בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נרי ליבנה | רגע מכונן של העצמה נשית

העצמה נשית זה לא משהו שחייבים לשלם עליו כסף. לפעמים מספיק רק להסתכל מסביב

2תגובות

אחת לכמה זמן מגיעות אל תיבת הדואר האלקטרוני שלי הזמנות לפעילויות שמטרתן המוצהרת היא "העצמה נשית". המשמעות האמיתית של הפטנט הקרוי "העצמה" היא בדרך כלל מסחרית. קורבנותיו מרצון אלו נשים תמימות המאמינות באמת שריצה סביב מדורות או עם זאבים, מעגלי נשים, מסעות למזרח הרחוק ומפגש עם פמיניסטיות מקומיות ו/או אלמנות קשות-יום מקסטות נמוכות, ריקודי בטן, מועדוני כושר לנשים בלבד או תקשור עם רוחות של נשים דגולות (דבורה הנביאה, למשל) - הם שיגרמו להן באורח פלא לתחושת ערך עצמי שכמותה לא חשו קודם לכן. תחושת הנחיתות, שגורמת להן להרגיש פחותות אלא אם כן הן מצליחות להגדיר את עצמן באמצעות אחרים - לרוב בן זוג או ילדים - תשכך במהירות יתרה באמצעות פעילויות מאורגנות ושינון טקסטים אודות הכוח הנשי, הקשר הבלתי-יינתק בינינו לבין גאיה אלת האדמה הקדמונית, ביקור אצל שבט מטריארכלי בסין או צפייה מקרוב בנשים שמצבן הרבה יותר גרוע.

חברת נשים היא דבר מעולה, אני האחרונה שאכפור בכך. אין כמו מקבץ של חברות וידידות כדי להעלות את מצב הרוח ולגרום לנו שוב לשמוח על כך שנולדנו. למעשה, די אפילו לפעמים בשיחת טלפון עם חברה טובה כדי להילחם בקודרים שבמצבי הרוח. אבל האם בכך משתנה תחושת הערך שלנו? לא מובן לי מאליו שכך הוא הדבר.

למעשה, במסגרת עבודתי העיתונאית כבר יצא לי להיות נוכחת בכמה מהפעילויות המאורגנות האלה והדחף שלי לאחר כל מפגש שכזה היה לרוץ מהר הביתה, לנשק את הילדים ולאחוז בקרסוליו של בן זוגי, אם היה בנמצא באותה תקופה אחד כזה, ואחר כך להרים טלפון לכל אחת מחברותי החשובות כדי לעשות צחוק מכל העניין הזה.

לעומת זאת, דוגמה מצוינת להעצמה נשית בכלום כסף היא התבוננות בעבודתה המצוינת של שלי יחימוביץ', שלא רק שהיא חברת הכנסת החרוצה ביותר שיש אלא גם רבה היתה חשיבותה בהבאתו של האנס הסדרתי קצב לדין, או אולי בעבודת הקודש שעושות חנה קהת ונשות פורום "תקנה" בטיפול ברבנים עברייני מין, או בכל אשה אחרת שאיננה מפחדת לבטא את דעתה ולעמוד על שלה גם אם המחיר שהיא צריכה לשלם הוא גלים של שנאה שוביניסטית מצד גברים אבל גם לא מעט נשים.

בלי שום ניסיון להשוות את עצמי לנשים שהוזכרו מעלה אני חייבת לציין שבכל פעם שאני כותבת בעיתון משהו בעל גוון פמיניסטי, מיד אני מוקעת על ידי טוקבקיסטים שמציינים את הכיעור החיצוני שהם משייכים לי, וגם על ידי נשים שנמאס להן מ"הפמיניזם הקיצוני הזה". אני? פמיניסטית קיצונית? נו, טוב, שיהיה.

בסוף השבוע שעבר הדלקתי את הטלוויזיה בדיוק כשבחורה נאה מאוד למראה, שמתברר שהיא גם זמרת, אמרה לאירי ריקין: "הוא ריסק לי את הלב אז אני ריסקתי לו את המכונית". האיש בעל המכונית המרוסקת, התברר, היה בן זוגה זה זמן, המפיק המוזיקלי שלה המבוגר ממנה בשנים רבות שאינו רוצה להתחייב. נשים אחרות שהופיעו על המרקע במסכים קטנים אחרים, גם הן נאות, מוכשרות, שכמוה מחפשות אהבה באמצעות סדרה דוקומנטרית על חיפושי האהבה שלהן, הסבירו לה שכדאי לה לסיים את יחסיה עם הבחור. אם תשאלוני: זאת העצמה נשית בהתגלמותה, ריסוק המכונית אני מתכוונת. טוב, וגם נשים שמתנהגות כמו חברות אמיתיות.

פעם ניסיתי גם אני לרסק מכונית. זה היה אחרי מערכת יחסים טראומטית במיוחד עם בחור שהתואר "אפס" עושה לו כבוד אבל אני, תחת מתקפת הורמונים בלתי נסבלת, נטיתי לראות בו מאהב לטיני. נסעתי אז עם חברה למקום העבודה שלו כדי לבצע את זממי. החברה ניסתה להרגיע אותי כל הדרך לשם. "תפנימי, תפנימי. אל תחציני את הזעם שלך", אמרה לי. "נמאס לי להפנים, זה משמין ומעצבן. כל החיים אני מפנימה, תני להחצין פעם", אמרתי לה. הגענו לרחוב שבו חנתה מכוניתו של האפס. במגרש הריק שממול מצאתי אבן די גדולה, הרמתי והטחתי אותה בכוח אדירים, כך נדמה היה לי, בשמשה הקדמית של הפולקסוואגן גולף החדשה, אבל האבן פגעה בשמשה וחזרה ממנה והתגלגלה לרגלי. ניסיתי שוב ללא הצלחה. מרחוק שמענו מכונית מתקרבת. "תיכנסי כבר לאוטו", צעקה חברתי. נכנסתי למכונית והיא התחילה לנסוע בעוד הדלת שלידי פתוחה. התחלתי לבכות. "מה שכל ילד בן עשר בשטחים עושה בקלי קלות כל יום, אני לא מצליחה לעשות", אמרתי לחברתי וזה, משום מה, הצחיק אותי. במקום לבכות נכנסנו שתינו להתקף צחוק. זה היה הרגע שבו לאחר חודשים של סבל, נגמלתי ממנו סוף-סוף. זה, רבותי, היה רגע מכונן של העצמה נשית ועד היום לשמחתי נותר האפס ההוא על תקן דוגמה יחידה לבן זוג מהסוג המעליב והמשפיל שרק מצב של אי שפיות זמנית יכול להסביר איך מלכתחילה התחלתי לדבר איתו בכלל.

וזה מה שאני רוצה לומר לגילה קצב: את לא חייבת לרסק לו את המכונית אבל חשוב מאוד שתיכנסי כבר לאוטו ותיסעי משם, מהגבר הזה שאנס והשפיל והטריד ואיים. בסוף, אני מבטיחה לך, תשיגי לעצמך גם חיים.

neril@haaretz.co.il



איור: אבי עופר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו