בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

שני משפטים התנהלו נגד השר אהרן אבוחצירא

? שני משפטים התנהלו נגד השר אהרן אבוחצירא בתחילת שנות ה-80. בראשון, שבו הואשם בקבלת שוחד, הוא זוכה מחמת הספק, ואילו בשני (שלא כפי שנכתב בכתבה "מאז ולתמי", מוסף "הארץ" 31.12.10) הוא הורשע בעבירות של מרמה, הפרת אמונים וגניבה בידי מנהל.

אין דרך חזרה

בכתבה "ילדים? לא בשבילי" מאת אסתי אהרונוביץ' (מוסף "הארץ" 24.12.10) מוצגות כמה נשים שאינן רוצות לידה, ילדים והורות - כולן נשים באמצע שנות השלושים לחייהן, גיל שבו האדם בדרך כלל נמצא בשיא כוחו, מרצו וחייו. מעמדת כוח כזאת קשה עד מאוד לראות את ההתבגרות, ההיחלשות, הזקנה ובעקבותיה גם את הבדידות. הן מקבלות החלטה שאם יתחרטו עליה בערוב ימיהם, אינה ניתנה לשינוי.

אני מצרה על כך שהכתבה לא הציגה נשים וגברים מעל גיל 60, שאין להם ילדים בגלל נסיבות חייהם או החלטה שקיבלו בצעירותם. יכול להיות מעניין ללמוד מהם איך ההחלטה מתפרשת ומה משמעותה בחייהם כיום. ההורות היא החוויה החשובה והעמוקה בחייו של אדם, שאין שנייה לה. העניין הוא שאפשר להבין את משמעותה וערכה אך ורק כשאתה מצוי בתוכה כהורה.

אמת, ילדים גדלים ועוזבים את הקן. אין אנו יולדים אותם כדי "שיחזירו" לנו בזקנתנו. כל הסבורים כך בדרך כלל מתאכזבים, אך נוכחותם בקרבתנו ובתוך עולמנו עם משפחותיהם וילדיהם, הישגיהם ולבטיהם, נותנת כוח, אופטימיות, תקווה ושייכות כשסונטת הסתיו שלנו מתנגנת.

אילת שיף

תל אביב

זכות הבחירה

הכתבה המצוינת "ילדים? לא בשבילי" שימשה פתחון פה ראשוני, רציני ובוגר לאנשים שחושבים אחרת. במדינת המיינסטרים, שבה כולם צריכים לעשות מה שמצפים מהם, ישנם הרוצים להגשים את עצמם בדרך אחרת - לחיות כמו שהם חושבים שהם צריכים, ולא כמו שמצפים מהם. כאדם שאינו מעוניין להביא ילדים לעולם, הזדהיתי מאוד עם כל המרואיינים, מחשבותיהם, הלבטים והאינטריגות. ההתמודדות היומיומית עם הביקורת החברתית היא מנת חלקנו הקבועה, אך בסופו של יום אני זוכר: אני עושה רק מה שאני רוצה ומה שאני אוהב באמת.

כן, גם אני עייפתי משאלות דוגמת "מה, באמת? אתה לא רוצה ילדים? כשיהיו לך ילדים, תבין". כן, באמת. לא רוצה, לא תודה. ולמה הכוונה "כשיהיו לך"? ואם לא בא לי? מדובר בשאלה של זמן? כלומר, דיני נחרץ מראש? עלי לקבל את הגורל ולהיכנע לתכתיבים? לא ולא.

אנשים וזוגות צעירים רבים הביאו ילדים לעולם מתוך לחץ חברתי ולא מבינים למה הם עשו את זה. יותר מכל הבהירה הכתבה תובנה אחת חשובה: זה בסדר גמור לחשוב אחרת. אין כל רע. מותר לנו להישאר רווקים או בזוגיות ללא ילדים. זה לא פשע. לא כולם חייבים. אפשר להמשיך לחיות גם בלעדיהם, אנחנו אותם בני אדם בדיוק - פשוט בחרנו אחרת.

אלעד אקרמן

תל אביב

גטו יהודי מסתגר

הכתבה "מבוא למדינה דו-לאומית" (מוסף "הארץ" 17.12.10) אינה צריכה להפתיע איש, באשר היא מתארת את הדמוקרטיה היהודית לאחר שמשפשפים את הציפוי הדמוקרטי-ליברלי והאזרחות הישראלית שלה - ומקבלים אתנוקרטיה קונסנזואלית על פי חוקי ההלכה בתחום האישות, מתפיסת גטו יהודי המסתגר מהגוי-הערבי.

בישראל אין לישראליות החילונית מעמד של זהות לאומית לגיטימית, ולכן דפוסי חילוניות אצל בחורות לא יהודיות הן בגדר של "התייהדות" לפי השקפת עולמו של מנכ"ל מכללת יזרעאל, איש מפ"ם בעברו (שהתפכח), יורם רז. מבחינתו העברית היא בהכרח יהודית ולא שפה כלל-אזרחית, ולכן הוא גורס ש"זו מכללה עברית (כלומר בלשונה), ורשימה יהודית בלבד עדיין עדיפה בעיני על רשימה כל-ערבית".

שינויי גישה חינוכיים אינם עומדים על הפרק בשל קבלת המוסכמות של קווי הפילוג האתניים-דתיים. לכן מתקבלת כמובנת מאליה במוסד אקדמי ההתייעצות של המנכ"ל עם "גורמי מודיעין", כלומר השב"כ, על הפגנות צפויות של סטודנטים מאום אל-פחם. ומה נאמר על שתיקת ראש החוג ללימודים רב-תחומיים, רות אמיר, כמו גם מרצים נוספים ש"נמנעו מלהביע את דעתם בגלוי"? הייתכן כך במוסד אקדמי האמון על חופש הביטוי?

יוסי ברנע

תל אביב

עברית בלבד

"זו מכללה עברית" טוען מנכ"ל מכללת עמק יזרעאל, בצאתו בחריפות נגד רשימה ערבית בעלת סיכוי לנצח בבחירות לאגודת הסטודנטים - והוא צודק: זכותו וזכותנו להתבשם במכללה עברית (עברית, בלבד) כשם שזכותם של הפלסטינים למכללה פלסטינית (ערבית, בלבד). יאה לכל אחד מהצדדים, הנשחקים בעימות הדו-לאומי בארץ ישראל, שכל צד זכאי לטפח תרבותו הייחודית, שלו - וזה אפשרי רק ב"שתי מדינות לשני עמים", ולעזאזל עם מדינה דו-לאומית "מהירדן עד לים", שזה מרשם בדוק למדינה לא דמוקרטית בעליל. מדינת ישראל נבנתה - מה לעשות - בידי יהודים למען יהודים וזכותה להיות מדינה יהודית, כשם שזכותם של הפלסטינים למדינה משלהם, פלסטינית, הנדרשת להכיר במדינה שלנו כמדינה יהודית ולכבדה, כשם שאנו נדרשים להכיר בזו, הפלסטינית, ולכבדה בהתאם.

מדינה דו-לאומית רק תנציח את שליטת המיעוט היהודי ברוב הערבי. לא אלמן ישראל, הוא גם לא אוויל להתפתות ל"מדינה אחת לשני עמים", שהיא רק תירוץ להמשך שליטתנו בעם אחר ובעיקר - מקור ל"צרות".

גדעון גרינפטר

חיפה

שנאת רבנים

השנאה בין קבוצות היא אחת הבעיות הקשות ביותר בחברה הישראלית, וראוי להקדיש להן כתבת ענק, כפי שעשה מוסף "הארץ" ("כולם שונאים את כולם", 17.12). אולם איזו מין צלילת עומק אל מחוזות השנאה בחברה הישראלית היא, אם הכתבה מתעלמת לחלוטין ממחלת המתנחלופוביה - שנאת החינם הנוראה כלפי המתנחלים, או כפי שהשונאים בע"מ נוהגים לכנותם בכינוי הנתעב "מתנחבלים" - שהגיעה לשיאה בחרם האמנים על למעלה מ-300 אלף אזרחים ישראלים החיים ביהודה ושומרון? אין זו שנאה של אנדרדוג, אלא שנאה של מי שרואים עצמם מיינסטרים של החברה הישראלית, אם לא "אדוני הארץ".

לאכסניה של הכתבה תפקיד מרכזי בליבוי השנאה הזאת. באותו גיליון של המוסף, הסתמכה בעלת הטור נרי ליבנה על ציטוט מפוקפק ששמעה מאיזה בן-דוד שלה על משהו שכביכול אמר פעם טבנקין, כדי להבהיר שהיא מסכימה עם האמירה הנוראה שאינה מאמינה באלוהים, "כי אילו היה אלוהים הוא היה שולח אש שתשרוף את כל הרבנים".

אוי, מה היה קורה בארץ, בצדק, אילו המלה רבנים היתה מוחלפת ב"ערבים" באיזה טוקבק זניח.

אורי הייטנר

אורטל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו