בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נרי ליבנה | ספרי פלאים

אי שם עמוק בתוך תוכנו, טמונים קולות וזיכרונות. ועדיף ששם יישארו

תגובות

את התרגום החדש של "נשים קטנות", שנעשה בכישרון על ידי שרון פרמינגר (הוצאת ידיעות ספרים), הענקתי בשמחה לחברתו קוראת-הספרים של בני דוד. "לא תרצי לקרוא את זה שוב?" שאלה שי ברגישות, לאחר שסיפרתי לה שכמוה, בילדותי גם אני קראתי את הספר לא פעם - וגם לא עשר. אבל בנוגע לספרי הילדות, כבר מזמן נקוט אצלי הכלל של העדפת הזיכרונות המשובשים על פני וידוא העובדות וההתרחשויות. בעיני, חנם וקסמם של ספרי הילדות נעוצים בפעם או בפעמים הראשונות, שבהן הם נחווים בגיל הנכון.

כאן אפשר לשאול מהו הגיל הנכון, משום שאל כתבי א"א מילן התוודעתי רק בכיתה י"ב, עקב המלצותיו של המורה האימתני לאנגלית לקוראם לטובת עבודה על עולמו של הילד האנגלי, כפי שהוא משתקף ב"פו הדב". את "הנסיך הקטן" קיבלתי בטירונות, את "הרוח בערבי הנחל" לא קראתי, ואילו את "איה פלוטו" שאותו אני מצטטת בעל פה, למדתי על כר הדשא שבין הקפטריה לספרייה הלאומית באוניברסיטה העברית.

דווקא את "נשים קטנות" קראתי בזמן הנכון, בכיתה ג', כדי שיהיה לי על מה לדבר עם חברותי בהפסקה ובדרך הביתה. כמו כל דבר שקראתי אז, זכרתי את מרבית הספר בעל פה, ידעתי לומר שאני הכי אוהבת את ג'ו (ובכך להוכיח נפש פמיניסטית), כפי ששנתיים קודם לכן העמדתי פנים כאילו אני מחבבת את "גילגי" (לימים "בילבי"), שכישוריה הספורטיביים הפכו אותה מלכתחילה לבלתי-אהיבה על ידי.

אבל האמת היא שהכי אהבתי את יואלה מגידו, גיבורת ספרה הנכחד והאלמותי של אורה שם-אור. ליואלה, כמו גם לי, היה שם משונה (היא נקראה דווקא על שם דוד יעקב, כי השם יעקבה נראה לאמא שלה מכוער, ואני נקראתי על שם כל נספי השואה במשפחת אבי ובהם סבתי ינטעל); היא נחשבה לפחות מוצלחת, אך בכל זאת זכתה באהבתה של הדודה לילי, טיפוס בוהמי שהזכיר לי שכנה אחת, שהיתה צובעת ציפורניים באדום, מפסלת בקרמיקה, מורחת מייק-אפ ותקופה מסוימת שימשה כמורתי לפסנתר, עיסוק שבלשון המעטה, לא היה משלח ידה. הדודה לילי אהבה דווקא את יואלה החלשה כל כך בספורט ובאנגלית ולא את אחותה המוצלחת, עד שקראה לבנה "יואל".

אבל מה היה לי ולנשים הקטנות מאזור בוסטון? בוסטון כלל לא הופיעה בסדרת "התייר הצעיר", ואם כבר, העדפתי למקם שם כמה מגיבורותי היותר שערורייתיות, כגון מרג'ורי מורנינגסטאר של הרמן ווק, שנולדה בשם מורגנשטיין, חיה בניו יורק אבל פעם נסעה לבקר בסביבה את אהובה המתבולל נואל. ואם כבר שלג, העדפתי את זה שירד ליד בקתת סבה של היידי, שם אפשר היה לחמם את הלב ב"גלוסקאות טריות" שאת טעמן ממש יכולתי לחוש על קצה הלשון (כמובן, לפני שנודע לי שגלוסקאה היא סתם לחמנייה), ובחלב חם (שבחיים האמיתיים ממש לא אהבתי, מחשש קרום).

בכלל, באותה תקופת חביון (שאצלי נמשכה בין גיל שש לשש-עשרה), אהבתי לקרוא בעיקר את מה שקראו אמי ואחי. פירושו של דבר, שמושגי הנהיגה והמכונאות השגורים על פי לקוחים כולם מהקללות לנהגים של דן בן אמוץ ב"איך לעשות מה"; שעוד בטרם נחשפתי לעדשות מגע כבר פחדתי מהן בשל חוויותיה של "הקטנה", אשתו של אפרים קישון; שאפשר לעשות לי מבחן סיכה על הספר "האחים רייט חלוצי התעופה"; ושאין מומחית ממני לכל כתבי הוצאת מ. מזרחי ומועדון ספרי "לאשה", שעל שניהם היתה אמי מנויה.

אחת לחודש נמלטתי לזאקופנה לפיקוחה של אלילתי לנה קיכלר זילברמן, שסיפחה גם אותי אל מאה הילדים שהצילה בשואה, או, אחת לשבועיים, לקיבוץ שבו התגוררו בהכשרה יוסי, יוסל'ה, יוסיניו, יוסקה וגם שולה וזיוה של פוצ'ו ב"חבורה שכזאת", או אל כיתתו של המורה שמילקיהו שבה למדה אז חברתי איה הג'ינג'ית, ויכולתי להתמכר לרומן ההתבגרות האמיתי שלי, הספר שלראשונה גרם לאמי ולאחי להתכנס בסלון, בצל כרכי האנציקלופדיה העברית, ולהחליט שאיזה בורג הסתובב לי בראש, ושאני צריכה גמילה מקריאת ספרים.

אותו ספר היה כמובן "יריד ההבלים" של וויליאם מייקפיס תאקרי, שבדרך נס הגיעו שני כרכיו אל אותה ספרייה, הוכרזו כשעמום מוחץ על ידי שני המאורות הגדולים בביתי והפכו מניה וביה לספר הפולחן האמיתי שלי, שאותו קראתי במשך שנתיים אחת לשבוע בערך. הו, עד כמה אהבתי את אמיליה סדלי התמימה וחסרת ההומור, אלא שבכל פעם התגנב אל לבי החשש מפני כל הבקי שארפיות שבסביבה, ופחד מוות שבהיותי פותה כמותה, עוד עלולה אנוכי להתאהב באיזה רודון קרולי בגלל גנדרנותו, ולהחמיץ את אהבת האמת של וויליאם דובין, הצנוע והעולה עליו בהרבה. ובמבט לאחור - האם לא כך גם נראו חיי בהמשך? כן ולא, אך מה זה חשוב בעצם.

ופעם אחת, בבית שבו התאכסנתי בעת מלחמת המפרץ, נפלה עיני על תרגום חדש ומוער ל"יריד ההבלים". הספיקו לי חמישה עמודים מתורגמים להפליא כדי להבין שהקסם חלף. לאות מחאה חיממתי לעצמי כמה רקיקים וגלוסקאות במיקרו, הוצאתי מהמקרר בקבוק של שיכר זנגביל, והתיישבתי ליד הרדיאטור כדי להתחמם בזיכרונות השלגים באלפים שעדיין לא ראיתי.



איור: אבי עופר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו