בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך קרה שג'ון סטיוארט, קומיקאי טלוויזיה, הפך לאיש שאובמה מתחשב בדעתו

אסור לבקש ממנו חתימה, אסור להסתכל לו בעיניים, ובעיקר, עדיף להגיד שהוא מצחיק אותך גם אם אתה לא חושב ככה. ירון פריד בילה באולפן של ג'ון סטיוארט, וחזר עם מסקנות קשות

תגובות

בואו נדבר רגע על שפיות, אפרופו "העצרת להחזרת השפיות" בניצוחו של ג'ון סטיוארט. אחרי שעות בכפור הניו-יורקי, מוכנס הקהל התורן של "הדיילי שואו" בעדרים לאולפן הקפוא כשלעצמו. קפה או תה בכוסות קלקר לאורחים? קופסת גפרורים עם דיוקנו הזחוח של ג'וני בוי, כדי שיוכלו להתחמם בשלג, הנס כריסטיאן אנדרסן סטייל? משהו? הצחקתם את סטיוארט.

מילא. זה לא בלתי שפוי, זה סתם לא כל כך נחמד, אבל סטיוארט הרי לא בנה קריירה מנחמדות. הקהל עובר בדיקות ביטחוניות פולשניות, ואלה ההוראות שנצעקות באוזניו חזור וצעוק, בניסיון להבקיע את חומת הקרח שהיתה פעם עור התוף: אסור לצלם. אסור ללעוס מסטיק. אסור לבקש חתימות מג'ון. אסור להסתכל לג'ון בעיניים. אני מקווה שהם מתבדחים, אבל אף אחד לא צוחק, אז כנראה שהם רציניים. ניחא.

בהפסקות הפרסומות אנשים מבקשים לצאת לשירותים ונתקלים בנביחות סירוב מצד עוזרי ההפקה. החזרת השפיות זה אחלה, עצירת הפיפי - פחות. שלפוחית רגיזה? אכלת אותה. העניין הוא שהקלטת התוכנית נסחבת ומתעכבת ומתחילה להזכיר באורכה ובנעימותה את גרסת הבמאי של "שואה" מאת קלוד לנצמן (שאגב, חוזרת למסכים בניו יורק, לפי בקשת הקהל, למי שהתגעגע). יש לי כרטיסים להצגה ואני מתחיל לאחר ולאבד את סבלנותי.

המאבטח מגולח הראש מסרב לאפשר לי לעזוב את האולפן. אני מסביר לו שאני אורח וי-איי-פי (לפי הגדרתם) של ההפקה, שאני עומד להחמיץ הצגה ושאנחנו עם חופשי ובעל זכויות בארצנו בכלל, ובאמריקה בפרט, ועל אחת כמה וכמה במחנה השלום והשפיות החדשה - "הדיילי שואו". גלוח הראש, לא זו בלבד שאינו משתכנע, חוטף מידי את הפנקס שבו שירבטתי כמה הערות בעת ההקלטה (דוגמה: "מתי זה ייגמר, אלוהים? אוי לא, זה לא ייגמר לעולם. הצילו"), מעיין בו (מעניין איך העברית שלו, השפה השלטת בפנקס המסוים הזה) ואז מחרים אותו. פשוט ככה, בלי להתבלבל.

ההקלטה מסתיימת (נסים קורים!) ואני דורש את פנקסי בחזרה. גלוח הראש מסרב להחזיר לי אותו ומתחיל להתלחשש במכשיר הקשר שלו. הוא מודיע לי כי הפנקס יילקח לבדיקה. אני מרגיש התמוטטות עצבים מתקרבת, ואלמלא התערבות יגעה של אחד המפיקים הייתי מאחר בוודאות להצגה ונפרד לאלתר מפנקסי הקט.

"אני רוצה שהוא יתנצל בפני", אני אומר למפיק ומצביע על המאבטח.

"עזוב", עונה המפיק.

"מה עזוב? הוא התנהג בצורה מחפירה. אני דורש התנצלות".

המפיק מביט בי בעייפות וממשיך לענייניו.

לא ידעתי מה לבקש קודם, פיצויים מקומדי סנטרל או שילומים מגרמניה. מה בדיוק קרה לשפיות שסטיוארט ביקש להחזיר, ומדוע לא החזיר אותה לאולפנו שלו? מה כבר יכלו למצוא בפנקס שהוחרם? איזה סודות מדינה יכולתי לגנוב מתוכנית שעולה לאוויר עוד לפני סיום ההקלטה? אלא אם כן הערות כמו "סטיוארט מחטט באף" או "הסתכלתי לו בעיניים, ולא היה שם כלום" הן עילה למעצר או לגירוש מהמדינה, ובמקרה כזה, אשם אני.

עוד קצת על שפיות, אחווה, קבלה ומחילה ושאר כרוביות אורגניות שהקדוש החדש של הטלוויזיה האמריקאית מטיף להן דרך קבע. זה שסטיוארט נאה דורש ולא כל כך נאה מקיים, כשהוא מסרב למשל לקיים כל קשר עם אביו, שמעביר קורס פיזיקה באינטרנט (לוויקיפדיה יש כישרון נדיר להציג כמעט כל משלח יד באופן משפיל), זה עניינו ולא ענייננו, נאמר. אבל זה שמפיק/כותב בכיר בתוכנית הועמד לדין בעוון הכאת אדם שקרא קריאת ביניים במפגש של סטיוארט עם קהל בחנות ספרים, שם קידם את אחד מספריו - כבר נשמע פחות נסלח או מתקבל על הדעת. וזה שב"דיילי שואו" נלחמים בכל קשר שתיקה סביב כל נושא הבוער בעצמותיהם, אך מתעלמים מהעובדה שמעצרו של המפיק מפרק העצמות של אחרים זכה לסיקור קלוש בכמה בלוגים לא מרכזיים, ולאתרוג (כלומר איפול) מוחלט בכל כלי התקשורת הרציניים - זה כבר מדיף ריח שבשאנל לא היו מכניסים לשום בקבוק.

זה אחד הדברים המפחידים במה שעבר על ג'ון סטיוארט ותוכניתו בשנים האחרונות: משטרת המעריצים שלהם כל כך חזקה ומחנה המאמינים שלהם כה רעשני - גם אם בפועל מדובר בקבוצת לחץ ברנז'אית מצומצמת ומובחרת בעיני עצמה - עד שאם אין לך כרטיס חבר שם, אתה לא קיים.

ג'ון סטיוארט לא עשה לי שום דבר רע. הוא גם לא עשה לי שום דבר טוב. הוא פשוט לא עושה לי כלום. ולהודות בכך בפרהסיה בשנת 2011 זה כמו לומר: אני אנטי אמריקאי, אני אנטי שפיות ונאורות, אני אידיוט שלא מבין מהחיים שלו, אני מהרעים.

דיקטטורה של טעם היא תמיד עניין לא חביב. וגם ל"טובים", אם לא בעיקר להם, יש נטייה כמעט פשיסטית מקוממת להכתיב ולקבוע מי ומה ראוי ולא ראוי, נכון ולא נכון, ומי לחיים ומי למוות. אמא'לה.

איך הפך סטיוארט למפלצת שקמה על עצמה, שנושכת את היד שמחזיקה בשלט ומעניקה לה את עוצמתה? איך קרה השכיח ובה בעת הנורא מכל - שג'ון סטיוארט קרא ושמע על עצמו כל כך הרבה דברים, עד שהתחיל להאמין שהוא באמת כזה?

יורדים על כולם

תיכף נשוב עם התשובות, או לפחות עם עוד שאלות. בינתיים בואו תעלו איתי למונית הצהובה המובילה לרחוב 52 מערב והשדרה ה-11, שם נמצאים האולפן ומשרדי המערכת וההפקה של "הדיילי שואו". שיחה קצרה עם נהג המונית ג'רי, 43, אב לשתי בנות מקווינס.

אני נוסע לאולפן של ג'ון סטיוארט.

"יופי לך".

אתה מכיר אותו?

"מכיר".

ואתה אוהב אותו?

"לא".

למה לא?

"הוא מדבר יותר מדי".

אבל הוא אומר דברים חשובים, לא?

"אי אפשר להגיד את זה בפחות מלים?"

הוא מצחיק אותך?

"לא".

למה לא?

"כי אנשים שחושבים שהם מצחיקים לא מצחיקים אותי. כי אנשים נפוחים שמתנשאים עלי ובטוחים שהם יותר חכמים ממני לא מצחיקים אותי. וכי הוא פשוט לא מצחיק, נקודה".

אבל אתה יודע שאומרים שהוא הדבר הכי לוהט בטלוויזיה האמריקאית, שהוא המלך החדש.

"אז אומרים. אני לא המלכתי אותו. ובכל מקרה זאת אמריקה, לנו אין מלכים".

ג'רי מקווינס הוציא לי את רוב המלים מהפה. גם לי יש בעיה עם אנשים שמרוב שהם מכירים בערכם הם מאבדים מערכם. גם אותי לא מצחיק הומור רע לב ביסודו שזועק "תראו כמה אנחנו צודקים ומבריקים ויודעים הכל יותר טוב מכם ומכולם", שעליו בנויה "הדיילי שואו", שלא לדבר על הומור ה"תראו כמה הרפובליקאים/הליכודניקים/מי שנרצה עלובים, פתטיים ומטומטמים", שהוא מלכתחילה מפלטו הקל של כל בדרן עצלן.

הגענו לבניין הצנוע. סטיב ממחלקת יחסי הציבור, שנראה כמו קווין קוסטנר צעיר ונמצא בדרכו להצגת חג המולד בהשתתפות בנו בן השבע, מעלה אותי לקומת המערכת כדי לפגוש שניים מהכותבים והמפיקים של התוכנית. סטיב מסביר לכל הנקרה בדרכו שאני כותב על התוכנית לעיתון ישראלי לקראת ההשקה של ערוץ קומדי סנטרל בהוט. כולם נורא מתרגשים, כי כל עתידם המקצועי הרי תלוי בהצלחת ההשקה בשוק הישראלי החשוב, העשיר והמשפיע כל כך. ברור.

איש קטן עם כרס גדולה, בן 48, רוכן על ארבע ליד המרכזייה, בחיקו מה שנראה כמו עשרות קלסרים, ומלטף את כלבתו של אחד העובדים. האיש הזה הוא ג'ון סטיוארט. הוא נושא אלי זוג עיניים קרות וריקות ונעלם כלעומת שבא, ואני מצטמרר מכל הסיבות הלא-נכונות.

המערכת נראית כמו קלישאה מתוקה של מאחורי הקלעים של תוכנית טלוויזיה קולית. חלל פתוח, מרווח, צבעוני ומואר, ידידותי לכלבים ולילדים, בסגנון קז'ואל-אלגנט, ספות עור, פוסטרים של סרטים, אופניים נשענים על הקיר, אנשים במכנסיים ירוקים. קבלו את בעל המכנסיים, ג'וש ליב, מפיק/כותב בכיר (לא ההוא שנאשם בהכאת אדם), שזה יומו האחרון בתוכנית (האחרונה לעונה ולשנת 2010, באורח מקרי) אחרי ארבע שנים, לפני מעבר ללוס אנג'לס, לצורך כתיבת פיילוט לסיטקום בהזמנת אן-בי-סי.

"רוק 30" הבא?

"מהפה שלך לאלוהים. זה סיטקום של מקום-עבודה, זה כל מה שאני יכול להגיד עליו כרגע".

אפרופו אלוהים, בנוסף לסטיוארט, ליבוביץ במקור, ולך, יש עוד המון יהודים בצוות הכותבים. אתה חושב ש"הדיילי שואו" מצטיינת בהומור יהודי?

"יכול להיות, לא חשבתי על זה. אבל נדמה לי שאנחנו יורדים על כולם באופן שוויוני, אז זה מתאזן בסופו של דבר".

מהו סוד ההצלחה של התוכנית בעיניך?

"לבוא לעבודה במכנסיים ירוקים. אבל ברצינות, החדשות די עושות בשבילנו את העבודה. כל הזמן קורים המון דברים מסעירים שחייבים להגיב עליהם, ואין רגע דל. ויש את ג'ון, כמובן".

ומה סוד ההצלחה שלו?

"עבדתי עם הרבה אנשים בטלוויזיה, ואף אחד לא יכול לראות דרך סיפור כמו שהוא רואה. אפשר להסכים איתו או לא להסכים איתו, אבל אתה רואה שאכפת לו, שהוא לא משקר ולא מורח אותך בבולשיט, ושהוא יודע על מה הוא מדבר. התוכנית הזאת נורא שוחקת, אנחנו די חיים בבועה ולא ממש יודעים מה ההשפעה האמיתית שלנו בחוץ, וכולנו מזדקנים במהירות. ג'ון מזדקן בקצב של אובמה, תראה תמונות שלו מלפני 'הדיילי שואו' ולא תאמין. חוץ מזה הוא השראה לכולנו. ב-12 שנים הוא נעדר רק מתוכנית אחת, כשהבת שלו נולדה. לא מזמן הוא היה כל כך חולה, שהיינו בטוחים שהוא לא יוכל לעשות את זה. אבל הוא עשה את זה. אנחנו כמו משפחה פה, לטוב ולרע, כמו קיבוץ. יש הרבה חארות בטלוויזיה, אבל אין מקום לפיצוצי אגו וחיכוכים, אחרת לא תהיה תוכנית. כולם חייבים להסתדר עם כולם. זה מה שהעבודה ב'דיילי שואו' נתנה לי יותר מהכל - היכולת לעבוד בצוות".

ומה יקרה עם התוכנית בעוד עשר שנים?

"אין לי מושג. זאת ההחלטה של ג'ון. בלעדיו לא תהיה תוכנית, זה ברור. הכל קם ונופל עליו. הוא מוסד".

רורי אלבניז, מוותיקי הצוות, שהצטרף לתוכנית היישר מהאוניברסיטה והכיר פה את אשתו לעתיד, מפיקה ב"'דיילי שואו" ("כן, זה בהחלט קצת צפוף ודביק לפעמים, ולא תמיד בריא לקחת את העבודה הביתה. אני מקווה שהילדים שלנו לא יעבדו פה, כדי שלא נרגיש לגמרי כמו במכולת המשפחתית"), ממשיך להדהד את פולחן האישיות הסטיוארטי. "בלעדיו הייתי מובטל, אין ספק. האיש גאון. הוא יכול לנהל שיחות עומק עם מנהיגים עולמיים ושחקני בייסבול, והוא באמת יודע הכל על כל דבר ומתעניין בכל נפשו בכל נושא ולא מזייף. חוץ מזה לכתוב לו בדיחות זה קצת לרמות, כי הוא מוציא טוב גם בדיחות גרועות. כל מה ששמים לו בפה יוצא מצחיק ומוצלח, והוא יודע להיחלץ מכל בור.

"מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל, נטו - הוא מצחיק ומקסים וחכם, אבל אין לו שום גינוני 'תאהבו אותי, אני גדול', כי זה פשוט לא הוא. הוא חבר שלי אבל הוא גם הבוס שלי ואת זה אסור לשכוח. וכמו שג'וש אמר, הוא באמת מקור השראה, כי כשאתה עובד עם מישהו שמכין ארוחת בוקר לילדים שלו, לוקח אותם לבית הספר, מגיע לפני כולם ועובד הכי קשה, אתה לא יכול לחפף או להגיד 'כואב לי הראש, אני הולך הביתה'. הוא דוחף אותך קדימה בעצם קיומו, אתה כל הזמן שואף להיות טוב לפחות כמוהו".

המצה והחומוס

יש משהו יפה בפרגון הבלתי-נדלה שעמיתיו וכפופיו של סטיוארט מרעיפים עליו לציטוט. יפה או מגעיל. תלוי במצב הרוח שלכם באותו רגע, באיך שגלוחי הראש של ההפקה מתנהגים אליכם, במספר הפעמים שסטיוארט יחזור בהקלטה על בדיחות שלא הצחיקו בפעם הראשונה (הוא אולי נחלץ מהבור, אבל הקהל נשאר להיחנק בו), עם התנצלויות בנוסח: "הרווחנו דקה וחצי. לכם אולי זה לא נשמע הרבה, אבל גם לי לא", או בדברים שמן הסתם נאמרים שלא לציטוט, ברגע שאתם מפנים את הגב.

אלבניז התגלה כמצחיק, חכם ומקסים יותר מסטיוארט. אפילו בשלהוב הקהל הצליח יותר מאדונו, ועל כך מיד. אמו יהודייה, אביו איטלקי ושורשיו באלבניה (אם כי הוא לא יודע אם יש דבר כזה, הומור אלבני). הוא סטנדאפיסט ותיק בזכות עצמו, שכבר זכה לספיישל משלו בקומדי סנטרל ובימים אלה כותב תסריט "סודי" לסרט באורך מלא בהפקת אולפני פרמאונט, יחד עם חברו לתוכנית, ג'ון אוליבר. "לא מחזיקים פה בכלוב אף אחד", הוא אומר, "ותמיד נותנים לאנשים מהמערכת את החופש לעשות עוד דברים. בכל מקרה אי אפשר להחזיק בכוח אנשים מוכשרים". ראו מקרי סטיבן קולבר ובעיקר סטיב קארל, שצמחו ב"דיילי שואו", פרשו כנפיים ונסקו אל-על ("סטיב לא מזהה אותנו היום", מתבדח אלבניז. או לא?)

הנקודה הישראלית לא מאחרת להגיע.

"לפני כמה שנים ביקרנו בתל אביב ופגשתי שם את יאיר לפיד. אתה מכיר אותו?"

לא.

"אולי אני לא מבטא נכון את השם שלו. י-א-י-ר ל-פ-י-ד. אתה בטח יודע מי זה".

אין לי מושג, מצטער.

"אתה בטוח שאתה מישראל? הוא אגדה חיה בישראל".

מעולם לא שמעתי עליו.

"אני בהלם".

טוב, בסדר, אני יודע מי זה. אז מה הסיפור?

"ישבנו באיזו ארוחת ערב ופתאום הוא אמר לי: משעמם לי, בוא נעוף מפה, אני אראה לך את העיר, כי זאת העיר שלי. והיה לילה מדהים. הוא חנה על המדרכה!"

בחייך.

"הוא חנה על המדרכה והיה ערב מדהים. הוא היה פאן. אני חייב לשלוח לו אימייל".

נדמה לי שהיום הוא קצת פחות פאן. הוא בדרך להיות ראש ממשלה או משהו כזה.

"מה אתה אומר? אז אני בכלל חייב לשלוח לו אימייל, שייתן לנו ראיון בלעדי כשהוא נבחר לראש ממשלה. הוא חנה על המדרכה, אני אומר לך, זה לא ייאמן".

אולי בכל זאת יש דבר כזה, הומור אלבני. או שחניה על מדרכות היא באמת קונספט שאינו מוכר בתרבויות מסוימות.

אלבניז מודה שפוליטיקה אמריקאית היא "הלחם והחמאה, או המצה והחומוס" של "הדיילי שואו", אבל "בעיקרון אנחנו בודקים הכל בהקשר הרחב של העולם, ומנסים לראות לקראת איזה עולם אנחנו הולכים. בסופו של דבר הכל משפיע על הכל ויש תגובות שרשרת שרלוונטיות לכולנו. היחסים שלנו עם ישראל ישפיעו על היחסים של ישראל עם סוריה שישפיעו על היחסים של סוריה עם איראן וחוזר חלילה".

קלישאת מקום העבודה המגניב נמשכת בלאונג' הלא-יומרני של הסו-קולד אח"מים שבו אנחנו ממתינים לתורנו להיכנס לאולפן, בין קרטוני פיצות, עוגות תעשייתיות, לוח ימי הולדת של אנשי הצוות וטלוויזיה המשדרת תוכנית ריאליטי שבה (אלוהים, תעשה שלא הבנתי נכון) מתחרות ביניהן (שלא לומר מתגוששות עד זוב דם) כמה בנות כעורות במיוחד על הזכות לעבור מקצה של ניתוחים פלסטיים על חשבון ההפקה לרגל חתונתן. בוקר טוב, אמריקה.

כמעט כל אנשי התוכנית הם: צעירים. לבנים (עם עדיפות לבלונדיניות). חטובים. מצודדים. לבושים נכון. ולא מפסיקים לחייך, גם ברגעי הספירה לאחור. מדובר בבריכת גנים ספציפית מאוד, וככל הנראה נחשקת. האשה המבוגרת יותר שאחראית על ניהול התור של פשוטי העם, המשתוקקים לכרטיסי חינם ולזכות לשמש קהל (שאינו נראה אלא רק נשמע. לשווא גילחתי מדף שלם ב"בננה ריפבליק"), היא כפילה של לייזה מינלי, טרי שמה, נחמדה במיוחד, מצונפת בחרמונית שהזכירה לי את שירותי הצבאי בלבנון. האשה הממונה על הכנסת האח"מים היא כפילה של רוזי או'דונל (טוב, אמרנו שכמעט כל אנשי ההפקה חטובים ומצודדים, עם דגש על ה"כמעט"). גם היא לא מפסיקה לחייך, אבל גם היא נשמעת רצינית לגמרי כשהיא חוזרת על ההוראות שניתנו לאספסוף, ובראשן: לא לבקש חתימות מג'ון סטיוארט (אז מה זה שווה להיות אח"מ?) ולא להסתכל לג'ון סטיוארט בעיניים (אז מה זה שווה להיות אח"מ?). אני לא יודע מה הסיפור עם העיניים ולא רוצה לדעת, אבל זה בהחלט מתחיל להלחיץ.

התוכנית מוקלטת בשש ועולה לאוויר כבר בשבע, ובמקרים מסוימים, כמו המקרה שלנו באותו ערב, ממשיכה להיות מוקלטת גם אחרי תחילת השידור ה"אמיתי", עד שלעתים מושגת חפיפה על גבול השידור החי. את הקהל הקפוא אמור לחמם ולהכניס לעניינים סטנדאפיסט מקצועי. אלבניז סיפר לסטיב היחצן שבשבועות האחרונים היו כמה חבר'ה מצוינים, שמרוב שהיו מצוינים קיבלו הזמנות להופעות אחרות ונבצר מהם להגיע לאולפן. אחריהם הגיעו כמה סטנדאפיסטים פחות מצוינים, שגם הם נחטפו מיד לבמות אחרות, וכך נאלצה ההפקה להסתפק בסטנדאפיסטים סוג ג', במקרה הטוב. האחרון שבהם עלה שני ערבים רצופים, היתה נפילה, סטיוארט אמר שזה לא יכול להימשך וחייבים להיפרד מהבחור. אז אלבניז התנדב לחמם את הקהל הערב, בתוכנית האחרונה שלפני היציאה לפגרת החגים, בפעם הראשונה בתריסר שנות שירותו בתוכנית.

הוא התרגש אבל עשה עבודה מעולה, והקהל אכל מכף ידו. בגללו או בזכותו הבנתי מדוע הכניסה לבני 18 ומטה אסורה. זה לא רק שפע הטיות ה"פאק" של סטיוארט (שבשידור עצמו מצונזרות כמובן במחרוזת ביפים). זה גם בדיחות ה"מי בא לתפוס פה זיון להלילה?" של הופעת החימום. אלבניז מסביר לקהל ("אתם עמדתם חמש שעות בקור, ואנחנו ישבנו במשרדים המחוממים ועבדנו על בדיחות לפחות שלוש שעות"), שאם הוא יהיה קהל של 10 תהיה תוכנית 10, אבל אם הוא יהיה קהל של 8, תהיה תוכנית 4 ו"לכו תזדיינו". הוא הכריח את כל הנוכחים - כ-200 נפשות על כיסאות פלסטיק שחורים ולא נוחים, שגילן הממוצע 20, עם כמה יוצאי דופן מקשישים, חלקם אפילו בחליפות ועניבות - לקום ולצרוח ולהתחרות זה בזה על תואר "הגוש השווה ביותר", ועל כך לא אסלח לו לעולם.

אלבניז זיהה בקהל זוג תאומים יהודים זהים בני 50 עם זקנים אדמוניים אחידים. הוא שאל אותם אם אחרי 50 שנה לא הגיע הזמן לבחור בלוק אינדיבידואלי יותר.

ואז הוא נטפל לאיש בקהל ואמר לו, ובצדק "אתה נראה יותר בולט בקהל הזה אפילו משני תאומים יהודים ג'ינג'ים זהים בני 50 עם אותו זקן". הסיבה? האיש שחור. אלבניז ניסה להבין מה הוא עושה שם, ולא הניח לאומלל. "האם אתה רוצח שכיר?" התעניין. דממה מתוחה. לבסוף התברר שהאיש עובד בתאגיד ויאקום המחזיק בקומדי סנטרל. "בקיצור, פידחתי בפומבי את הבוס שלי, כל הכבוד לי ולהתראות בלשכת האבטלה", יצא מזה אלבניז בכבוד יחסי.

צחוק צחוק, אבל מה זה אומר שבקהל של 200 איש היה רק שחור אחד? יחס שנשמר, פחות או יותר, מהצצה חטופה במערכת, גם בצוות ההפקה של התוכנית? מה זה אומר שגם ג'רי מקווינס, נהג המונית שסטיוארט לא מדבר אליו, הוא שחור? מה זה אומר על "הקול השפוי של אמריקה", או על אמריקה עצמה, שצופי "הדיילי שואו" ויוצריה מפגינים מגוון אתני דל שכזה?

ונעבור לטוויסט בעלילה. רורי אלבניז המקסים והמוכשר, מפיק וכותב בכיר ב"דיילי שואו", הוא אותו האיש שנעצר באשמת הכאת אזרח שקרא קריאת ביניים שלא מצאה חן בעיני אנשי התוכנית.

תגובת קומדי סנטרל: "אין תגובה".

עניינים שבלב

ג'ון סטיוארט חודר לזירה, בחליפה המתפקעת על משמניו, ומתקבל ככוכב רוק. הקהל מוכן לקבל ממנו גם חיקויים צולעים של אוזי אוסבורן ושר. סטיוארט מזמין סבב שאלות ספונטניות מהקהל. אמיץ מצדו.

שאלה ראשונה: "האם אתה שונא את מארק צוקרברג שגנב ממך את תואר איש השנה של 'טיים מגזין'?"

תשובה: "זה היה כבוד גדול בשבילי להיות מועמד בכלל לתואר שבין הזוכים בו בעבר היו רוזוולט, צ'רצ'יל והיטלר".

שאלה שנייה: "מה דעתך על ויקיליקס?"

תשובה: "אני בעד שקיפות ונגד צנזורה, אבל בכל זאת צריך להשאיר משהו בחוץ, אחרת יהיו לנו עוד 250 אלף ערוצי חדשות, וגם ככה יש יותר מדי".

יש לנו כמה בעיות, סטיוארט. בעיה ראשונה: כשאתה ווינר מדושן ושבע ועטור פרסים ולא אנדרדוג רעב (גם אם אתה משדר בערוץ כבלים וחלומך לקבל לייט נייט ברשת מרכזית מסוכל פעם אחר פעם, לעתים אפילו לטובת ג'ימי קימל), ובקיצור, כשאתה הקונסנזוס, זה לא טוב לקומדיה. ג'וש ליב אמר שמטרת התוכנית היא בראש ובראשונה להצחיק, אבל מהרגע שהיא והמגיש שלה נעשו כל כך "חשובים" בעיני עצמם ובעיני העולם, או לפחות בעיני הברנז'ה שבתוכה הם פועלים ושממליכה אותם באומה ללא מלכים, הם נעשו אוטומטית פחות מצחיקים. בעיה שנייה: כשהבדיחות של סטיוארט אינן כתובות מראש, הוא אפילו עוד פחות מצחיק. בעת אחד מתיקוני הקונטיניואיטי המייגעים בהקלטה, אמר: "אולי עכשיו אדביק לי שפם". האם אפשר לחשוב על בדיחה צפויה ומשומשת יותר מזו?

בעיה שלישית: הקמפיין ההירואי המוצלח שהובילה התוכנית למען אישור חוק ביטוח הבריאות לכוחות ההצלה בגראונד זירו היה חשוב מאין כמוהו, והראיונות באולפן עם כמה מגיבורי האירוע, שכולם לקו במחלות קשות או חשוכות מרפא כתגובה מאוחרת לכל האוויר הרעיל שנשמו בין הריסות המגדלים, היו עזים מנשוא, וזכו למטר תשואות דומעות מהקהל שעמד על רגליו והריע למרואיינים המרשימים. אחד מהם סיפר על חבר שחלה במסגרת מבצע ההצלה והאף נשר לו.

סטיוארט לא הצליח להתאפק, ובראיון לקקני מביך עם פוליטיקאי רפובליקאי שכתב ספר ילדים מפגר במיוחד לכבוד חג המולד, על ילדים שלא יכולים לחכות למתנות שלהם (סטיוארט נופף בספר בפני המצלמות שוב ושוב, כאחרון האודטות), אמר על פרשת הגיבורים שהמחוקקים מתנערים מהם ומשתמשים בהם ככלי משחק פוליטיים: "זה שובר לי את הלב". סליחה, אבל כמה זה שונה מאותה התבטאות אומללה של דודו טופז, על כך שכואב לו לדעת שכל הרוגי הפיגוע בצומת בית ליד הכירו אותו? לך נשבר הלב, סטיוארט, להם נושר האף. למי יותר כואב? מה אתה נדחף? קצת צניעות, בן אדם, קצת ענווה ורגישות. תן לדברים לדבר בעד עצמם, וסמוך על האינטליגנציה של צופיך שהלב של כולם יישבר גם בלי שתרוץ לספר על הלב שלך. הייתכן שקרה לו מה שקרה, בעיני מרגו צ'אנינג, לאיב הרינגטון ב"הכל אודות חוה" - שבמקום לב נשאר לו רק מדף לפרסים?

זאת אולי הבעיה של סטיוארט בקליפת אגוז: הוא נעשה חשוב וגדול יותר, לדעתו, מהדברים שעליהם הוא מדווח. וזאת בעיה אמיתית, גם אם לסטיוארט ואוהדיו נדמה שהיא לא קיימת ושהכל מושלם. אנשיו מכחישים שסטיוארט זומם קריירה פוליטית, אבל אם זה נכון, עליו להתאפס על עצמו ומהר, אחרת הכיוון הוא אחד: להפוך ליאיר לפיד.

כמנחה טקס האוסקר סטיוארט היה בינוני ופושר כמעט עד כאב - עובדה שהוא עצמו, ייאמר לזכותו, ידע להתבדח עליה; נאומי הזכייה שלו בטקסי האמי מעולם לא נצצו במיוחד; כשחקן מזדמן, כולל כגיבור רומנטי בסרט נשכח לצד ג'יליאן אנדרסון, היה לו דווקא חן טבעי מסוים (אף על פי שאלבניז טוען ש"ג'ון טוב רק בתור עצמו"), אבל הוא הפסיק לשחק. אסור להסתכל לו בעיניים ואסור לומר עליו מלה רעה, אבל אני עברתי על שני האיסורים ובטח אשלם על זה ביוקר באחד הגלגולים.

* * *

בסוף הספקתי להגיע בזמן להצגה. נהג המונית (ג'פר מבנגלדש, בן 25 שעובד בשש עבודות שונות) לא ידע מי זה ג'ון סטיוארט. ההצגה היתה מצוינת, ולימדה אותי כמה דברים שלא למדתי ב"דיילי שואו" על החיים ועל המוות. אז אולי יומי בכל זאת לא היה אבוד לגמרי. זאת היתה יכולה להיות כתבת "כך למדתי לחבב את ג'ון סטיוארט", אבל ג'ון סטיוארט ייאלץ להסתפק בכתבת "כך נשארתי אדיש לג'ון סטיוארט". אפילו הוא יודע שאי אפשר לקבל הכל בחיים.*

כה אמר

מאוסף הפנינים של ג'ון סטיוארט

אני נמוך מדי להנחות טוק שואו. זה כמו הרף שהם קובעים בפארק שעשועים - אתה מוכרח להיות מעל 1.85 מ' כדי להגיש טוק שואו באמריקה.

ביקרתי בקנדה ועזבתי אותה עם התחושה שהייתי יכול לכבוש אותה תוך יומיים, אם רק רציתי.

באירועי 11 בספטמבר הוכח שטרוריסטים יכולים לתקוף את אמריקה, אבל הם לא יכולים לגזול ממנה את הערכים החשובים לה: החופש, החירות, זכויות האזרח שלנו. את זה יכול ליטול מאיתנו רק ג'ון אשקרופט, התובע הכללי.

מרבית חיילינו בעיראק מוצבים במחנה 'קויוטי', קילומטרים ספורים דרומית לגבול. זו הוכחה לעוצמתו של הצבא האמריקאי. אתה מדינה חזקה עם צבא חזק, אם אתה יכול להודיע בטלוויזיה מה שם הבסיס הצבאי הגדול ביותר שלך ומה מיקומו על המפה.

נמצא האקדח המעשן, נמצאה העדות המוחצת, הראיה החותכת, הסיבה בגללה פלשנו לעיראק. הבעיה היחידה: היא נמצאה בצפון קוריאה.

אמש נפגש הנשיא בוש עם שאר החברות בקואליציה העולמית שהוא גיבש נגד עיראק, או כפי ששאר העולם קורא להן - בריטניה וספרד.

חגגתי את חג ההודיה (שמציין את התאקלמותם של המתיישבים הראשונים על אדמת אמריקה) באופן מסורתי השנה: הזמנתי את כל התושבים בשכונה שלי לסעודה גדולה, ואז הרגתי אותם וגזלתי את אדמתם.

למה הם מתנגדים כל כך להומואים בצבא? לדעתי האישית הם פשוט מפחדים מאלפי גברים חמושים באם-16 מסתובבים בבסיסים ושואלים אנשים, 'למי קראת מתרומם?'"

לא תרצח, לא תחמוד אשת רעך, לא תאכל חזיר. מה זה היה? 'לא תאכל חזיר?' סליחה, זה דבר אלוהים חיים, או שאיזה חזיר מנסה להתחכם לנו פה?

דובאי אסרה על הקרנת הסרט 'המלאכיות של צ'רלי' בתחומה בטענה שהוא פוגעני לאיסלאם. מתברר שהאיסלאם נפגע מכל דבר שאין בו עלילה.

אני לא מסוגל לשיר, לא מסוגל לרקוד, לא מסוגל לעשות חיקויים, לא מסוגל להטביע לסל. בנאדם, הייתי נותן הכל כדי להטביע פעם אחת. פעם אחת בחיים.

יותר מ-150 ראשי ונציגי מדינות התארחו בעצרת האו"ם בניו יורק, ואיפשרו בכך לניו ?יורקים להתוודע לדעות קדומות שהם אפילו לא ידעו שקיימות.

אני קומיקאי, לא פוליטיקאי ולא פעיל חברתי. לא, אני עצלן מדי מכדי להיות פעיל חברתי.



ג'ון סטיוארט. כשאתה עובד עם מישהו שמגיע לפני כולם ועובד הכי קשה, אתה לא יכול לחפף


עם סטיבן קולבר על במת 'העצרת להחזרת השפיות' בוושינגטון, אוקטובר 2010. מנהיג זכויות השפויים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו