בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלף הבא | לא נשיא. קצב

אלון עידן קובע: נשיא המדינה לא אנס. לפניכם הפרטים המלאים

תגובות

בגלל שיותר מדי אנשים מדברים הפוך, צריך לבדוק: האם נשיא המדינה אכן הורשע באונס? אנשים שמדברים הפוך: התובעת מטעם הפרקליטות, רונית עמיאל, שזה עתה ניצחה את תיק חייה, אומרת ש"זה יום עצוב"; עינת רובין, פמיניסטית שעומדת מחוץ לבית המשפט מהבוקר עם שלטי תמיכה במתלוננות, אומרת מיד לאחר ההרשעה: "יום מאוד עצוב, מדובר בנשיא מדינת ישראל"; דנה ויס, שמנחה שידור חגיגי שנרקח עבור "אירוע דרמטי", אומרת בתוגה: "המלים (של השופטים) לא יכולות לשמח איש במדינת ישראל". דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון שאמורה להתגאות במערכת שהוכיחה ש"כל אזרח שווה בפני החוק", עומדת מעל דוכן ונואמת: "זה יום עצוב".

עצוב, עצוב, עצוב, עצוב. כולם עצובים. אני לא עצוב.

כולם מדברים הפוך. התובעת מהפרקליטות אמורה למלמל מתחת לשפה "ניצחתי!" ולטוס לשבוע בלוטרקי. מגיע לה, עשתה עבודה יפה. הפמיניסטית צריכה למחוק את השלט הישן ולכתוב בטוש: "דפקנו את המאדר-פאקר!" דנה ויס, לעורך, בזמן הפרסומות, כשאף אחד לא שומע: "הורשע? וואללה? דווקא מעולה לי לרייטינג". דורית ביניש: "חברים, חברות, שיחקנו אותה הבוקר".

אבל לא: עצוב, עצוב, עצוב, עצוב. מה, עד כדי כך כולם שמחים?

"נשיא", "מדינה", "הורשע", "אונס", "היסטוריה", "סי-אן-אן". הכל נכון, הכל לא נכון. באשר לנכון: נשיא המדינה לשעבר אכן הורשע באונס. באשר ללא נכון: האם "נשיא המדינה לשעבר אכן הורשע באונס"? האם מעבר לכל מלה מסתתרת מציאות שמצדיקה את המלה? האם מבעד לכותרת יש טקסט שמאפשר אותה? האם ב"יום עצוב" זה אנחנו באמת חשים עצבות? האם זה באמת יום עצוב? האם יש בכם עצב? דמעה? משהו? האם זה עצב או שזה כמו-עצב? האם זה עצב או דימוי של עצב? האם אנו נדרשים להפנים דימוי של עצב כדי לשרת איזושהי מטרה? מה המטרה? מי מעוניין בעצב שלנו?

כדי לבדוק את אותנטיות הרגש, צריך לבדוק את מקורותיו. הבחירה של משה קצב לנשיאות, ביולי 2000, היתה עסק לא ברור. הקשר בין קצב לנשיאות הסתכם בקונסטלציה פוליטית. "קונסטלציה פוליטית" זה אומר: רוצים לדפוק את שמעון פרס. ספורט לאומי באותה תקופה. ללא הקונסטלציה, קצב היה ממשיך להיות קצב. אבל פרס זה פרס, וש"ס זה ש"ס, וסיבוב ראשון מסתיים ב-60:57 לקצב (הלם, תדהמה), סיבוב שני (63:57) קובע: קצב נשיא. קדמו להצבעה המשפטים הבאים של קצב: "ש"ס תכריע מי יהיה נשיא המדינה" (1), "תמיכת הרב עובדיה יוסף מבטיחה את בחירת הנשיא" (2). וגם הג'סטה הזאת: הרב כדורי שלח מכתב לחברי הכנסת ובו הוא מפציר בהם להצביע לקצב כיוון שהוא "ירא שמים ושומר מצוות".

ש"ס, עובדיה יוסף, הרב כדורי, שמעון פרס - הכל היה שם במרק הנשיאות של משה קצב. אבל האם היתה שם נשיאות? היתה שם בעיקר חליפה. כי נשיאים תמיד לובשים חליפה. ועניבה, בדרך כלל אדומה; נעלי לק - שחורות ומצוחצחות; דגל ישראל - מאחור, ליד סמל המנורה. "אזרחי ישראל היקרים". "ובכן". "הלוא". "ודאי". פגישות, לחיצות ידיים, טפיחה פה, טפיחה שם, חיוך, פלאש, פלאש, פלאש. ראיון בעיתון בראש השנה, ראיון בעיתון בפסח. ביום העצמאות שוברים לטלוויזיה. בסוכות, פותח סוכה; במימונה, מופלטה; חנוכה, סופגניות. חנינות, בטח חנינות. נו, נשיא מדינה.

אבל האם משה קצב היה אי פעם נשיא המדינה? האם ברגע שנבחר נשיא מדינה הוא בהכרח נשיא מדינה?

* * *

חיים ויצמן היה הנשיא הראשון. למה ויצמן נבחר לנשיאות: כי היו זקוקים למישהו בעל תוכן שימלא את הסמל. כי דוד בן גוריון ידע שנשיא זו רק מלה, ואם ישים בתוך המלה הזאת את משה קצב, אז יהיה לו משה קצב, לא נשיא. אז הוא בחר בחיים ויצמן. ויצמן ייצר אצטון עבור בריטניה בזמן מלחמת העולם הראשונה, כשכל מרבצי הסידן היו בידי גרמניה. עד אז ידעו לייצר אצטון רק מסידן אצטטי. ויצמן מצא דרך ביוכימית לייצר אצטון מתירס. הוא מנע משבר חימוש באנגליה. צ'רצ'יל, אז שר הימייה, נפגש איתו. גם לויד ג'ורג', אז שר החימוש. הוא ניצל את הפגישות איתם כדי לקדם את מה ששנתיים לאחר מכן יוכר כ"הכרזת בלפור". זה חיים ויצמן בשישים שניות.

מה זה משה קצב בשישים שניות?

משה קצב בשישים שניות: "הערב אני מדבר! אתה דיברת שישה חודשים מספיק, עכשיו אני מדבר! עכשיו זה זכותי לדבר! עכשיו זכותי לדבר! לא מוצא חן בעיניך, אתה יכול להסתלק מפה! אתה יכול להסתלק מפה! אתה אמרת די שישה חודשים, אני לא דיברתי כלום! לא נעים לך לשמוע את האמת?! לא נעים לך לשמוע את האמת?! ערוץ 2... כן, ערוץ 2... כן, ערוץ 2, זה אותו ערוץ 2 שבמשך שישה חודשים שופך את דמי. זה אותו ערוץ 2, גבירותי ורבותי, שקבעו איתי ראיון - 'פגוש את העיתונות' עם נשיא מדינת ישראל, וערוץ 2 יום לפני הראיון מודיע לי על ביטול הראיון איתי. מדוע? כי הם רוצים להעדיף את דחלאן, את מוחמד דחלאן. הוא יהיה עדיף בערוץ 2 מאשר נשיא המדינה".

משה קצב לא צבר מספיק הון סמלי כדי להיות באמת נשיא המדינה. למעשה, הוא לא צבר הון סמלי בכלל. בינו לבין "סמל" לא היה דבר, בינו לבין "הון" לא היה דבר. למשה קצב פשוט לא היתה מספיק סחורה. היתה לו אמנם את שרשרת ה"אירן-קסטינה-ראש מועצה-חבר כנסת-שר-נשיא", ה"אחר" שהפך ל"ממסד", הילד מפרס שנזרק למעברה ולמרות הכל. אבל ה"למרות הכל" לא הספיק למרות הכל. כי "למרות הכל" לא מספיק כדי להיות נשיא. "למרות הכל" מספיק כדי להיות ראש מועצת קרית מלאכי. אפילו ח"כ. אולי גם שר, כי ככה זה פה. אבל למשה קצב אף פעם לא היה מספיק כדי להיות סמל. גם כשבחרו אותו ל"ה-סמל".

לכן הוא מעולם לא היה נשיא המדינה. הוא היה כאילו נשיא. נשיא בחאווה. העובדה שיש מסמן לא מוכיחה בהכרח שמתקיים מסומן. המסומן משה קצב נשאר משה קצב, גם זה בקושי. הוא מעולם לא הצליח להשתחל לתוך המסמן. משה קצב תמיד היה "נשיא המדינה", עם מרכאות. הוא מעולם לא הצליח להשיל אותן מעליו. לכן גם ההשלכות של הרשעתו אינן "חסרות תקדים", "היסטוריות", "חגיגה לדמוקרטיה" וכו'.

ביום חמישי, 30.12.2010, משה קצב הורשע באונס.

למרות שלא היה נשיא, משה קצב שימש נשיא. יש דברים כאלה. הוא שימש נשיא כי יש מכונה והיא עובדת, חייב להיות נשיא והוא זה שנבחר. אבל הדואליות הזאת - נשיא ולא נשיא - חייבת להיות ברורה, מודעת. אזרח לא צריך לדקלם: יש נשיא. אזרח צריך לדעת: יש נשיא ואין נשיא. איפה בגוף של האזרח מתקיים ה"יש נשיא": בראש, באזור הקוגניטיבי, איפה שמבינים שנבחר זה וזה וכעת הוא נשיא. איפה בגוף של האזרח "אין נשיא": בלב, באזור הרגשי, איפה שהדמעה מתחברת כשהיא מתחברת. הדואליות הזאת חשובה, כי כל הזמן אורבים ברקע ציידי רגשות. קוראים לציידי רגשות בכל מיני שמות. אחד המוכרים: "תקשורת". יש גם "מומחים". רוב הזמן תראו "מומחים" משתפים פעולה עם "תקשורת". זה נהנה, זה אינו חסר. ציידי רגשות יודעים להפוך רגש לכסף, ואם נשיא מדינה מתברר כאנס, יש פוטנציאל להרים קופה. לכן חייב כל אזרח להיות מודע למצב הרגשי שלו, לדעת מה אמיתי ומה סינתטי, מה גדל בתוכו ומה הוחדר לתוכו. אחרת ינוצל.

חייב כל אזרח לשאול את עצמו: האם משה קצב באמת היה נשיא עבורי?

מה זה כל ה"בלתי נתפס" הזה, כל ה"לא ייאמן" הזה. מאיפה הביאו את ה"יום ההיסטורי", מאיפה הקריצו את ה"יום המכונן", את ה"נפל דבר"?

הביאו את כל הסחורה הזאת בדיוק מהשטח האפור של האזרח, זה שלא מסוגל להכיל את הכפילות "יש נשיא-אין נשיא". כפילות כזאת הופכת את הסחורה ("לא ייאמן") ללא אמינה. בדקלום "הנשיא אנס" יש כל כך הרבה כסף, שאם אזרח לא מסוגל להיות מדויק ביחס לתודעתו (להטיל ספק ביחס להיות משה קצב "נשיא"), הוא בהכרח יפתח את פנקס הצ'קים.

ומאין מגיח ה"יום העצוב" הזה? מאותו מקום מבולבל בדיוק. זה לא עצב, זאת שמחה. אתם פשוט יושבים הפוך. זה בעיקר בידור. זאת למעשה תוכנית בידור. זה ריאליטי. זה רגע ההכרעה. זה פרסומת הזהב. זה כסף. הכסף הזה עשוי מ"היסטורי", מ"בלתי נתפס", מ"לא ייאמן", מ"יום עצוב". הכסף הזה עשוי מדנה ויס, משידור מיוחד, ממוטי מורל, מאביגדור פלדמן, מ"דמוקרטיה", מ"פמיניזם", מ"עדתיות". יש פה את כל המרכיבים, אז מה, יהרסו הכל כי משה קצב לא באמת היה נשיא? יש פה כסף על הרצפה וכולם רוצים להרים. הטלוויזיה מרימה כי "נפל דבר", העיתון מרים כי "הנשיא אנס", האנשים ברחוב מרימים כי מה, יש כסף על הרצפה, לא ירימו?

אבל בשום שלב - מרגע שאמנון אברמוביץ' דיווח על הפגישה של קצב אצל מני מזוז, ועד רגע ההרשעה - לא באמת "נפל דבר". נפלו הרבה דברים, אבל לא "נפל דבר". כל מה שקרה זה שאחד, משה קצב, שנבחר לנשיאות בקומבינה פוליטית, התברר כאנס. בכל רגע ורגע היה ניסיון מאולץ להדביק את הפער בין "משה קצב" ל"נשיא המדינה", ניסיון לשכנע את הציבור ש"משה קצב" הוא "נשיא המדינה" ולכן יש כאן סיפור גדול, ענק. אבל "משה קצב" נשאר משה קצב, ו"נשיא המדינה" נשאר נשיא המדינה. משה קצב מעולם לא היה נשיא המדינה. הוא תמיד היה משה קצב שנבחר לנשיאות המדינה.

* * *

ה"יום עצוב" הזה הוא הפתח דרכו ניתן להבחין בשקר. כי עבור מי באמת זה היה יום עצוב, מלבד משה קצב, משפחתו וקרוביו? האם הפרקליטה שהרשיעה אותו באמת חוותה עצב באותו יום? האם הפמיניסטית עם השלט באמת חוותה תוגה באותו בוקר? האם דנה ויס באולפן החגיגי באמת העדיפה שקצב יזוכה? האם דורית ביניש באמת התקשתה לאכול את ארוחת הצהריים לאחר שהשופטים קבעו מה שקבעו? האם עורכי העיתונים חשו צביטה בלב כשמרחו כותרות ענק ביום שישי בבוקר? האם ההיא ממוקד שירות הלקוחות של סלקום הרגישה שהלכה לה המדינה? האם ההוא מהאוטו-זבל התקשה לעבוד בגלל שהסמל הכזיב?

לא ולא ולא ולא. אם כבר, נהפוך הוא: לכולם היה על מה לדבר, הוחדרה אנרגיה למערכות הנפשיות. במובן של ויטאליות, של תחושת חיות, זאת היתה למעשה שמחה. ההרשעה של משה קצב היתה אירוע משמח.

פרשת משה קצב היא חומר טוב לוויקיפדיה. גם לסי-אן-אן. ברמה המשפטית היא כמובן חשובה עבור אותן בנות שנאנסו והוטרדו על ידי קצב וכעת מרגישות שקולן נשמע. אבל למי שחי בישראל, ומתעדכן באופן בסיסי במה שקורה פה, פרשת משה קצב היא בעיקר תוכנית בידור. כי משה קצב מעולם לא הופנם בלב של תושבי ישראל כסמל, ה-סמל, כאזרח מספר אחת, כמגדלור רוחני, כעילוי בכל תחום שהוא, כמישהו שמחזיק משהו שעשוי למלא בתוכן אמיתי את התפקיד של נשיא המדינה. עבור מי שחי בישראל משה קצב היה פלקט של נשיא, ולכן גם הרגשות המקושרים אליו היו פלקטיים, שטוחים, קלישאיים. לכן ה"הלם" אינו הלם, וה"היסטורי" אינו היסטורי, וה"בלתי נתפס" בהחלט נתפס.

וזה למעשה מקורו של ההיפוך: בגלל שלאף אחד לא באמת אכפת, בגלל שבאף אחד זה לא באמת נוגע, בגלל שאף אחד לא באמת מרגיש שקרס עמוד מהעמודים שעליהם בנויה המדינה הזאת - מתקיים ביחס לפרשת משה קצב קרקס כזה. משה קצב זה דודו טופז, ודודו טופז זה משה קצב. לריאליטי עכשיו קוראים "האם הוא יתאבד". ציידי הרגשות כבר מכינים את הארנק: עוד "יום עצוב" בפתח. *



צילומים: דודו בכר, אמיל סלמן, מוטי קמחי, תומר אפלבאום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו