוסח "מוטב-שיעשו-בדיוק-מה-שאני-אומר-בנושא-ומיד-או-שהקטסטרופה-תבוא-עוד-השבוע-ואל-תאשימו-אותי-כי-אני-אמרתי-לכם-מראש", או במלותיו של י"ח ברנר: "עוז לתמורה בטרם פורענות". אבל הקסנדרות הממלאות את החומות מבטלות זו את זו ברעשן והקורא/צופה אינו קולט אלא ויברציה כללית שמביאה אותו לידי מסקנה מגושמת בנוסח: "וואללה, משהו פה לא בסדר".

אנחנו מדברים כאן על אחד האנשים היחידים שמצליחים לא רק להביא את הקהל שלהם להקשיב, אלא גם להשתכנע, ומה שמרשים יותר מכל - לצאת ולעשות פעולה (גם אם בינתיים מדובר רק בכנס רועש שלא ברור כמה מהם הגיעו אליו כאקט פוליטי וכמה באו רק לשם הבידור).

ברור שהמפתח הראשון להבנה הוא כמובן השימוש בהומור - הצחוק הוא המפתח הטוב ביותר אל לבו של השומע, את זה יודע כל מי שחיזר או היה מחוזר אי פעם. אבל כולנו מכירים מצחיקנים מעולים שיכולים לומר בדרך משעשעת בדיחות שנונות ואמירות חדות פרי עטם שלהם או של כותבים מוכשרים - ובכל זאת, איש מהם לא יוציא אף אחד לרחובות.

לעתים תכופות, אולי תכופות מדי, אנחנו מבלבלים בין המלה "הומור" למושג "לעג". אני מנסה להסביר את הצלחתו של ג'ון סטיוארט בכך שהוא עושה את מה שגדולי הקומיקאים עשו תמיד: הוא קונה את אמוננו בעזרת חשיפת חולשותיו שלו, וכך הוא מצליח לגרום לנו לאהוב אותו, וכשהוא אהוב עלינו אנחנו צוחקים איתו, כשאנחנו צוחקים אנחנו מסכימים איתו - ומכאן הוא מקבל את פוטנציאל היכולת להביא אותנו לידי פעולה.

אבי כהן הוא עורך שותף, עם ליאור שליין, של התוכנית "מצב האומה"



עם אשתו טרייסי ובנם נייט. מתקבל ככוכב רוק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו