בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דורון רוזנבלום | שתי התבוננויות מאוחרות במשה קצב

תגובות

האיש ההולך

במשך ארבע וחצי שנות פרשת משה קצב, שבהן התרחשו התהליכים המשפטיים בדלתיים סגורות ובסודיות, התפצלה הפרסונה הציבורית של גיבור הפרשה לשתיים: באחת - המתוארת בעדויות מילוליות - הופשט האיש עירום ועריה בכל מובן אפשרי, בכל "המצבים האינטימיים" העולים על הדעת והמסולקים משם בשאט נפש - תחתונים, שומות והכל; בשנייה - בהתגלמותו הארצית, הפומבית, בעיקר זו הנשקפת בטלוויזיה - עבר האיש דה-קונסטרוקציה, וכאילו כל יישותו הצטמצמה למהות אחת: דמות ההלך החפוז.

במשך ארבע שנים וחצי נלכד תמיד במצלמות כשהוא אץ-רץ, ולא בשום תנוחה אחרת. ממהר בצעדים קטנים, במהירות-ההליכה הגבוהה ביותר האפשרית מתחת לסף הריצה-ממש: ספק כמו אלוף-ההליכה המיתולוגי, פרופ' שאול לדני, ספק כמו הארמדיליו - אותו יצור אמריקאי עטור שריון קשקשים, הנמלט מאויביו בהתחפרות, בהתכדרות או ברצרוץ מהיר על רגליים זעירות.

איור: ערן וולקובסקי

לאן הידס, ריצרץ לו, גיבורנו - מנסה לחלוף כאיוושה על פני המצלמות האכזריות, הכתבים החקרניים, המבטים הסדיסטיים, או הנדים, או השמחים לאיד? לכאורה - אך ורק אל היעדים האלמנטריים וההכרחיים, במסלול הקצר והחפוז ביותר: מהבית ל"בית הכנסת" ולהפך; משם ל"בית המשפט" ולהפך. כאילו ביקש לאיין את עצמו, בתאוצתו המאנית-משהו: כאילו אם ישקיע אנרגיה בשבירת מהירות האור - תצטמצם המאסה, או כיו"ב, ואז (ברוח אמרתו של הנשיא ניקסון) לא יישאר להם משה קצב כדי לבעוט בו.

אבל אולי להפך: ההליכה-ריצה הזאת היא כפויה ומבוישת רק בעיני התמימים, בעוד שבפועל היא מכוונת להפעיל איזה דינמו של התרסה רבתי, זעם עצום, שיצבור אט-אט עוצמה מחאתית, מהפכנית, כזו של ויקי קנפו, או של מאו במסע הגדול.

ועוד: לעולם לא יילך כסתם "רגלי". אין בכך כבוד - להיות לבד, חשוף: כאחד הדשאים, כאחד האדם. מופקר לטורפים. גם עדר פילים שועט תמיד יקפיד להקיף את הקטנים החשובים, לחצוץ בינם לבין החוץ. מכאן "הפמליה": אותו להק קטן וקבוע של "מקורבים" ו"בני לוויה", שהקפידו להקיף את האקס-נשיא במעין פמליה אקס-נשיאותית תוצרת בית; התגודדות, האצה-רצה עמו כמו במבנה אירובי: אפיריון אנושי, שבו נישא על כתפיים וזיר או שוע נשוא-פנים - למרות שזהו אפיריון נטול תחתית, כזה שהנישא בתוכו אינו באמת יושב, אלא רץ ובוטש גם ברגליו שלו.

הליכת קלון מבוהלת בין הסוקלים? לא ולא: אלא התרסה כמו-מכובדת, מלאת בוז, "ממלכתית" משהו, כמעט דורסנית אפילו - כשיירה רשמית חשובה, המנפנפת הצדה קטנועים, מכוניות, עוברי אורח; מלך המובל לגיליוטינה - שרידי אנשי חצרו מפלסים לו דרך בתוך האספסוף - אספסוף נלוז של שופטים, עיתונאים, תובעים, פילגשים, אמזונות. "מלך" במובנו ה"ממלכתי" הישראלי: משמע איש הממהר תמיד למקום אחר; "בכיר" נצחי, אחד שגם בהיותו בדימוס - הוא כאילו עסוק בעניינים חשובים; עניינים שאף פעם "לא זה הזמן ולא זה המקום" לדון בהם. גם אם מדובר בסתם בכי.

פניו וכתפיו מכווצים, כאילו ביקש לצמצם את כל ישותו למלאכת ההליכה המזורזת. כאומר: סורו מני. זוזו הצדה. אתם מתעסקים בשטויות, בעוד אני ממהר לאיזה עניין של בכירים. משהו דתי-לאומי, או לפחות דתי-דתי. ואמנם, גם מידת חסידות לפנינו: אץ-רץ האיש - מפלס דרכו בין קהל הערלים והרשעים - לעבודת הבורא, לחלות פני קונו, להדר במצווה, להתפלל: אדוני, מה רבו צרי, רבים קמים עלי... ואתה אדוני מגן בעדי, כבודי ומרים ראשי. אז פנו דרך. אולי יתפלל גם בעדנו.

האדם המתריע בשערי עצמו

באחד מסרטי הארכיון הרבים שנשלפו עם פסק הדין בפרשת קצב התגלה קטע-טלוויזיה מיום בחירתו לנשיא לפני כעשור - סצנה שבעיתויה ובתוכנה לא היתה מביישת את גדולי המחזאים: האיש שזה עתה הפך לנשיא המדינה נראה יוצא אל קהל קטן המקדם אותו בתשואות. אחר כך הוא ניגש אל המצלמה וסח בזו הלשון: "משה קצב איש נקי ללא רבב, ומשה קצב ישמור על מוסד הנשיאות שיהיה מוסד תם וטהור".

כך - בגוף שלישי, ובאלה המלים בדיוק.

לדרמות הפוליטיות הישראליות יש נטייה חשודה להתפתח כמו תסריט של "סיינפלד" - כזה שנבנה במלאכת-מחשבת מהסוף להתחלה, כאשר כל פאנץ' וקטסטרופה מחשבים את קצם לאחור ונרמזים כבר במלות הפתיחה: "זהו שחר של יום חדש", התבשרנו ערב גל הטרור של האינתיפאדה (על משקל "זהו הקיץ של ג'ורג'" - כהכרזתו של הנ"ל, בטרם שבר את רגליו); "מוקדם מדי לתפוס את כיסאי", כהתלוצצותו של שרון שעות לפני האירוע המוחי השני.

כך - מהסוף להתחלה - יש לקרוא גם את דבריו המוזרים של קצב ביום בחירתו: התסריטאי העלום, שבחר בו לנשיא המדינה, כבר שיקלל לתוך דמותו - במגושמות-מה - את אחריתו, ושתל לה רמזים שקופים, אולי שקופים מדי, כבר ברפליקה הפותחת: משה קצב לא סתם נבחר לנשיא המדינה. הוא "איש נקי" - ולא סתם, אלא "ללא רבב". אותו משה קצב לא סתם ימלא את תפקידו, אלא "ישמור" על מוסד הנשיאות (מפני מי?) - יקפיד שיהיה "תם וטהור".

איזו בחירה מוזרה של מלים, שבהן לא נקט בארץ שום איש ציבור, לפניו או אחריו, בהיכנסו לתפקיד כלשהו: "נקי", "ללא רבב", "תם" ו"טהור". וכי לפני כן מישהו העלה בדעתו שמשכן הנשיא הנו - או מסוגל להיות - מטונף, מלא חטאים, ערמומי וזדוני? כן, מישהו העלה זאת על דעתו: הנבחר עצמו! כמי שמתבונן על עצמו מהצד, אולי ראה קצב דברים שרואים רק משם - מתוך עצמו. כמו בחזיון המראה, שהגישו המכשפות למקבת, ראה - ונחרד.

באותה יכולת-הזרה, שסייעה לו להינתק מהאחריות למעשיו גם בדיעבד, הוא פונה אפוא אל עצמו בגוף שלישי, ובלשון עתיד; וכמי שחושד במעשים שהוא עצמו מסוגל להם - הוא בוחר דווקא במלים ספציפיות אלו, העומדות בניגוד כמעט סימטרי למעללים שבהם הורשע. שכן לא היתה זו הבטחה - אלא השבעה-עצמית, כזאת של השורק בחשיכה: "נקי". "ללא רבב". "תם". "טהור". שמעת מה אני אומר לך? "ללא רבב".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו