בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעקב "הארץ השבוע" | כתבי היד של קפקא בדרך לגרמניה

עורכי דין מנהלים מחוץ לבית המשפט משא ומתן חשאי על פשרה, שבסופו עשויים להימכר בחו"ל כל כתבי היד שמחזיקה חווה הופה מתל אביב

תגובות

ביום חמישי שעבר, כשבית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע את משה קצב באונס, דן בית משפט אחר, לא רחוק משם, בעניינו של ק' אחר. ק' השני לא הואשם באונס ולא בהטרדה מינית. למעשה, לא הואשם בדבר. כתבי היד שלו עומדים במרכז דיון משפטי מתמשך. כמה שעות לאחר מכן, כשקצב הוכרז כאנס, אירעה פריצת דרך גם במשפטו של ק' השני - הסופר פרנץ קפקא.

לא רק סמיכות הדיונים והאות הראשונה של שמות גיבוריהם משותפים לשני המקרים. עורך דינו של קצב, אביגדור פלדמן, הצטרף לאחרונה לסוללת עורכי הדין שמעורבים בתיק קפקא. פלדמן, חובב מושבע של כתבי קפקא, מייצג כעת את חווה הופה, שירשה את כתבי היד של הסופר הצ'כי הנודע. אמה, אסתר הופה, היתה מזכירתו של הסופר מקס ברוד, חברו הקרוב של קפקא.

השופטת טליה קופלמן פרדו, המנהלת את התיק בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, ביקשה, באופן חריג, לקיים את הדיון האחרון מחוץ לעיני התקשורת. "יש עיתונאים באולם?" שאלה בקול, וקראה לעורכי הדין לעזוב את האולם ולהתכנס בלשכתה. מה שסוכם בין הצדדים נותר מחוץ לפרוטוקול הרשמי של הדיון, אך ל"הארץ" נודע, כי עורכי הדין דיווחו שהם מנהלים באחרונה מו"מ חשאי, מחוץ לכתלי בית המשפט, לקראת מכירתם של כל כתבי היד של קפקא במכרז.

השופטת אישרה להם להמשיך במגעים וביקשה שיציגו לה את פרטי ההסכם בחודש הבא. עם זאת, היא קבלה על כך שלפי המסתמן בתנאי המכרז, "אין שום ארכיון בישראל שיוכל לקבל את הכתבים".

לפי משקל

נציגת המדינה בתיק, שפועלת מטעם האפוטרופוס הכללי, לא הביעה התנגדות. ממשרד המשפטים נמסר ל"הארץ": "אנו לא צד למגעים בין הצדדים. אם וכאשר תוגש בקשה בעניין לבית המשפט, נמסור את עמדתנו". שניים ממנהלי העיזבון בתיק, עורכי הדין שמוליק קסוטו ודן נובהארי, אישרו כי מתקיים מו"מ לקראת פשרה, אך סירבו למסור פרטים על תוכנו. לדבריהם, הודעה על תוצאות המגעים תימסר לבית המשפט.

"אם נביא הסכם, החומר יוצע למכירה כמקשה אחת, בחבילה אחת. הוא יימכר לפי משקל", אמר ל"הארץ" עו"ד אורי צפת, אחד מפרקליטיה של הופה. "יגידו, 'יש פה קילו מסמכים, מי שישלם יותר יזכה להתקרב ולראות מה יש שם'. הספרייה הלאומית יכולה לעמוד בתור ולהציע הצעה גם כן", הוסיף.

בדיוק מהתרחיש הזה חוששים בספרייה הלאומית. תנאי המכרז עשויים להיות כאלה שהספרייה לא תוכל לעמוד בהם, ובסופו של דבר יימכרו כתבי היד לארכיון הספרות הגרמנית בדרום גרמניה. מי שיגזור אז קופון שמן יהיו עורכי דינה של הופה ומנהלי העיזבון שמינה בית המשפט, אשר שכרם ייקבע לפי גובה הסכום שיתקבל ממכירת כתבי היד.

"הספרייה רואה בדאגה את העמדה החדשה שהביעו מנהלי העיזבון, המבקשים לערב שיקולים כלכליים בהחלטה להיכן יימסר העיזבון", אמר מנהל הספרייה, אורן וינברג. "חשיפת האוצרות, שהיו עד כה חבויים בכספות במשך עשרות שנים, תשרת את האינטרס הציבורי, אך עמדת מנהלי העיזבון עלולה לפגוע במימוש אינטרס זה משיקולים שאינם לטובת הציבור בארץ ובעולם", הוסיף.

מנגד נמסר ממשרדו של עו"ד פלדמן, כי הופה תדרוש לשמור על "הכרה בזכות הבעלות המלאה והמוחלטת" שלה ושל אחותה ב"יתרת הכתבים המצויים בכספות ובכל מקום אחר, לרבות אלה המזוהים עם קפקא". את כתבי היד של ברוד עצמו היא מעוניינת להעביר לארכיון מתאים, ש"יהיה מחויב לשמירה ראויה על העיזבון ועל פרסומם של כתביו".

שום עסק

בספרייה הלאומית מתכוונים להציג בקרוב לבית המשפט מסמך היסטורי ששלפו מהארכיון, שמוכיח, לטענתם, כי ברוד ביקש שלא להעביר את כתבי היד של קפקא לחווה הופה ואחותה. המסמך, שהגיע לידי "הארץ", נכתב לפני 54 שנים, ב-20 בינואר 1957. "לאסתר הופה, אני רוצה, שגם אם תמותי אחרי (זמן רב אחרי, כפי שאני מקווה), לבנותיך וליורשיך לא צריך להיות שום עסק עם העיזבון הספרותי שלי", כותב שם ברוד. בהמשך הוא מוסיף: "התשואה נטו... צריכה לעבור לבנותיך, אבל הזכות להיות מורשה צריכה להיות של מישהו שיש לי בעיניו משמעות כלשהי".

מסמך נוסף שחושפת כעת הספרייה הלאומית הוא הצוואה המוקדמת של ברוד, שנכתבה ב-1948. למסמך אין אמנם תוקף משפטי, שכן צוואתו המאוחרת מבטלת אותו, אך הוא יכול להעיד על קו מחשבתו של ברוד. "בקשתי היא שאחרי לכתי... עיזבוני יימסר לספרייה ציבורית יהודית או לארכיון בפלסטינה", נכתב שם. בצוואה מ-1961, כותב ברוד: "כל כתבי היד, המכתבים, הניירות והמסמכים האחרים, יימסרו לשמירה לספרייה של האוניברסיטה העברית בירושלים או לספרייה העירונית בתל אביב או לגנזך ציבורי אחר בארץ או בחוץ-לארץ".

בספרייה הלאומית מדגישים את בקשתו של ברוד שכתביו יימסרו ולא יימכרו וכן את העובדה שהביע במפורש רצון שהם יימצאו בישראל.

בחודש הבא תתבקש השופטת לאשר את ההסכם שמתגבש כעת. אז, אולי, המשפט יגיע לסופו. אז גם יוכל הציבור, בתקווה, לראות סוף סוף את מה שהסתתר עשרות שנים בכספות. *



איור: איילה טל


הופה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו