בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצצה לגן הילדים המרגש ביותר בישראל, הפועל בבית החולים גהה

בגן הפרחים משחקים יחדיו ילדים בעלי הפרעות התפתחותיות, הפרעות קשב וריכוז, חרדות ודיכאונות. הצוות במקום מעניק טיפול כולל, מריפוי באמצעות בעלי חיים ועד - לעתים - תרופות פסיכיאטריות. ההורים מדווחים על הצלחה. הדרך אליה כרוכה בהתגברות על הסטיגמה, זו שמתחילה בשמונה בבוקר, כשמסיעים את הילד לגן בתוך בית החולים גהה

4תגובות

"איזו חמודה", אומרת זהבה קרואני, סייעת חינוכית, לילדה שהקדימה להגיע לגן. הילדה בוהה בה בעיניים שקטות, צמאות לתשומת לב, ואומרת כעבור רגע, "אני לא חמודה". "למה את אומרת דבר כזה?" תוהה קרואני. "אני לא חמודה", חוזרת הילדה בעיקשות. "מי אמר לך שאת לא חמודה?" שואלת קרואני ומלטפת את ראשה. אחרי שתיקה ארוכה הילדה מסגירה את התשובה: "אמא". ניכר שהיא מרגישה מוגנת בחיקה של הסייעת החינוכית. היא יוצרת עמה קשר עין ומדברת בשטף, אבל דיבורה אינו ברור - המלים מתערבלות, מתהפכות. קרואני מצליחה לחלץ משמעות מבליל המלים, ושואלת בתגובה: "יש לך חלומות רעים?" הילדה מהנהנת וממשיכה לספר מתוך כאוס פנימי שהיא מפחדת לישון בלילה ואמה מסרבת להשאיר את דלת חדרה פתוחה. "תגידי לאמא שלא תסגור לך את הדלת בלילה", נוסכת בה קרואני ביטחון. "ותגידי לעצמך כל הזמן 'אני ילדה מתוקה, אני ילדה יפה'", היא מורה לה תוך כדי הרמתה באוויר. הילדה מחייכת וממשיכה לפטפט לעצמה.

לקראת השעה שמונה נכנסים ילדים נוספים משערו האחורי, הנסתר מעט, של המרכז לבריאות הנפש גהה. חלקם יורדים מההסעה שאספה אותם מיישובים שונים במרכז הארץ ונכנסים פנימה בזריזות, אחרים מגיעים עם הורה מלווה למבנה הממוקם בפאתי בית החולים. ברוכים הבאים ל"גן הפרחים", גן ילדים המיועד לבני שלוש עד שש שפועל בבית החולים גהה.

הגן הוא למעשה מחלקת אשפוז יום שפועלת מ-8:00 עד 15:30. זהו הגן היחיד בארץ לילדים המאובחנים כסובלים מפתולוגיות קשות, הפרעות התפתחותיות והפרעות הסתגלות, והתנהגות הנובעות ממקור אורגני, רגשי או משולב.

המקום פועל בשיתוף קופת חולים כללית ומשרד החינוך ומפעיל תוכנית לימודים רגילה כמו בכל גן, עם הקפדה על הבניית כישורים חברתיים לצד תוכנית אישית המותאמת לכל ילד, שכוללת טיפול פסיכולוגי וטיפולים פרא-רפואיים. בין היתר: טיפול בעזרת בעלי חיים, טיפול באמצעות אמנות, טיפול בתנועה, חדר רגיעה, טיפול בריפוי בעיסוק וטיפול בריפוי בדיבור. 26 ילדים לומדים בגן הפרחים. הם לומדים בשתי כיתות שבכל אחת מהן שמונה ילדים הלומדים בגן כל ימות השבוע ועוד חמישה ילדים שמצבם מאפשר שילוב בגנים בקהילה והם מגיעים לגן הפרחים לשלושה ימים בלבד.

יציר התקופה

"תגידי, את ראית את החתיכים האלה שמסתובבים אצלי במחלקה?" שואלת פרופ' שרה שפיצר ומסבה את תשומת לבי לילדים בני ארבע-חמש המחכים בתור עם הוריהם לאבחון. הילדים מסמיקים, מחפשים מקום לטמון בו את ראשם ומחייכים בסקרנות. "והיפה הזה, מתי ראית ילד יפה כזה לאחרונה?" מתאימה שפיצר את קומתה לילד קטנטן שניכרת צליעה ברגלו ומנהלת איתו שיחה ערנית כשהיא צוחקת אליו בהנאה גלויה. 24 שנים מנהלת שפיצר את המחלקה ונדמה שכל פעוט שעובר לידה מוציא ממנה את הילדה שבה.

מחלקת יום ילדים היא אחת מארבע המחלקות בחטיבת הילדים והנוער של המרכז לבריאות הנפש גהה. היא הוקמה בספטמבר 86' על ידי שפיצר ומירית שריר, מטפלת בתנועה. "עבדתי בפגייה במחלקה ליולדות בבילינסון, במתן ייעוץ לאנשים עם בעיות נפשיות", היא משחזרת, "ופרופ' סולי ראייזנר, מנהל הפגייה דאז, הציע שאני ומאיה לרמן, שהיתה הפסיכולוגית הראשית של בית החולים, נעשה סקר על הטיפול הניתן בקהילה לילדים. ערכנו סקר נרחב והתברר שאין שירותים לגיל הרך בתחום בריאות הנפש ושהפתרונות החלקיים ביותר שבכל זאת קיימים, ניתנים לילדי המחוז שלנו בתחנות לבריאות המשפחה ובמכונים להתפתחות הילד, שבאותה עת פעלו רק בבית לוינשטיין ובבית החולים מאיר".

שפיצר ומירית שריר, החלו בצעדים הראשונים לפתיחת מרפאה בתוך היחידה לילדים בגיל הרך. "בהתחלה פירסמנו פרטים על הטיפול שאנחנו מעניקים בטיפות החלב ובגנים באזור בית החולים, ואט-אט החלו לזרום פניות לגבי ילדים שהתקשו להסתגל בגן בקהילה, ילדים עם בעיות אלימות או דיכאון. באותה תקופה כבר רכשנו ניסיון רב בעבודתנו בתחנות לבריאות המשפחה בפתח תקוה רבתי ובעבודתנו בייעוץ לכל מרפאות הילדים, לפגייה ולמחלקת התינוקות בבית החולים בילינסון. בעידודו של פרופ' שמואל טיאנו, מנהל בית החולים גהה דאז, החלטנו לפתוח מחלקת-יום שתציע מענה טיפולי במסגרת אמבולטורית (מתכונת מרפאת חוץ) ואשפוז-יום לגיל הרך".

בראשיתו היה גן הפרחים ממוקם במקלט בית החולים. "'כבשנו' את המקלט על שני חדריו חסרי האוויר, ניקינו, סיידנו, מתחנו סרט ורוד יפה, אפינו עוגה נהדרת והכרזנו על הקמת היחידה לגיל הרך, לאחר שמפקחת נועזת ממשרד החינוך נתנה את אישורה לכך", צוחקת שפיצר. רק בשנת 97' הגן עבר למשכנו הנוכחי, לאחר שגויסה לשם כך תרומה נכבדה. כיום מטופלים במחלקה מדי שנה כ-110 ילדים בני שלוש עד שש; 26 ילדים נמצאים בטיפול-יום במחלקה, וכ-80 ילדים בגילאי גן וכיתה א' מטופלים באופן אמבולטורי במרפאת המחלקה. הצוות כולל, בין השאר, שתי פסיכיאטריות נוספות שכל אחת מהן אחראית על כיתת גן - ד"ר מרים פסקין, המכהנת כסגנית של שפיצר ומתמחה בתחומי פסיכיאטריה משפטית ובילדי הגיל הרך וד"ר רות ברוך-מובשוביץ, מומחית בפסיכיאטריה של ילדים, נוער ומבוגרים וראש צוות הגן.

"הילדים באים מכל שכבות האוכלוסייה", אומרת שפיצר. "הם יכולים להיות ילדים של זוגות קרייריסטיים מבתים אמידים שיש להם בעיות התפתחויות ורגשיות ולהורים לא היה ידע או אפשרות רגשית ופיזית להעניק מענה; והם יכולים להיות ילדים שהם דור שני או שלישי לעוני או לאלימות, ילדים שהוריהם נפגעי סמים שהשתקמו או ילדים שהוריהם מנהלים משפט גירושים קשה והם לא ממוקדים בצרכים הבסיסיים של הילדים. אם תסתכלי על הילדים תראי את פניה של כל החברה הישראלית".

מהם מאפייני ההתנהגות שלהם?

"מגיעים ילדים שמתקשים להתנהג באופן הולם, ילדים שלא מקבלים גבולות, פוגעים בעצמם ובאחרים, עם התפרצויות כעס ואלימות, דיכאון, חרדות, אנורקסיה, מצבים פסיכוטיים, ילדים שבוחן המציאות שלהם לקוי והם נוטים להזיות, ויש אחוז גבוה של ילדים עם הפרעות קשב וריכוז חמורות ובעיות של חוסר ויסות רגשי, חוסר ויסות תחושתי או חוסר ויסות התנהגותי".

שפיצר מסבירה כי ילד הסובל מחוסר ויסות רגשי עובר בצורה מהירה מצחוק לבכי, משמחה לדכדוך, מכעס להנאה. חוסר ויסות תחושתי מתאפיין בכך שילד לא מודע לתחושה - הוא עשוי לחשוב שהוא נוגע בעדינות באמו או בחבר למשחק ולמעשה המגע שלו חזק ואלים. חוסר ויסות תנועה גורם לכך שהילד אינו מסוגל לעצור עצמו, פיזית ממש. "זה ילד שמשתולל תחילה בהנאה אבל אי אפשר לרסן אותו וחייבים להציב לו גבולות כדי להגן עליו. אלה ילדים שנתקלים המון בחפצים ונחבלים ורמת הסיכון שלהם גבוהה", היא מסבירה. בעיה נוספת היא חוסר ויסות התנהגותי: "ילד שכועס יודע לעצור את עצמו ולהתאפק, וילד עם קושי בוויסות התנהגותי ישר יתפרץ על מי שלידו, ירביץ וינהג בתוקפנות".

את מרגישה שיש בשנים האחרונות החמרה ועלייה במספר הילדים המופנים אליכם?

"כן, בהחלט".

מה הסיבות להחמרה?

"זה נובע מכמה גורמים, ראשית, אלו הבעיות החברתיות - אנשים טרודים יותר בפרנסה, בקיום, במעמד, ויש להם פחות פנאי להתפנות לילדים. בנוסף, החברה שלנו הפכה למנוכרת יותר ויש לכך השפעה על האופן שהילדים גדלים. סיבה נוספת היא בגלל שהרפואה המיילדותית התפתחה, יש כיום יותר הריונות בסיכון גבוה שיוצאים לפועל, הילדים נולדים ונשארים בחיים אבל כתוצאה מנסיבות לידתם הקשות, הם נושאים בחובם יותר בעיות התפתחותיות ובעיות בוויסות תחושתי והתנהגותי. וכשלהורים אין ידע והבנה שצריך לתת לילד מענה לכך, מתחיל להתגלגל כדור שלג".

הפכנו ללהיט

יאיר בן ארבע ותשעה חודשים. בספטמבר החל את השנה השנייה בגן. הוא לוקה בבעיות רגשיות, בעיות תקשורת, בעיות התנהגותיות והפרעות קשב וריכוז, והוא בעל נטייה להתפרצות ולאלימות. רק בגן הפרחים קיבלו הוריו, נועה ותומר, אבחון מדויק למצבו. הזוג, שניהם בעלי תואר שני, מספרים שהיו חסרי אונים תקופה ארוכה. "שיבצנו אותו בגן לחינוך מיוחד בתל השומר אבל גם אחרי שנה של ניסיונות, לא הצליחו לאבחן את הבעיה במדויק", מספרת אמו. "ראיתי שאין מענה הולם למורכבות של מצבו וזה תיסכל אותנו". נועה חיפשה מענה מסוג אחר ובעקבות כך הגיעה לגן גהה. "הגעתי למקום דרך קריאה באינטרנט ובהתחלה היה לי מחסום נפשי. פחדתי לרשום את הילד לגן בגלל המיקום בבית החולים לפגועי נפש ובגלל הילדים שלומדים בו. חשבתי שאווירה כזאת תשפיע עליו לרעה".

בשלב הזה נועה ובן זוגה החליטו להגיע למקום כדי להתרשם ממנו. "הבחנו מיד שהפסיכיאטריות הבכירות מדברות בגובה העיניים למרות שיש להן ידע עצום - שהן ממש חשבו איתנו ולא מעלינו". כבר עם כניסת בנם לגן, בגיל שלוש ועשרה חודשים, הוחלט לתת לו טיפול תרופתי - ריספרדל, תרופה אנטי-פסיכוטית. "בהתחלה מאוד הסתייגתי, אבל עברתי תהליך עם עצמי כדי להשלים עם זה. בהתחלה שיתפתי פעולה בצורה מכאנית, לא הבנתי את המשמעות, ואז לאט-לאט כשראיתי שהילד מתפתח אמרתי 'לא מעניין אותי מה הוא מקבל, העיקר לא למנוע ממנו טיפול'. כמו שכאשר אדם לוקה בראייה, מובן שהוא ירכיב משקפיים".

איך הוא כיום?

"יש שיפור אדיר מאז שהוא פה. לדוגמה, בעבר כל נסיעה איתו ברכב היתה קטסטרופה. הוא היה משתולל בתוך האוטו ומרביץ עם הרגלים והידיים בוכה, צווח. הייתי צריכה להסתובב, לקבע לו את הרגליים ולתפוס לו את הידיים תוך כדי נסיעה. היום אירוע כזה הוא נדיר".

תומר: "היינו צריכים לחיות גם בקיץ וגם בחורף עם חלונות סגורים כי היתה לו נטייה לזרוק חפצים מהחלון. היום זה כמעט לא קורה. אולי פעמים בודדות, ואנחנו כבר יודעים איך להוציא אותו מהמקום הזה".

נועה מוסיפה ש"גם הקשר החושי שלו השתפר, ההתנהגות השתפרה, ומעל העל, הרצון והצורך בלמידה הפכו נעימים לו - מה שבעבר לא היה קיים כלל. הוא היה חי כל הזמן כשמשהו מציק לו בנפש ושלא מבינים אותו. אבל התרופה עוזרת לו לווסת המון תופעות, הטיפול בדיבור ובריפוי בעיסוק מסייע, עבודת הצוות והכלים שאנחנו קיבלנו מתחילים להשפיע. אנחנו מרגישים שזאת זכות שהוא כאן".

על פי נועה עופר, מנהלת המרכז החינוכי של גהה שעמו נמנה גן הפרחים, השמועה על הטיפול הרב-שכבתי המסור שמקבל כל ילד בגן יצרה במקרים מסוימים מעין פרדוקס: "הורים רבים רוצים לרשום את ילדם לכאן אחרי שהם רואים את ההשקעה ומבינים את היקף הטיפול הכולל הניתן, אבל אני מסבירה שפה לא עוזרים ציונים טובים, תנאי הקבלה לגן הפרחים הוא אשפוז", היא מצחקקת, "זה קודם כל בית חולים, ומי שמחליט על ההגעה לכאן הם הפסיכיאטרים".

אין ילדים רעים

נועה ותומר בחרו שלא להסתיר מסביבתם את מצבו של בנם. "אנחנו יודעים שיש הורים שמסתירים מהסביבה ומהמשפחה המורחבת, אבל אנחנו מרגישים שאין לנו במה להתבייש", אומר תומר. "חברים, שכנים, משפחה - כולם מודעים ומקבלים את זה. מעולם לא שמענו הערות". ואולם, פרופ' שפיצר מספרת כי הסטיגמות הן עניין לא פשוט להתמודדות. לעתים הן מופיעות עוד לפני שההורים בכלל ראו את הגן - בעצם חששם להגיע לאבחון. "הורים חושבים לפעמים שאם פסיכיאטרית תראה את הילד שלי היא בטח תיתן לו תרופות. זה ממש לא נכון - רק שליש מילדי הגן מטופלים תרופתית. אלא שלפעמים באים הורים עם תכתיב של מקום אחר שהמליץ על טיפול תרופתי ואני אומרת 'עצרו רגע, אני אאבחן את הילד, אראה מה יש לו'".

קיימת בורות בציבור כלפי התופעות שאתם מטפלים בהן?

ד"ר מרים פסקין: "בקרב הציבור הרחב קיימת בורות. יש הורים שעוברים ממסגרת למסגרת, פונים לאינספור רופאים ומאבדים זמן עד שהם מגיעים לכאן משום שלא היה להם מושג שהמקום קיים ויכול להעניק אבחון וטיפול לילדם. אפילו רופאים בתוך המערכת, המתמחים בתחום של ADHD, מגלים בורות. לא פעם הם יכולים להגיד להורים שאי אפשר לאבחן ADHD לפני שהילד מתחיל את בית הספר. והרי אחד הקריטריונים של ההפרעה, זה שהיא מתפתחת לפני גיל 7. כלומר, הדבר האחרון שאנחנו צריכים, זה לזהות את זה ולטפל כשהילד כבר יושב בכיתה א'. הבורות וחוסר הידע קיימים בכל הרמות".

נתקלת בסטיגמות בנוגע לילדים שלומדים בגן הפרחים?

"יש בשטח התנגדויות מאוד קשות. אני אתן לך דוגמה קונקרטית: היה ילד שקיבלנו לכאן, ובתום שנה הפנינו אותו לגן רגיל - זה יצר מצב שבו הצוות של מחלקת הגנים במועצת העיר שבה הוא מתגורר היה באימה. הם השתמשו במלים שפגעו באמו; אמרו לה 'הוא בא ממקום של חלוק לבן, ילדים משוגעים'. למען האמת, הרבה פעמים אנחנו שומעים משפטים כאלה: 'אם הוא היה בגהה אז הוא ילד משוגע, ומה פתאום שילד כזה יגיע למסגרת רגילה? איך הוא הפך לשפוי פתאום?'"

עד כמה הסטיגמה מעכבת הורים מלהגיע?

ד"ר רות ברוך-מובשוביץ: "אנחנו רואים הורים שמדחיקים. הם לא רוצים להכיר בעובדה שהילד צריך להיכנס למסגרת כזאת, ושאולי אף יזדקק לטיפול תרופתי. זה מגיע לפעמים למצב קיצוני כאשר הסביבה היא זאת שבסופו של דבר מכריחה את ההורים להתמודד - לדוגמה, גנים שאומרים להורים: 'הילד שלכם לא יהיה יותר פה'. אלא שבמקרים רבים, ההורה מבטל את זה, הוא אומר: 'אבל הילד קצת שובב, מה הבעיה?' הוא הודף כל ביקורת של הסביבה כלפי הילד".

ההורה לא רואה שהילד שרוי במצוקה?

"לא תמיד הילד מובחן על ידי ההורה כסובל. הוא רואה את הילד כמי שהולך לגן ומרביץ לכולם אבל קשה לו לקלוט שהחוויה הפנימית של הילד היא לא של חוזק אלא של מצוקה. ילד רך בשנים הרי לא סתם מסתובב ומרביץ לילדים בגן. אבל זה אנחנו כפסיכולוגים יודעים שאין ילד רע, יש ילד שרע לו".

עם מה ההורים מתמודדים כשהם מבינים את המצב של ילדם?

"אשמה, כעסים, תסכול, תחושת אובדן ואבל. הם צריכים לעכל את העובדה שהילד שלהם לא רק שונה אלא שזה משהו שישפיע על כל חייו, ועוברים בשל כך תהליך ארוך מאוד של אבל, ורק לאחריו - קבלה".

לבעלי החיים אין ביקורת

פינת החי שפועלת במתחם המרכז לבריאות הנפש גהה, לא רחוק מהמבנה שבו שוכן גן הפרחים, משמשת כמרחב טיפולי לילדים. שוכנים בה בשלווה כ-30 ארנבים, ברווזים, שרקנים, צבים, תוכים, אוגרים תיש ועז. בנוסף הוקם במקום כלוב גדול ממדים לציפורים שגם בני אדם יכולים להיכנס אליו, ונחצבה בריכה מרהיבה שבה שוחים להנאתם דגי זהב. אינגה מינץ, שייסדה את פינת החי לפני 15 שנה, מספרת שהבחינה כי ילדים עם בעיות תקשורת אוהבים מאוד מים.

מינץ, ילידת הולנד, יושבת בבקתה המעוצבת בסגנון כפרי כשלצדה אוכלים עז, חתול וארנבת מכלים נפרדים ומספרת שעבדה כל חייה כביולוגית, וכשפרשה לפנסיה שאפה לעבוד עם חיות ואנשים. "שמתי לב לקשר חיה-אדם יש השפעה טובה על הנפש", היא אומרת. "נדדתי ממקום למקום וכולם פסלו את הרעיון, אמרו לי 'מה, לגדל חיות בשטח בית חולים? חיות מביאות מחלות, זה לא נקי, זה לא יכול להשתלב'. אבל פרופ' שפיצר התאהבה ברעיון ואיפשרה להקים את זה במרחב בית החולים. כיום מגיעים סטודנטים מכל הארץ כדי ללמוד ולהתמחות פה".

הטיפול באמצעות בעלי חיים אורך 45 דקות והוא מיועד למטופל בודד. כעת מגיע תורו של יאיר, בנם של נועה ותומר. הוא מתרוצץ בפראות במרחב, לוקח את כלי המים של הארנבים, שופך אותו, ומצחקק. החיות נסות מפניו. מינץ עוקבת אחר תנועתו ולא מעירה דבר, רק ממלאת את הכלי מחדש. יאיר הופך שוב את הכלי על פיו. "בוא תראה איך אני ממלאת מים בכלי", מציעה מינץ. יאיר שוב משפריץ מים לכל עבר ויוצר שלולית בוצית אך הפעם הוא ניגש בעצמו למלא את הכלי.

איך מתנהל הטיפול?

"אני מתאימה את עצמי לילד. בגיל הזה הילד כבר יודע מה הצרכים שלו, מה הקשיים שלו ומה חשוב לו - הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים. אני נותנת לו יד חופשית להסתובב ומתבוננת בדברים שעוברים עליו, ובד בבד איך הוא מתנהל עם החיות. זאת מתוך מטרה להעניק לו ביטחון ולתת לו להיות מי שהוא, וזה למעשה לב העניין".

מינץ מדגישה, בהקשר הזה, כי הביטוי "ילד רע" או הוראות "אל תעשה" הן מחוץ לתחום. "אלה ילדים שרגילים שמעירים להם וששומעים ביטויים כאלה כל הזמן, ולכן כדי לשנות את ההתנהגות שלהם, צריך לברוא עבורם תקשורת חדשה, ולא לחזק את הסטיגמה. מה שמאפיין את הטיפול בילדים האלה זה קבלה. אני לא מנסה להוציא ילד מדוכא ממצב הרוח שלו. הוא יכול להישאר במצב הרוח שלו, ואני מקבלת את זה. מתוך המקום הזה אני עוזרת לו".

מה הרעיון בבסיס הטיפול באמצעות בעלי חיים?

"הקשר בין ילד לבעל חיים הוא מעין משחק שהילד מבטא ומשחרר רגשות, וחיות מקבלות את הילדים כמו שהם. אין להן דרישות, אין להן ביקורת, וזה כבר טוב. הן לא רוצות לשנות את הילדים. כשמתנהגים כך לילד הוא מרגיש רצוי ומתמלא ביטחון ומחזיר אהבה".

גם בגן פועל מנגנון דומה של הכלה. רינה זלצר, העובדת כגננת בגן הפרחים זה 16 שנה, מספרת ש"כשילד בגן רגיל מתפרע וצועק - הוא מוצא החוצה או עומד בפינה, והבידוד הזה מעצים את אי הלמידה שלו. לכן זו לא שיטה, ככה אי אפשר להגיע אליו ולשלב אותו. אני עושה הפוך - לא מוציאה אותם. גם אם ילד מפריע, הוא נשאר. ואז לא משתלם לו להפריע. להבדיל, כשהם מתנהגים יפה, אני מחמיאה או נותנת הפתעה. ואז הילד רואה שלא רק שלא משתלם לו להתפרע, אלא שהתנהגות טובה מזכה אותו בפרס".

הפעילות בגן נשענת על שיעורים יצירתיים רבים. בשיטוט מקרי אפשר לראות ילד יושב בריכוז ליד מחשב ומשחק, קבוצה קטנה יושבת ושומעת סיפור, ואחרים יושבים ומציירים כשזלצר יושבת ביניהם. שפיצר מודה שהיא מאמינה בכוחה המרפא של אומנות ההבעה ובחשיבה יצירתית. נועה עופר מוסיפה כי היא מקפידה שילדי הגן יחוו כל מה שמלמדים בגנים רגילים. "כשהתחלנו לקיים טקסים של יום השואה ויום הזיכרון, מתחו עלינו ביקורת: 'מה פתאום לעשות לילדים כאלה שהם ממילא בדיכאון טקסים כאלה?' ואני אמרתי, 'סליחה, זה מופיע בלוח השנה ובכל בית ספר וגן רגיל מלמדים את זה, והם יכולים להתמודד'. לא צריך לזלזל בכוחות הנפשיים שלהם. ואת צריכה לראות - הם כותבים, קוראים ומשתתפים בזה ברצון וזה מרשים".

כל שאלה על קושי להתמודד עם ילדי הגן נהדפת מצדה של זלצר. "הקושי הוא התמודדות עם מה שמחוץ לתחום יכולת ההשפעה שלך", היא אומרת. "משום שאת יכולה לעזור לילד ללמוד לדבר ולהתבטא אבל את לא יכולה תמיד לשנות את ההורה. לדוגמה, ילד שבעונת חורף גשומה האמא שולחת אותו עם כפכפים. קנינו לו מהתקציב המיוחד שלנו גרביים ונעליים סגורות ושלחנו אותו הביתה. למחרת היא שוב שלחה אותו בכפכפים. או ילד שמגיע בבוקר לגן ואומר 'מאתמול כשיצאתי מפה לא אכלתי. אמא לא נתנה לי אוכל'. את שולחת אותו עם סנדוויץ' הביתה אבל למחרת האמא מכחישה ושולחת אותו אלייך שיחזיר את הסנדוויץ'. ואת שואלת את עצמך בסוף היום כשהוא יוצא הביתה, האם יהיה לו מה לאכול הערב? זאת ההתמודדות הכי קשה - לראות את הילדים במצבים קשים של הזנחה רגשית או פיזית".

השאלה התרופתית

בשעה 12:00 מכין יצחק שחר, האח הסיעודי של גן הפרחים את עגלת התרופות לילדים. כאמור, שליש מילדי הגן נוטלים תרופות פסיכיאטריות. את כדורי הריטלין שחר מוציא ממגירה נעולה - "זה נחשב לסם על פי החוק אז חייבים לנעול ולדווח על כל שימוש בזה", הוא מבהיר - ומכין מינונים מדויקים, שאותם הוא מניח לצד שמות הילדים. אחר כך, הוא נכנס לגן, מקריא שמות ונותן את התרופות לילדים, האוכלים באותה העת ארוחת צהריים. שחר כותב דו"ח מעקב רפואי על כל אחד מהילדים כל יום. "הדיווח חיוני מאוד", הוא מסביר. "התפקיד הסיעודי הוא לא רק לרשום את התרופה ולחלק אותה, אלא לערוך מעקב על השפעת התרופה על הילד. האם חל שינוי בהתנהגות שלו? האם יש תופעות לוואי? העבודה היא לא רק טכנית אלא כוללת הסתכלות".

אפשר להגיע להישגים בטיפול בהם?

"אני מאמין שהכל מתחיל ונגמר בהורים. אני לא מדבר על ילד עם בעיה אורגנית, שאת יודעת שמבחינה מדעית הוא יכול להגיע רק עד קו מסוים. אני מדבר על ילדים עם יכולות פנטסטיות - מנהיגות, הסתכלות, רגישות - שהאשמה במצבם היא בהורה. לדוגמה, ילד שרוצה כל הזמן ללכת הביתה לאבא, אבל האבא בורח בכל פעם שהילד צריך אותו. אז איך הילד יגדל?"

גם שחר מודה ש"הכי קשה זה לחיות עם התסכול כשאתה רואה ילד שאפשר לעשות איתו עבודה מצוינת וההורים, לעומת זאת, לא מסוגלים לעשות דבר. כמה שתדבר ותיתן כלים האבא שואל בסוף 'טוב אז מה צריך לעשות?' ואתה אומר בלב 'אלוהים, אלוהים'".

ארסנל התרופות הפסיכיאטריות מצומצם כשמדובר בילדים בגילים אלה. הוא מתחלק לשלוש קבוצות עיקריות: הראשונה בהן, והשכיחה ביותר, היא "המעוררים" - קבוצת תרופות שהחומר הפעיל בה הוא המתילפנידאט ונמנים עמה ריטלין על סוגיו והקונצרטה. אלו תרופות הניתנות מגיל חמש באישור משרד הבריאות. הקבוצה השנייה היא של תרופות אנטי-פסיכוטיות, ביניהן הנוילפטיל וריספרדל, שבמקור מיועדות למצבים פסיכוטיים מגוונים. בטיפול בילדים, ההשפעה של תרופות אלו היא בהפחתת תוקפנות ואי שקט, שיפור הוויסות התנועתי, ההיפראקטיביות ובעיות ההתנהגות. על אף שאין עליהן הגבלת גיל, הן שכיחות פחות וניתנות רק במקרים שבהם נדרשת התערבות מיידית. הקבוצה השלישית היא של נוגדי דיכאון וחרדה, דוגמת פרוזק.

רות ברוך-מובשוביץ מגינה בלהט על השימוש בתרופות: "התוצאות מדהימות - בעיקר בריטלין ובריספרדל. עבור הילד, הן גורמות לעתים להבדל של שמים וארץ".

אבל אני מניחה שגם במקרה הזה, הטיפול בהן מלווה בלא מעט סטיגמות.

"נכון. אם תגידי שנותנים פרוזק לילדים, אנשים ירימו גבה ויגידו 'מה? לילדים?' ואם תדברי על לתת ריטלין לילדים, יגידו לך שאת מסממת ילדים. יש כל כך הרבה סטיגמות ואג'נדות-נגד שמפספסות את העיקר - זאת לא הבחירה הראשונה בטיפול שלנו, אבל אנחנו בוחרים בזה כשמדובר במשהו שיכול לשנות את חייו של הילד".

באיזה אופן?

"הדבר הכי קריטי - המשותף לכל הילדים כאן - הוא השאלה איך הקשיים שלהם משפיעים על הדימוי העצמי. ודימוי עצמי מתקבע בגילים האלה. אם ילד מרגיש שכל הזמן כועסים עליו - זאת החוויה שלו בעולם, והיא תלווה אותו אחר כך במשך שנים. זה עניין בעל משקל דרמטי. היכולת לשנות אותו היא לא בהכרח באמצעות טיפול תרופתי, אבל תרופות הן חלק מהחליפה הטיפולית שאנחנו תופרים לילדים. באבחנה הנכונה, בתזמון הנכון ובוודאי אחרי שהיו טיפולים נוספים שלא עלו יפה - טיפול תרופתי עשוי ברוב המקרים לשנות משמעותית את הפרוגנוזה של הילד".

האם נכונה הטענה שילדים שנזקקים בגיל הזה לריטלין ולא מקבלים אותו, בעתיד עלולים לנסות לפצות על החוסר על ידי שימוש בסמים?

"עד כמה שאני מבינה - כן. אנחנו רואים במובנים מסוימים שהגוף שלהם מחפש את החומר המסוים שגורם להם לעירנות ולחדות. חלק מהפרעת הקשב והריכוז וההיפראקטיביות הוא הפרעה בעוררות. ילדים כאלה זזים כל הזמן משום שהמוח שלהם נלחם להיות ערני. סמים כמו קוקאין, לדוגמה, מעוררים אפקט דומה, ויש מחקרים מרשימים ומקובלים בעולם שהראו שלילדים ולמתבגרים שלא טופלו תרופתית יש נטייה יותר גדולה לשימוש בסמים בגיל ההתבגרות והבגרות".

ההורים הם המפתח

יותם, בן שש, הוא אחד מהילדים שהטיפול בריטלין שינה את חייהם. "כשהוא היה בן שנתיים הבחנתי שמשהו לא כשורה", מספרת אמו, מיכל, כלכלנית בת 37, "בלט לי שיש לו קושי בהליכה, בהקשבה, הוא לא דיבר, רק מילמל. הרגשתי שמשהו לא תקין". יותם נולד עם בעיה אורגנית. הוא שובץ בגן לחינוך מיוחד בקהילה אבל אמו הרגישה שאין בזה די. "הצוות היה מתוסכל. הם השקיעו בו המון והוא לא הגיע לתוצאות. הפרעות הקשב היו חמורות, הוא לא היה פנוי ללמידה ולהקשבה והיה קשה לסביבה להתמודד איתו".

מיכל שמעה על גן הפרחים אבל נרתעה. "פחדתי מהסטריאוטיפ של המקום", היא אומרת. "ליותם אין בעיות נפשיות והחשש שלי היה ששיבוצו בסביבה עם ילדים בעלי בעיות כאלו רק יחמיר את מצבו". מיכל מספרת שהעדיפה לפנות לפסיכיאטר פרטי, וזה המליץ על טיפות ניאולפטיל - תרופה פסיכיאטרית להרגעה. "בהתחלה ההשפעה היתה טובה אבל אחרי כמה שבועות הבחנתי שזה גורם להחמרה בתופעות. במשך שלושה חודשים נעתי בין פסיכיאטרים, נוירולוגים ורופאים. כל אחד הצביע על משהו אחר. אלו היו שנים קשות מאוד, עד להגעה לגהה. שם הצליחו לאבחן במדויק ולתת מענה כולל לתופעות ולליקויים". כעבור שנה בגן הפרחים, חזר יותם לגן רגיל, וכעת מיכל אומרת באופן חד משמעי ש"זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיי".

מה עשה את ההבדל?

"הוא התחיל לקבל ריטלין שאיזן אותו, ויחד עם החום של הצוות והטיפול המקצועי חל שינוי משמעותי".

לא חששת לתת לו ריטלין בגיל חמש?

"לא פחדתי, כי כבר הייתי חסרת אונים. במהלך השנה שהוא השתלב בגן הפרחים הוא היה רגוע, נינוח, ילד עם שמחת חיים ובנוסף, האינטראקציה החברתית שלו היתה טובה. היו לי רגעי נחת ממנו, מה שאף פעם לא חוויתי קודם לכן. היום אני נותנת לו כבר קונצרטה. לפעמים יש צביטה בלב כשאני נותנת לו את זה, וברור שהלוואי שלא הייתי צריכה, אבל הוא צריך את זה. אין לי ספק. היה יום שהוא ירק את הכדור - אני לא ידעתי את זה - והגיע לגן 'טבעי'. ראו את ההבדל - הוא היה חסר מנוח, חסר שקט, זרק דברים על ילדים ואף אחד לא רצה לשבת לידו. זה חיזק אותי לא להרגיש אשמה. אני פונה לכל הורה שמתלבט ויש לילד שלו בעיות קשב חמורות מאוד - לתת, כי זה עושה מהפך ושינוי לטובה בילד עצמו ובבית".

בשיחות עם הצוות המקצועי בגן עולה פעם אחר פעם הטענה שהמפתח לשינוי מצבם הרגשי של הילדים נמצא אצל הוריהם. זהו המוטו של המקום, וחלק גדול מהעבודה בו מבוססת על יחסי הורה-ילד. "אנחנו עוזרים להורים 'לחשוב את הילד', להבין את הצרכים שלו, את המניעים שלו, מאיפה הפעולה מגיעה, ואיזה עולם פנימי מעסיק אותו. כך אנו מכווננים את ההורה לצורכי הילד", מבהירה ברוך-מובשוביץ. "המקום שלנו הוא להראות להורה את הקשיים שלו. אנחנו לא עושים טיפול פסיכולוגי להורה, אין לנו מנדט לכך. אבל אנחנו כן מטפלים בהורות של אותו אדם. לכן לפעמים נדבר עם ההורה גם על העולם הפנימי שלו עצמו, כדי להבין מאיפה הוא מגיע ולעזור לו להבין מאיפה צמחה ההורות שלו, מתוך כוונה לעזור לו לשנות דפוסים".

דנה, בת 32, היא דוגמה לתהליך שעוברים לעתים הורים במקביל לטיפול בילד. כשהיה בנה הבכור בן שנתיים החל שינוי בהתנהגותו. "עד אז הוא היה ילד שקט ולפתע החלו להופיע אצלו הפרעת קשב וריכוז, התקפי זעם, בכי שלא נפסק על כל אירוע קטן, היעדר כישורים חברתיים, אי שקט, אלימות. יום אחד הוא ממש שיסף לילד את הגרון ולמזלנו נמנע אסון כי הוא עשה את זה בכלי קהה", היא מספרת. הפרעת הקשב והריכוז של בנה אורגנית-מולדת אך היא החמירה מסיבות רגשיות. דנה מודה שחלק מהסיבה לכך טמונה בעובדה שהיא עצמה גדלה בבית שבו אביה הגיב באלימות פיזית כלפיה, ושהיא שיעתקה דפוס זה ביחסיה עם בנה. "הייתי נכנסת למקום שהייתי מפליקה לו או צורחת עליו כי לא היו לי כלים להתמודד עם המצב שלו וזה רק החמיר את מצבו", היא מספרת.

היא ובן זוגה התכחשו תחילה למצבו החמור של בנם. "לא רצינו לדעת, עצמנו עיניים. אמרנו 'הילד בסדר גמור, מה נטפלים אליו?' כשאמרו לנו שכדאי לשלב את הילד בגן בבית חולים גהה, בעלי היה מאוד אנטי. אפילו שבגן רגיל לא הסכימו לקבל אותו, ושהשירות הפסיכולוגי לחצו עלינו לקחת אותו לטיפול אמיתי". ואולם, לאחר שהבחינו בהחמרה נוספת במצב הילד, שינו ההורים גישה - חילחלה אליהם ההבנה שהוא שרוי במצוקה אמיתית.

דנה מספרת שגם היא חששה תחילה משיבוץ בנה בגן הממוקם בבית חולים גהה בשל דעות קדומות, אבל כיום היא מתחרטת שלא פנתה לגן הפרחים עוד קודם לכן. בנה שולב שלושה ימים בגן רגיל בקהילה ויומיים בגן הפרחים. כיום, אחרי שנה במתכונת זאת, הוא כבר משולב בכיתה א' רגילה ודנה מספרת בהתרגשות שהוא מקבל שבחים מהמורים ומגיע הביתה ומתמסר לשיעורי הבית בהנאה. "במהלך שהותו של בני בגן הפרחים קיבלתי המון כלים להתמודדות עמו", היא מספרת. "לימדו אותי איך לגשת אליו, איך להרגיע אותו ברגעי משבר, איך לא להתפרץ עליו ואני ובעלי הלכנו בעקבות זאת לקורסי אדלר". באחרונה ניגשה דנה לאבחון וגילתה שגם היא סובלת מהפרעת קשב וריכוז. "התחלתי לקחת בעצמי קונצרטה", היא מספרת, "ואני רגועה יותר וממוקדת. אני לא יכולה לחמוק מהמחשבה שאם הייתי מאובחנת בגיל צעיר ומטופלת חיי היו נראים אחרת". *



גן הפרחים. אין ילד רע, יש ילד שרע לו


פינת החי. לקשר חיה-אדם יש השפעה טובה על הנפש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו