בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואז הגיעו הסימפסונים

קורות חייה של הסאטירה האמריקאית

תגובות

בסדרה "תצחיק אותם", על תולדות ההומור בארצות הברית, מצטט בילי קריסטל את מל ברוקס, שהסביר את ההבדל בין קומדיה לטרגדיה: "טרגדיה זה כשאני חותך לעצמי את האצבע. קומדיה זה כשאתה נופל לבור פתוח ומת". סאטירה, לפי הגדרה זו, היא כשפוליטיקאי הוא זה שנופל לתוך אותו הבור. בטלוויזיה האמריקאית, העומדים על סף הבור הזה החלו להתקבץ רק בסוף שנות ה-60. בשנים האלה הביקורת החברתית-הסאטירית רווחה מאוד במועדוני הסטנד-אפ, בספרות וברדיו, אך לא על המסך הקטן.

"Laugh-in", תוכנית שעלתה ב-68', הביאה לשינוי משמעותי בתחום. היא אמנם לא היתה הראשונה לעסוק בסאטירה פוליטית על המסך, אבל היתה הראשונה שעשתה את זה ורבים צפו בה. היא הושפעה מ"השעה הקומית של האחים סמאתרס", ששודרה בשנים 67'-70', ו"זה היה השבוע שהיה" (64'-65'), הבריטית במקור. ב"אחים סמאתרס" היו בדיחות על שימוש בסמים קלים ועל מדיניות החוץ של ארצות הברית, והזמר פיט סיגר שר בה על נשיא אמריקאי שנהיה מעורב במלחמה לא לו כי הוא מחויב יותר לתעשיית הנשק של מדינתו מאשר לחוקה שלה. הרייטינג לא היה מספק ועל כן, באחת הפעמים, כשלא הספיקו להביא את הפרק של אותו שבוע לצנזורה של הרשת (סי-בי-אס), הוחלט להשתמש בזה כתירוץ ולהוריד את הסדרה מהמסך.

"לאף-אין", לעומת זאת, העפילה במשך שתיים מתוך חמש עונותיה לראש טבלת הצפייה, וגם הצליחה לחמוק מהצנזור של הרשת. לא הזיק אולי שהתסריטאי הראשי שלה, פול קיז, היה חבר קרוב של ריצ'רד ניקסון, מי שהיה לנשיא האמריקאי הראשון שנאלץ לעזוב את משרתו כי נתפס בשקר. אותו ניקסון אפילו הופיע בתוכנית ב-68' והסכים לומר את שורת המחץ של אחת הדמויות: "תיכנסו בי". ב-69', כשעבר לבית הלבן, איבד ניקסון את חוש ההומור ויצא נחרצות נגד התוכנית.

בשנות ה-70 היו גם סיטקומים עם עמדה פוליטית מובלעת כמו "הכל נשאר במשפחה", ובראשה ארצ'י באנקר הגזען, סקסיסט וקסנופוב בגילומו של קרול אוקונר; "מאש" היתה סדרה מצליחה בזמן מלחמת וייטנאם, שהתרחשה במלחמת קוריאה כדי להרחיק עדות, והורגש בה זרם אנטי-מלחמתי תמידי; "סנפורד ובנו" מ-72', היתה הסדרה הראשונה שגיבוריה שחורים, בעל מזבלה ובנו, ועסקה בנושאים גזעניים.

בשנות ה-80, כששודרה "משפחת קוסבי" בהצלחה רבה, הסאטירה החברתית בטלוויזיה היתה מתונה. כנגד התחזקות הימין הדתי האמריקאי הציע דיינה קארווי את דמות "אשת הכנסייה" שלו ב"סאטרדיי נייט לייב", תוכנית שעוד משנות ה-70 עסקה גם בהומור פוליטי. היא גם הציגה בקביעות מהדורת חדשות פארודית.

גם בכבלים העניינים לא היו נשכניים במיוחד. ב-HBO היתה תוכנית "לא בהכרח החדשות" שהושפעה מאוד מ"לא מהדורת החדשות של תשע" של הבי-בי-סי הבריטי, שעסקה בעניינים סאטיריים. הגרסה האמריקאית של "החרצופים" ל"Spitting Image" הבריטית המצליחה, היתה מועמדת אמנם לשני פרסי אמי, אך לא הצליחה למשוך קהל או תשומת לב בכלל.

ואז באה "משפחת סימפסון", התוכנית ששינתה את הכללים, והפכה את שפת הסאטירה לשגורה בפי כל יוצרי הטלוויזיה האמריקאים ורבים מצופיה. היא לא רק לעגה לאמריקאי הפשוט, לשלטון ולתאגיד דרך הכור הגרעיני הקטן בספרינגפילד, אלא גם לסוגות טלוויזיוניות בכלל.

לפי הספר "מצב הסאטירה, הסאטירה של המצב" מאת ג'ונתן גריי, ג'פרי פ' ג'ונס ואיתן תומפסון, אף ש"משפחת סימפסון" לא ממש עסקה בסאטירה פוליטית, "היא מיסדה את הסאטירה בסיטקום ואת הסאטירה כנורמה". בלעדיה לא היו "איש משפחה" ו"אבא אמריקאי" וסדרות אנימציה רבות שהרשו לעצמן לעסוק בכל נושא אקטואלי באופן סאטירי.

הכניסה של הכבלים האמריקאיים לתמונה ושבירת הטלוויזיה ברשתות הן שהביאו לשינוי דרמטי ממש. ב-92' היתה תוכנית מיוחדת של "אי-החלטה 1992" עם ג'ון סטיוארט בקומדי סנטרל, שבישרה על הגל, אבל התוכנית "לא תקין פוליטית" מ-93' הובילה אותו. בתוכנית זו, בהנחיית ביל מאהר, התארחו אנשי רוח, קומיקאים ומוזיקאים ששוחחו על נושאים פוליטיים בהומור וברצינות וגם באופן שלוח רסן (בניגוד למנחי תוכניות האירוח הליליות המאוזנים, מג'וני קארסון, דרך דיוויד לטרמן ועד קונאן אובריאן).

מאז, ערוץ קומדי סנטרל מוביל בתוכניות סאטיריות. "סאות' פארק", המצליחה כבר 14 עונות לדרוך על כל יבלת פוליטית, חברתית ודתית אפשרית (כולל הדת ההוליוודית סיינטולוגיה), היא התוכנית הנצפית ביותר של הערוץ. וישנן "הדיילי שואו" עם ג'ון סטיוארט (שעלתה במקור בהנחייתו של קרייג קילבורן) ו"דו"ח קולבר" עם סטיבן קולבר. כאן שודרה בהצלחה רבה "התוכנית של שאפל" עם דיוויד שאפל, וגם "בוש הקטן" ועכשיו גם "אמריקאים מכוערים", ששמה מסגיר את תכניה.

מאחר ש-HBO לא רצתה להישאר מאחור העלתה גם היא ב-94' את "דניס מילר לייב" ואת "המופע של כריס רוק". כאן גם עלה לאוויר סשה ברון-כהן עם תוכניתו הבריטית "המופע של עלי ג'י", שם ראיין כ"בוראט" ו"ברונו" אנשים שלא היו מודעים לכך שהם משתתפים בתוכנית סאטירית.

מיד אחרי הפיגועים במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001, היתה תקופה קצרה שביקורת נוקבת או קומית מדי על השלטון נחשבה לפגיעה ברגשות הציבור, ואמנם במשך כמה זמן לטרמן, לנו וקונאן הנמיכו ווליום. תוכניתו של ביל מאהר בוטלה כי נדמה היה שהוא גולש לאמירות לא פטריוטיות. עד כדי כך היה המצב מדאיג שגריידן קארטר, עורך "ואניטי פייר" ומי שהקים את המוסד הסאטירי "דה ספיי", הכריז על מותה של האירוניה.

אבל זה לא נמשך זמן רב. העיתון "אניון" (הבצל) שבר את השתיקה ויצא בכותרת "Attacks on America: Holy Fucking Shit", תחתיה טען שהפיגועים נדמו כסרט גרוע של ג'רי ברוקהיימר שיצא משליטה. השנה נודע כי העיתון יזכה בקרוב לגרסה טלוויזיונית.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו