בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | כשאש המנגל דעכה, ערבי שישי הפכו שקטים יותר

הקשר המשפחתי של החברים שלנו עם הוריהם התחזק מאז עברנו לשכונה יהודית

תגובות

"תגידי", שאלתי את אשתי בעוד ערב שבת משעמם בבית, "איך זה שנגמרו לנו החברים האשכנזים?"

"אתה באמת לא יודע?" היא השיבה.

זה התחיל מאז עברנו לבניין החדש. עד אז, בכל סוף שבוע שבו נשארנו בירושלים היינו מוזמנים או שהיו אצלנו אורחים לארוחת ערב. ועכשיו כלום, הטלפון לא מצלצל. בהתחלה עוד הייתי מטלפן בעצמי, להזמין אלינו חברים, אבל משום מה כולם נמצאים תמיד אצל ההורים לארוחת שבת.

משהו בקשר המשפחתי של החברים שלנו עם הוריהם התחזק מאז עברנו לשכונה יהודית. ואני מכבד מאוד מסורת, שלא יהיו אי הבנות. אבל המסורת של ארוחת שבת גורמת לי לאחרונה עוגמת נפש. מדי שישי בערב אני רואה כיצד החניה של הבניין מתמלאת באורחים של השכנים. מהעינית אני מציץ במבקרים שעולים במדרגות, בנים, חברים וקרובים חייכניים, מאושרים, לעתים נושאים בידיהם סירים או מגשים שמדיפים ריחות טובים. ואחר כך בא קרקוש הסכו"ם והצלחות, קולות צחוק נשמעים מדי פעם בבניין, השירה, שיחות הסלון. ורק אנחנו תקועים מול "אולפן שישי".

"לא", עניתי לאשתי, "אני לא יודע מה השתנה".

"זה בגללך", היא אמרה בטון שלו, מלא ביטחון וסמכות. "אני?" הזדעקתי מהספה, "למה? משהו אצלי השתנה? מה?"

"לא", היא המשיכה באותו טון רגוע, מנסה לא להסיט את מבטה מאמנון אברמוביץ', "אתה לא השתנית, אתה עדיין אותו חרא של בן אדם שהכרתי לפני 15 שנה".

"אז מה הבעיה?"

"אתה לא עושה יותר על האש", היא אמרה, "זה למה".

מה? על מה היא מדברת בכלל? מה זה קשור לנטישת האשכנזים? זה נכון שקודם, בבית צפאפא, כשהיתה לנו חצר, הייתי תמיד, אבל תמיד, מדליק מנגל כשחברים באים, ומאז שעברנו לפני יותר משנתיים לא יצא לי להתקרב לאש, אבל זאת לא יכולה להיות הסיבה שבגללה חברים מנדים אותנו. אשתי, היא תמיד היתה כזאת, קשה לה לפרגן, חושבת שהכל אינטרסים בחיים. אבל היא טועה, היא תמיד טועה, והיא טועה גם הפעם.

"אתה רשאי להאמין למה שאתה רוצה", היא אמרה, "אבל עכשיו תהיה בבקשה בשקט, אתה מפריע לי להקשיב לראש אגף החקירות במשטרה".

"לחיים", יכולתי לשמוע מבית השכנים, ואני, פגוע ובודד, הרגשתי לבד בירושלים ולקחתי איתי את הנס פאלאדה למיטה. אני לא מקבל את הטיעונים המגוחכים שלה. החברים שלי, שהיו לי, מעולם לא היו כאלה. החברים שלי אוהבים אותי, ולא בגלל הבשר שהכנתי על האש.

ניסיתי להיזכר באותם ימים נפלאים, כשהייתי מוקף חברים, וכל מה שעלה בעיני רוחי היו נהמות של אושר עם כל ביס שחברי, נשותיהם וילדיהם לקחו מסיר הבשר. "ההההההממממם, סייד, זה פשוט מצוין", חזרו והידהדו משפטים באוזני, "מה, זה כבש? יו, מני, זה כבש, תטעם את הצלע הזאת, איפה אתה קונה בשר כבש בכלל?"

ואני, כמו אידיוט, הייתי מתגאה באטליז המקומי, מסביר להם כיצד אני בוחר מהמקרר את הנתחים, ואיך אני מבקש מהקצב שיערבב לי עגל עם כבש ויוסיף נענע ירוקה כשהוא טוחן לי את הבשר לקבב. ואיך הייתי מחייך אליהם כמו אידיוט מכל הלב כשהיו מגיעים אלינו הביתה, בעודי מתנשף ומזיע מעל המנגל שהכנתי מראש. עם מגבת על הכתף, מלקחיים ביד ועשן בעיניים, הייתי מתבל, הופך, מגיש בתוך סיר לשולחן ורץ חזרה להפוך את השיפודים, להרחיק את החתולים ולדאוג ששום דבר לא יחסר על השולחן.

זה תמיד היה מנגל, ואחרי שעברנו - מה הכנתי לחברים שבאו לבקר? גולש. זה הדבר היחיד שאני יודע להכין, גולש. בטח נמאס להם, בטח הם יודעים להכין בעצמם. אבל לא, לא, לא. זה לא נכון, זאת לא יכולה להיות הסיבה שבגללה רוני, אסף ושירה כבר לא באים לכאן יותר. הם עוברים תקופה קשה, ואולי דווקא טובה, עם המשפחה. שישי זה קדוש אצלם, אני יודע. ניסיתי לברוח לברלין של פאלאדה, להתמקד בשורות ולעקוב אחר זוג הגרמנים שחשבו שיפילו את הפיהרר בעזרת גלויות מחאה. "הטלפון שלך מהבהב", צעקה אשתי מהטלוויזיה.

"את יכולה לבדוק מה כתוב על הצג?" צעקתי חזרה.

"אסף", היא אמרה והקפיצה אותי מהמיטה.

"אסף", עניתי בחיוך שהזכיר לי את תקופת המנגל וגרם לאשתי לעקם בבוז את פרצופה, "מה, אתם אצל ההורים? מה שלומם?"

"מחר?" עניתי לאסף, ששאל מה אנחנו עושים מחר, והבטתי בעיני אשתי - "אסף שואל אם אנחנו עסוקים מחר, כי הם מזמינים אותנו אליהם לצהריים".

"לא עסוקים", היא אמרה, מנידה בראשה.

"נשמח לראות אתכם מחר", אמרתי לו, "וואללה, גם אנחנו התגעגענו", השבתי על דבריו בעודי משגר מבטים מאשימים אל אשתי, מבטים שאומרים: לך יש בעיה, לך יש בעיה של רגשי נחיתות, את חושבת שאת יותר חכמה מכולם, עם אנשים כמוך אי אפשר בכלל לבנות שלום כאן, בגלל אנשים כמוך אין אמון בין שני העמים; בבקשה, הנה, חבר אמיתי שמזמין אותי אליו הביתה מחר ולא, לא בגלל המנגל הוא אוהב אותי.

"טוב. באחת זה מצוין", עניתי מאושר. "להביא משהו?" שאלתי מתוך נימוס.

"אם לא אכפת לך לעבור בבית צפאפא באטליז שלך", אמר אסף בטלפון בעוד אשתי נועצת בי מבטים, תוהה מדוע אני מהנהן בראשי ולא מרפה מהטלפון, "אני יכול לקנות גם פה, אתה יודע, אבל נראה לי שאצלכם יותר טוב שמה, אם יש להם כבש זה יהיה מצוין", הוא המשיך. "יש פה גם לחם, אבל אולי אתה יכול להביא איזה חבילה של פיתות. עושים שם גם חומוס טוב? או שאתה מעדיף לעבור באבו גוש? פשוט קניתי מנגל בבוקר, שמתי בגינה, קניתי פחם אמריקאי כזה שנדלק לבד, זה טוב? טוב, אני סומך עליך בעניין הזה שתיתן יד".

"לא. מצטער. אני לא יכול. לא", עניתי כשאני משתדל שהבעת פני לא תסגיר את אופי השיחה. "כן, חבל... גם יש לי משהו מחר ב... עבודה. נזכרתי עכשיו. לא נורא. פעם אחרת. ביי".

"איזה חוצפן", הודעתי מיד לאשתי, שנעצה בי מבטים תמהים וחיכתה להסבר על הביטול המפתיע, "מאיפה אני אביא לו שטרודל תפוחים עכשיו?"



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו