בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגרעין ואנחנו | הסנקציות על איראן עובדות

על אף המתח האזורי, מצבה של ישראל בתחילת 2011 טוב משהיה. העולם מכיר באיום האיראני והסנקציות על טהראן יעילות בהרבה משקיווינו

תגובות

בעיית הגרעין האיראנית לא הוסרה מעל סדר היום הישראלי במשמרת של מאיר דגן וגבי אשכנזי. ראש המוסד והרמטכ"ל היוצאים, צריך להניח, עסקו רבות במאמץ לסיכול האיום הזה בשנות כהונתם. שמונה השנים של דגן באו אתמול לסיומן. הארבע של אשכנזי יסתיימו באמצע פברואר. בשנים הללו אירעו סביב איראן התפתחויות משמעותיות - תקלות בצנטריפוגות, משלוחים שלא הגיעו ליעדם, מידע מודיעיני מביך שנחשף ברגעים קריטיים, אפילו מדעני גרעין מתפוצצים - שהתקשורת הבינלאומית, ולעתים האיראנים עצמם, ייחסו לגורמי ביון מערביים שונים. כשעוקצים את המודיעין הישראלי על כך שהקדים לחזות את מועד הבשלת תוכנית הגרעין האיראנית, שוכחים שהתוכנית לא התקדמה בחלל ריק.

לאשכנזי ולדגן מיוחס קו פרגמטי, מתון, בסוגיות אסטרטגיות מרכזיות המטרידות את ישראל. חרף קרבות טריטוריאליים בלתי נמנעים כמעט בין ראשי זרועות הביטחון, נוצר ביניהם מערך מתואם היטב, שהצלע השלישית שלו היתה ראש השב"כ יובל דיסקין (המסיים שש שנות כהונה במאי הקרוב). בחלק האחרון של הקדנציות שלהם, יצרו השלושה ציר חזק, משפיע, שקשה היה לעקוף אותו בהכרעות החשובות. עתה עוברת הבעיה האיראנית ליורשיהם. היא תהיה במקום גבוה בסדר היום של ראש המוסד הנכנס, תמיר פרדו, ושל הרמטכ"ל המיועד, יואב גלנט.

עד היום, לא נרשמה שום התבטאות פומבית של פרדו וגלנט בנושא. הדימוי של גלנט בישראל, ומה שאולי יותר חשוב, בקרב השכנים, הוא של מפקד כריזמטי וקשוח. למנטאליות ה"אפשר לעשות" שהוא משדר בכל התחומים בוודאי היה גם חלק בשיקולים לבחירתו. ועדיין, אי אפשר לגזור מנציותו היחסית של הרמטכ"ל המיועד בשאלת עזה, לעמדותיו באשר לעימות עתידי בלבנון או באיראן. ההשלכות אחרות לגמרי וכך גם כובד האחריות, כשאדם יושב בכיסא מספר אחת.

2011 לא תהיה בהכרח שנת ההכרעה האיראנית. דברים דומים הרי שמענו גם על השנים הקודמות והרבה לא קרה. המערב איים, הטיל סנקציות ובמקביל המשיך לסירוגין במשא ומתן, אך האיראנים המשיכו בשלהם. ובכל זאת, השנה הקרובה חשובה ומרתקת, משום שמתלכדים בה כמה תהליכים במקביל. בזירה הבינלאומית, צפויה להעמיק השפעת הסנקציות על איראן, בעוד ארצות הברית מגששת את דרכה החוצה מעיראק השכנה. בישראל, לצד חילופי האישים בצמרת הביטחונית, ייתכנו תזוזות פוליטיות: שינויים בהרכב הקואליציה אם לא בחירות חדשות.

השליחות

כדאי לזכור שראש הממשלה בנימין נתניהו, ראה בחזרתו לשלטון אחרי הפסקה בת עשר שנים את חידושה של שליחות היסטורית להסרת איום הגרעין. במחויבות העמוקה של נתניהו לפתרון הבעיה, במבוי הסתום שנוצר בתהליך המדיני עם הפלסטינים, בתחושה שישראל נותרה לבדה להתמודד עם הגרעין - בכל אלה יחד יש פוטנציאל מסוים לפורענות.

בחוג יועציו של נתניהו יש מי שמדברים בזלזול על כמה מאנשי הצמרת הצבאית בישראל, "שאינם יודעים לעשות כלום חוץ מלהטיף לשלום עם סוריה ולתאר את הבעייתיות האיראנית". יש, כמובן, חשיבות לא מבוטלת לבניית איום התקיפה הישראלי, כאמצעי לחץ על איראן. ואולם, במדינות שונות במערב מזהירים אנשי מודיעין שתקיפה ישראלית מוקדמת תטרוף את קלפי המהלך המדיני נגד איראן.

נתניהו ספג מבוכה לא קטנה לפני חודשיים, כשבנאום בכנס הפדרציות היהודיות בניו אורלינס, קרא לאמריקאים ליצור איום תקיפה ממשי על איראן. הנזיפה באה מיד. שר ההגנה, רוברט גייטס, מיהר להתראיין ולטעון את ההיפך. תקיפה, אמר, רק תגבש מחדש את השלטון בטהראן מול מתנגדיו.

חבר השביעייה, השר לעניינים אסטרטגיים בוגי יעלון, העמיד את הוויכוח בפרספסקטיבה חשובה. בשבוע שעבר, בראיון לקול ישראל, צפה יעלון כי יחלפו עוד שלוש שנים בטרם תגיע איראן ליכולת הפעלת נשק גרעיני.

נתניהו עצמו, מאז המבוכה בניו אורלינס, מצמצם הכרזות פומביות באשר לאיראן. אולם שותפו הקרוב, שר הביטחון אהוד ברק, דווקא דיבר על כך בהרחבה השבוע, בכנס שקיים המרכז למחקרים איראניים באוניברסיטת תל אביב. ברק תיאר את 2011 כשנה של הכרעות גורליות ואף טען ש"עתידה של מדינת ישראל באזור עומד על הכף". הוא הטיף לאסטרטגיה מדינית נועזת, שתחזיר את היוזמה לידי ישראל, אם כי נמנע מלפרט. איראן, טען, מאיימת על הסדר העולמי, חותרת לגרעין צבאי ולהגמוניה אזורית.

בקיץ התייחס ברק בזלזול להשפעת הסנקציות. מאז מיתן במקצת את אבחנותיו. השבוע הודה כי "לסנקציות יש בהחלט הישגים אך אין שום סיכוי שהן לבדן יעצרו את המאמץ האיראני. נדרשות סנקציות הרבה יותר חריפות, משתקות". הוא חזר על עמדתו כי אין להוריד שום אופציה מעל סדר היום, שם הקוד של ההנהגה הישראלית לאיום בתקיפת איראן, המנוסח באופן שלא יביא בעקבותיו נזיפה אמריקאית.

בפועל, נדמה שעוצמת השפעתן של הסנקציות, החריפות יחסית, שאישרה מועצת הביטחון ביוני אשתקד, הפתיעה הן את ישראל והן את איראן. "זה חזק יותר מכפי שחשבנו", מודה גורם מדיני ישראלי, העוסק בסוגיה שנים רבות. "כולם מבינים כיום שהסנקציות עובדות. המחירים באיראן החלו לעלות וההנהגה שם בלחץ. יש עלייה חריפה במחירי הבנזין והחשמל הביתי ותוך חודשיים יהיו עליות נוספות. השפעת המהלך עוד לא הגיעה לשיאה".

הלחץ

יועץ הנשיא ברק אובמה למניעת הפצת נשק, גרי סיימור, אמר בחודש שעבר בכנס בוושינגטון כי הממשל "בשל לחשוב על החרפה נוספת של הסנקציות", אם איראן לא תיענה ללחץ ותסגור עסקה עם הקהילה הבינלאומית. בדצמבר, לאחר התלבטות ארוכה, חזרה טהראן למתכונת השיחות עם שש המעצמות, בסבב שכונס בז'נווה.

"אנחנו מבינים שחידוש השיחות מבטא את רצונם להרוויח זמן", אמר סיימור, אך רמז שהלחץ עשוי לגבור. בסוף החודש צפוי סבב נוסף באיסטנבול ואף שהמערב אינו תולה בכך תקוות רבות, יש כאן עדות שטהראן מזיעה, לפחות במקצת. באמצעות חידוש השיחות פתחו האיראנים ערוץ שיאפשר להם לשחרר מקצת מהלחץ הפנימי, תוך אפשרות למחוות כלפי המערב.

אובמה סופג ביקורת בלתי פוסקת על תפקודו בתחום מדיניות החוץ, מהחידלון מול התגרויות צפון קוריאה ועד לקיפאון במו"מ הפלסטיני. באשר לאיראן, התמונה אחרת. "צריך לומר את האמת", אומר הגורם הישראלי. "הוא הרבה יותר רציני ממי שעסק בכך לפניו. הנשיא אמר מראש שיילך על מסלול משולב של הידברות וסנקציות וזה מה שעשה. הצעדים נגד איראן חריפים יותר מכל מה שהיה בעבר. הממשל מספק את הסחורה".

באמ"ן נוהגים לתאר את התפתחות האיום הגרעיני כשילוב של שעונים: שעון התוכנית, שעון הסנקציות ושעון שינוי המשטר. אבל אם השעון הראשון מצביע על השעה תשע, שני האחרים מפגרים הרחק מאחוריו. התקוות שעוררה הפתעת "המהפכה הירוקה" - המהומות בעקבות הבחירות לנשיאות באיראן לפני שנה וחצי - התנפצו.

"זה לא יחזיק עד אינסוף", אמר ברק בכנס השבוע. "אני לא בטוח שמשטר האייתוללות ישלוט באיראן עשר שנים מהיום. מנגד, אני גם לא יודע לומר שייפול תוך שנה-שנתיים. אי אפשר להמר על הפלת המשטר כהנחת עבודה".

השעון

פרופ' ברנאר אורקד, מומחה צרפתי לאיראן שהשתתף בכנס, אומר ל"הארץ" כי "השעון הגרעיני אינו בידינו. איראן כבר הגיעה ליכולת גרעינית שיש לה משמעות, מרגע ששיפרה את איכות העשרת האורניום שלה. השעון העיקרי הוא מה שמתחולל בתוך החברה האיראנית".

לדבריו, שיקול מרכזי שמניע את הנשיא מחמוד אחמדינג'אד הוא שימור ההגמוניה של מחנהו בבחירות הבאות לנשיאות ב-2013 (אחמדינג'אד עצמו מנוע, חוקית, מלהתמודד על תקופת כהונה שלישית). "כדי להציג את עצמו כמנצח, אחמדינג'אד זקוק להישג", אמר אורקד. "הסכם שבו הקהילה הבינלאומית תכיר בזכותה של איראן להעשיר אורניום עד לרמה שאין לה שימושים צבאיים ותסיר את הסנקציות, עשוי לספק אותו. גם ארה"ב פתוחה יותר כיום להסדר כזה, משום שהיא זקוקה לשיתוף פעולה איראני כדי לצאת בשלום מעיראק".

אורקד מדבר על וריאציה על עסקת כור המחקר המדעי בטהראן, יוזמה שהאיראנים השתעשעו בה, אך לבסוף ירדה מעל סדר היום לפני כשנה. עם זאת, הוא מודה שקיים קושי מובנה בפענוח כוונתיה של ההנהגה האיראנית, על רבדיה השונים. דיפלומט מערבי שהשתתף בסבבי השיחות האחרונים על פשרת הגרעין אומר שאיראן מזכירה לו את "הטירה", הרומן הבלתי גמור של קפקא. גם כאן, הוא אומר, מי שבחוץ אינו יודע מה מתרחש בעצם בטירה עצמה, בזמן ששליטי הטירה אינם מבינים את העולם שסביבה.

"אנחנו יודעים על איראן הרבה פחות משידענו על סין", טוען הדיפלומט. אורקד מסכים. הוא עצמו פורש לגמלאות במארס ואינו מזהה במערב עוד הרבה מומחים בעלי שיעור קומה לאיראן. בעבר היה אורח רצוי באיראן ואף ניהל שם מכון צרפתי בחמש השנים שלאחר המהפיכה. בשנים האחרונות נרמז לו שלא יתקבל יותר בברכה. הוא גם אינו מתפעל מאיכות המידע שבידי שירותי המודיעין במערב. "הם יודעים לפוצץ דברים, לא לנתח אותם".

אף שמסמכי ויקיליקס לא פיצחו את הסודות האיראניים, הם לפחות הבהירו את תמונת המצב העולמית באשר לאיום. בניגוד למציאות ששררה בשלהי 2007, כשדו"ח המודיעין האמריקאי קבע שאין הוכחות להתקדמות בתחום הגרעין הצבאי ותקע מקלות בגלגלי מאמץ הסיכול, נדמה שכעת שוררת תמימות דעים בקהילה הבינלאומית. המעצמות במערב שותפות לניתוח הישראלי בדבר הסיכון, לוח הזמנים ובמידת מה גם באשר לצורך בהחרפת הסנקציות. המסמכים גם הסירו את המסכות מעל עמדת העולם הערבי. הערבים רואים בגרעין האיראני בעיה חמורה וישמחו אם מישהו אחר יפתור אותה, רצוי תוך הפעלת כוח צבאי.

איפה כל זה מעמיד את ישראל בתחילת 2011? באופן פרדוסקלי, במקום טוב יותר משהיתה בעבר, למרות ההתקדמות האיראנית. ישראל צריכה לראות את עצמה כחלק ממאמץ עולמי לבלימת סכנת הגרעין ולא להתעקש להתייצב במרכז עיגול המטרה של טהראן. נכון, השנים הבאות יהיו מדאיגות - ולא רק בגלל איראן. המענה הישראלי, לצד בניית האופציה הצבאית, חייב להיות מורכב מרבדים עמוקים יותר מאשר פירוט של גיחות הפצצה. יידרש כאן שילוב של מאמץ מדיני, מאמץ סיכולי, יכולת הגנה משופרת ויכולת גמול, אך לא שעבוד טוטאלי של משאבים ויוזמה, מול תמונה של איום פנטסטי ומרוחק, שהטיפול העצמאי בו נראה גדול על מידותיה של ישראל. *



בובות בדמות אחמדינג'אד, בברלין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו