בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דאה הדר | הרעיון המשותף של רחבעם זאבי ושלי

פעם, לפני עידן קריסת האידיאולוגיות, גנדי ואני היינו שותפים לדרך

תגובות

נסעתי צפונה בכביש המהיר. רציתי לנסוע לכיוון הפוך, הביתה, אבל נאוה מהכרמל סינג'רה אותי למשהו. חשבתי על זה שנאוה אולי קצת נצלנית אבל לפחות היא לא גרה אצלי יותר, וגם על כמה שנים יקבל קצב בכלא ואיזה מזל שאין לי דולה ואיזה מזל היה לדולה שכולם שכחו ממנו בגלל קצב, ואז פתאום ראיתי את הגשר. הוא היה מולי, ואז מעלי. גשר רחבעם זאבי. לא ידעתי שלגנדי יש גשר. בחיים לא יהיה לי גשר, חשבתי. גשר זה לאנשים שמתמידים בדרך. הרי אני וגנדי התחלנו די דומה. אבל הוא דבק בדרך. צמרמורת. מה פתאום מזנק עלי הגשר הזה משום מקום. מה לי ולו. מצד שני זאת לא הפעם הראשונה שדרכינו מצטלבות, שאנחנו נפגשים, גנדי ואני. לא פנים מול פנים, אבל כן, נפגשים בדרכנו. האמת היא שלא נעים לי לחשוף את הקשר ביני לבין גנדי. ובכל זאת.

פלאשבק. דצמבר 87'. האינתיפאדה פורצת. אני תלמידה בבית הספר היסודי "רודף שלום", מנהטן, מתאוששת מהצ'לנג'ר ומצ'רנוביל. יום אחד המורה, מיסיס ס' נכנסת לכיתה כרוח סערה, מספרת את הניוז: פתאום, אאוט אוף דה בלו, הפלסטינים זורקים אבנים, בקבוקי תבערה, רוצים להרוס את האיזראליס. אחרי אושוויץ וכל מה שעברנו, פתאום הם צצים ומנסים לקחת לנו את האדמה, את המדינה, להרוס את כל החלום היפה הזה שהפכנו למציאות, שיצרנו יש מאין, מתנפלים עלינו סתם, סתם! מה רוצים מאיתנו? אחרי זה היא ביקשה שנעשה מעגל פרובלם-סולבינג ונעלה פתרונות. שברתי את הראש. הוא היה ריק. ואז פתאום - טוק-טוק מכיוון המוח הקטן - הארה! הרמתי את היד. יש לי פתרון, הכרזתי. למה שהאיזראליז לא ייקחו את האנשים האלה וישלחו אותם לאיזה קאנטרי או לאיילנד אחר? המורה אמרה שזה רעיון מצוין ושזה גרייט שאני חושבת אאוטסייד דה בוקס, אבל הבעיה היחידה היא שאף אחד לא רוצה אותם. הצעתי שישראל תבנה להם אי מלאכותי. רעיון הטרנספר שלי הפך לשיחת היום בחדר המורים. עד סוף היום המורה למוזיקה חזרה בה ובישרה לי שבכל זאת אוכל להשתתף במופע חנוכה הכיתתי בתפקיד המשולש. הרגשתי טוב.

בשלב זה עוד לא ירדתי לפרטים הקטנים של הפתרון, לא ידעתי מי זה גנדי. עד היום אני לא יודעת מי היה הראשון שהגה את הרעיון. אולי הוא, אולי אני, אולי זה קרה באותו רגע, משהו קוסמי שכזה. אם להיות הגונים, יש תחושה שגנדי התבשל עם זה לפני, אבל מה שחשוב זה שאני לא ידעתי עליו והוא לא ידע עלי ושנינו התחלנו לדבר על הרעיון באותה שנה. אני אפילו לא יכולה להגיד אם דגלתי בטרנספר מרצון או לא. אני מקווה שלפחות זה היה מרצון. בעצם, מה זה משנה? טרנספר זה טרנספר, ואני הגיתי אותו.

אמרו לי לפתח את הרעיון שלי לפרויקט. הכנתי בובות אצבע, חמש השארתי בצבע טבעי. את היד השנייה צבעתי מוקה. לאצבעות המוקה הוספתי כאפיות ושפמים. ירדתי למטה לפארק שמקיף את המוזיאון לנטורל היסטורי, אספתי אבנים קטנות, חזרתי הביתה והתחלתי בחזרות. האצבעות החומות החלו לצבוט ולדקור את האצבעות הבהירות ולזרוק עליהן אבנים. היד השנייה החזירה למרות שלא היו לה אבנים. חשבתי שאמורים להיות לה מטוסים גדולים ופצצת אטום אבל אלו היו חסרים לי. אז איגדתי את האצבעות לאגרוף. הסלמה. היה נדמה לי שההצגה מתקדמת כמו שצריך, יש רעים וטובים, אקשן, טמפו, פאן. אבל אז התחילו לכאוב לי הידיים. רציתי שיפסיק לכאוב, רציתי סוף. אבל לא ידעתי לאן להעביר את החומים. כל האצבעות היו מחוברות לאותן זרועות שהיו מחוברת לאותו גוף. נתקעתי עם התסריט, הסתבכתי עם העלילה, חיטטתי באף בעצבים. כשהאצבע יצאה מהנחיר השמאלי כבר לא היה לה שפם. הפכתי אותה למשת"פ. תגבור לאיזראליס. אבל עדיין לא היה לי סוף, ולא הבנתי איך הכל התחיל.

הלכתי לברר אצל ההורים, לקבל קצת היסטוריה, טיפ לאן להעביר את החומים. ההורים היו המומים, הביטו זה בזה, החלו לנסות להוריד אותי מהתיאוריה. ברגע אחד קרס כל הוויז'ן. למה אתם צריכים להרוס לי? התקוממתי. בהתחלה חשבתי שאולי אמא נעלבה שלא הצעתי לה תפקיד. הסברתי לה שהיא יותר וודי אלן טייפ, שזאת הפקת מלחמה, שהיא לא אצבע. היא אמרה שגם אם היא היתה אצבע היא לא היתה משתתפת בהצגה שלי בחיים ושמיסיס ס' אולי נראית רודפת צדק ושלום, אבל שהיא בכלל נוצרייה שהתגיירה והפכה לפשיסטית קיצונית ושהיא לא תמימה בכלל. חשבתי שהיא אשה טובה אבל בעצם היא אשה רעה, פסקה אמא. הם הסבירו לי שאנחנו ממקימי שלום עכשיו ושאני צריכה ללכת לכיתה ולהגיד את ההפך הגמור מהתיאוריה שלי, שכל אחד יכול לחיות בכל מקום ושערבים הם בני אדם וכו'. אבא אמר שצריך להוציא אותי מיד מהרודף שלום הזה אחרת אהפוך לכהנא קטנה ושבאמריקה כל היהודים הם חולי רוח, גם אלה שנראים בהתחלה נורמליים. אז הוא חזר לביזנס. מה יהיה עם הפרויקט? בלבול. ייאוש. בושה. אמא הציעה שאעשה את אנה פרנק במקום. כבר עשיתי את אנה, אמרתי. "אז תעשי את חנה סנש, גם לה היה יומן. והיא היתה הונגרייה כמוני וגם היא נולדה ב-17". לאמא היה גם ניסיון בצניחה מאז שחילטרה ב"עזית הכלבה הצנחנית". אז עשיתי הצגת יחיד איתה בתפקיד חנה עם הוצאה להורג ושירה:

"אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות", שרתי עכשיו, כשהגשר וגנדי רחוקים מאחורי, נזכרת שוב בדולה עם הפנים מטושטשות והציצים. למה לדולה יש ציצים? מי צריך דולה? מי צריך גשר? גשר זה אפילו לא הר, חשבתי לעצמי, מפספסת את הפנייה הנכונה לכרמל המפויח, ממשיכה לזמזם, "אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות. אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד..."

***ילדות בנות כל הגילים מוזמנות לשלוח דיוקן עצמי מאויר שיפורסם במדור, למוסף "הארץ", שוקן 21 תל אביב, או למייל: musaf@haaretz.co.il



מיה קאדן הרמן צברי, בת 7, תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו