בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | יום ראשון דיכאון

מצויד בתיק שהכיל ספרים, סיפורים קצרים ותקליטים, לצד ערכה של משחות ותמרוקים, הגעתי מוקדם לאוניברסיטה העברית

תגובות

"איך אני יכול לצאת כך מהבית?" הזדעקתי ביום ראשון בבוקר מול המראה, בעודי בוחן את הפצעונים שפשטו על פני. "איך אני יכול להתגלח כך?" צעקתי בעודי בוחן את הזיפים בני השבוע שמהם תיכננתי להיפטר דווקא באותו בוקר.

"לא רואים כלום", הרגיעה אותי אשתי שהגיעה במהירות לחדר האמבטיה, "זה רק אתה, בגלל שאתה בוחן בקפידה מקרוב במראה. לא רואים".

"את נשבעת?"

"בחייאת אללה", היא אמרה בטון ידידותי, "אבל מה שכן, אתה חייב להסתפר".

גם את התספורת דחיתי בכוונה לבוקר יום ראשון. רציתי להיראות במיטבי ביום שבו אני מוזמן לדבר לפני סטודנטים באוניברסיטה. דברי אשתי הרגיעו אותי ובאמת השתכנעתי שזה רק אני, ושלא באמת רואים. הרגיעה נמשכה רק שניות אחדות ונקטעה בקול זעקה של ילדתי הקטנה. "איכס, אבא", היא הניחה יד מופתעת על פיה הפעור, "מה קרה לפנים שלך?"

זהו, עולמי חרב עלי. זהו, אני אתקשר למרצה שהזמין אותי לכיתה שלו, אודיע שאני חולה, אשתעל קצת בטלפון, ואתנצל מעומק לבי. "אני לא יוצא מהבית", הודעתי לאשתי, "ונמאס לי שאת משקרת לי כל הזמן".

"מה רצית שאגיד לך?" היא עמדה מולי ובחנה את פני, "שאתה נראה כמו שקשוקה לא מוצלחת במיוחד? בסדר, יש לך פצעים מכוערים למדי, מה קרה? אתה סופר, לא מזמינים אותך על תקן דוגמנית".

התיישבתי על הספה, טמנתי את פני בידי והתייפחתי כמו שרק דוגמנית יכולה. "תירגע", אמרה אשתי שככל הנראה נמס לבה למראה הדמעות ניגרות על לחיי. "אל תדאג, נסדר אותך", היא הבטיחה, נכנסה לחדר וחזרה עם כמה משחות וקרמים. "תרים את הפנים", היא אמרה והספיגה צמר גפן מיוחד באיזו משחה.

"מה זה?"

"זה קרם לחות, אני אמרח לך קצת ואחר כך אני אשים שכבה של מייק-אפ שתכסה את הפצעים ככה שאף אחד לא יראה". היא עבדה על פני במרץ שעה ארוכה עד שהעמידה אותי מול המראה. "כמו חדש", היא קבעה בעודי בוחן את הברק המשונה שחוזר אלי מהמראה.

"מה קרה לך? אני נראה כמו כלה מטירה בשנות ה-60".

"אף אחד לא רואה", ענתה אשתי, "זה רק אתה, כי אתה בוחן בקפידה קרוב למראה", הוסיפה והצליחה לשכנע אותי שוב שהיופי הוא בעיני המתבונן.

מצויד בתיק שהכיל ספרים, סיפורים קצרים ותקליטים, לצד ערכה של משחות ותמרוקים, הגעתי מוקדם לאוניברסיטה העברית. נכנסתי לשירותי הגברים, חיכיתי שאשאר לבד ועשיתי תיקונים אחרונים, מביט במראה ומשכנע את עצמי שזה רק אני בגלל שאני יודע, זה רק אני בגלל שאני מסתכל בקפידה, רק אני שם לב שאת פני מכסה שכבה עבה של מייק-אפ.

המרצה המארח לחץ את ידי, השתהה לרגע לבחון את פני אבל לא אמר מלה, והדריך אותי למקום המפגש עם תריסר סטודנטים של איזה פרויקט לזכויות אדם או משהו כזה. השתדלתי לשבת כמה שיותר רחוק מהסטודנטים, שהציגו את עצמם ואת פועלם והצטיירו כקבוצה איכותית של תלמידים שאכפת להם מאוד מהחברה. מחצית מהסטודנטים היו ערבים, ערביות למען הדיוק. פתחתי את התיק, שלפתי את הספרים, המחברות, ובאגביות סידרתי את המראה, מערכת האיפור בתוך התיק הפתוח, כך שאוכל לבחון מדי פעם את מצב המייק-אפ.

ובכן, לא היה צורך בהקדמה כלל, הסטודנטים הערבים המתינו להזדמנות ומהרגע שניתנה להם האפשרות הם התנפלו עלי. אין ספק, סטודנטים גאים, מודעים פוליטית, שאפתנים, גיבורים פטריוטיים שרואים בעצם השימוש בעברית ככלי כתיבה מעשה בגידה לאומי ממדרגה ראשונה. בלי להתרגש, מודע לעדינות מצבי ולאי היכולת לכווץ את שרירי פני ולבטא כך כעס, בהלה או אימה, ניסיתי להתגונן מול מתקפת גיבורי העל ולהסביר בעדינות - כמעט בלחש, שמא תנועת שפתי תסדוק את שכבת המייק-אפ - שהשפה אינה דבר קדוש, ששפה לעתים יכולה להיות רק כלי תקשורת. כלי חושב, אבל רק כלי.

ניסיתי להסביר להם שהם צודקים, שהדמויות שאני מתעסק איתן, למרות אכזבתם, אינן גיבורים מלאי גאווה לאומית, שהם מבולבלים, חצויים, נוירוטיים למדי. שאני לא מאמין בגאוות לאומיות, או בגיבורים רכובים על גבי סוסים מהירים. שגם אני מבולבל, שאני בסך הכל כותב, שזאת טעות להטיל משימות לאומיות על כתפיו של כותב, שזאת טעות לחפש עמדות פוליטיות, ואך ורק עמדות פוליטיות, בספריו.

לא תמיד הבנתי את השאלות של הסטודנטים הערבים, לא תמיד הבנתי את ניסיונותיהם לנסח את הביקורת שלהם נגד כתבי. לא תמיד היה ברור לי עד כמה הם מכירים את עבודתי, אם בכלל. היתה לי תחושה שהם מצפים מעיתונאי ערבי, אך ורק משום שהוא ערבי, לייצג אותם נאמנה. היתה לי תחושה שהם מכירים הרבה יותר טוב ממני את הדרך שבה סופר חייב לצעוד.

קצת נעלבתי, עלו בי כמה הרהורי כפירה, מיאוס ותחושה עמוקה של אוזלת יד. מילא הממשלה, השנאה הגואה ברחוב הישראלי, חוקי גזע שמאושרים מדי שבוע, אבל האם באמת מגיע לי להיות מותקף גם על ידי צעירים ערבים שנדמה להם שהם יודעים מה מתרחש סביבם?

שוב חשבתי על ניו זילנד הרחוקה כמקום מקלט. אוי, ניו זילנד, ניו זילנד, שבה 40 אחוז מהתושבים נחשבים חילונים נטולי שיוך דתי. מה גם שהאוויר של ניו זילנד בוודאי ייטיב עם עור פני.

אבל עכשיו אני כאן, מול הסטודנטים, עונה במכניות בלי יכולת להתאים הבעות פנים לדברי. מדי פעם ניצלתי את העובדה שאחד הסטודנטים השמיע עוד האשמה בהתנשאות, בביקורת יתר ובנטישת התרבות הערבית, והבטתי בבבואתי במראה שבתיק. המצב התחיל להחמיר, הגוונים התחילו להשתנות. מצחי נצץ בעוצמה בעוד שלחיי התחילו לדהות.

"רבותי", הייתי חייב לסיים את השיחה עם הסטודנטים ולרוץ מיד לתא השירותים הקרוב בפקולטה, "מה שאני מנסה להגיד לכם בעצם, זה שאין לי מה להסתיר. מה שאתם רואים מולכם זה אני, ואלה פני האמיתיים - עברית, ערבית, יהדות ואיסלאם הם מבחינתי רק עניינים קוסמטיים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו