בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דורון רוזנבלום | מישהו עף מעל לשכת הקוקייה

מזיכרונותיו של איש-סוד בדימוס

תגובות

עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה. או בנמל ימי. למעשה, הם המליצו שאעשה כל דבר שישכיח ממני את הטראומות שעברתי בתקופת שירותי בלשכת ראש הממשלה. הם המליצו על סריגת כיפות, ירייה בצלחות חרס, בהייה בערוץ 2 בטלוויזיה במשך ערב שלם ("אפקטיבי כמו טיפול בנזעי חשמל") - בקיצור: לעשות הכל, כדי לשטוף בדמעה שקופה את החוויות הנוראות שעברתי. אחד מהם המליץ על כתיבת זיכרונות, כסוג של תרפיה. אני סקפטי, בעיקר במרכז הפדחת - ובכל זאת:

קראו לי ישמעאל. למעשה, קראו לי בכל שם שתרצו, מלבד "השטינקר הגיבח של אחמדינג'אד ו'ידיעות'" - כפי שכינו אותי מקורבי "הוד מעלתה" בסוף הקריירה הקצרה שלי בלשכה.

נכנסתי לשם כעלם עול-ימים - אמנם בן 43, אבל מלא בתנופת התנחלות ובחלומות אודות הפלגה אל אופק העשייה הציבורית. אך אבוי, כמו רבים לפני, יצאתי משם שבר-כלי - שארית הפליטה של ספינת רפאים, כפיס מתנודד על מים עכורים; איש מריר, ציני וחשדן, שאינו סומך אפילו על בבואתו בראי.

רוח גבית טובה נשבה בעורפי בתחילת המסע: באתי ללשכה עם המלצות מהרבנים דרייציג וגירושניק מהתנחלויות שפוך ומעלה-חמתך, עם צל"ש מהקב"ט של יו"ש על לאטמה לפרצוף של עיתונאית, ועם (למה להכחיש?) קצת פרוטקציה אצל נחור שומאכר - השכן של גיסתי, סדרן בתיאטרון ירושלים, שהוביל בשעתו תוך קידה עמוקה את "הוד מעלתה" למקום מושבה בחידון התנ"ך, וכך זכה באמונה.

כבר ביומי הראשון בלשכה הבנתי שהגעתי למקום לא פשוט, כאשר הצטוויתי לעבור בדיקה פולשנית נגד אמצעי האזנה, להשאיר את חגורתי ושרוכי נעלי במזכירות, ולהיצמד לקיר בכל פעם שמתגלגל במסדרון "ד"ר סטריינג'לוק" האימתני. כמו כן הוזהרתי לעולם לא ליצור קשר-עין עם "פנקס הקטן" - בן חסותה של "הוד מעלתה", הנחשב האיש החזק בלשכה.

"האחרון שעשה זאת לא ידע מה פגע בו", הסביר לי ג'ף ("יעקב") פלאסק, הוייס-אקזקיוטיב לענייני איפור בלשכה - אוונגליסט לשעבר שהתגייר והובא ללשכה הישר מ"לשכת הצלב הבוער" באלבמה, איש אינו יודע איך ולמה. מכל מקום, הלה אימץ אותי ללבו בימים הראשונים, ועידכן אותי בחוקי המשחק של המקום:

כולם כאן נראים שפויים, סיפר לי פלאסק - כל אחד בתורו, איש איש ביומו. כללית, האווירה בלשכה מזכירה את זו ששררה על סיפון ה"פקווד", ספינתו של קפטן אחאב, בהבדל אחד: כאן השיגעון אינו מתבטא ברדיפה אחר לווייתן לבן, יסמל את אשר יסמל - אלא בבריחה ממנו.

כל אנשי הלשכה משתייכים ל"מחנה הגבירה", אחרת לא היו מאושפזים כאן מלכתחילה; אולם גם הללו מתפלגים למחנות ולתתי-מחנות הנמצאים ביריבות מתמדת - גם ביניהם, גם בינם לבין עצמם.

במקום הראשון נמצאת קבוצת ה"לייקרס" - קומץ הלקקנים בראשות "פנקס הקטן", הנהנים מגישה ישירה לסוליותיה של "הגבירה" האימתנית, הקרויה גם בשם הקוד "האחות רטשד". הללו בעלי זכות וטו מלאה בכל הקשור במינויים ובמדיניות החוץ והביטחון של המדינה. הם מתכתשים ביניהם כל בוקר מי יישב קרוב יותר לטלפון המקודד.

שנייה בדירוג היא קבוצת ה"נאטס": קבוצה לוחמנית ופנאטית, המוכנה להיהרג על הגשמת היעד המרכזי של הלשכה - מניעת הדלפתה של הידיעה על כך שאין ללשכה יעדים אחרים, מלבד מניעת הדלפת הידיעה על כך שאין לה שום יעד אחר מלבד מניעת הדלפת הידיעה דלעיל. הללו מונהגים על-ידי ד"ר סטרנג'לוק והמזכירה, גברת פרנויה, האחראית גם על תפעול תקין של מכונת הפוליגרף שבכניסה. מספרים ש"הדוקטור" בודק את עצמו כל בוקר במכשיר, ונוהג לסטור לעצמו כאשר הוא נתפס משקר. ביומיים שקדמו לבואי הוא חקר את עצמו במרתף הבניין, ומספרים שאנשים התקשו לעמוד בצעקות שבקעו משם.

במעמד הנחות ביותר מצויים "הסלפסטיקס" - כלומר שאר חובשי הכיפות, הנמצאים במעקב על ידי שתי הקבוצות האחרות עד שתוכח אשמתם בריגול למען האיראנים ו/או כתבי המפלגות. הללו פועלים למעשה כחפרפרות מטעם שני המחנות הנגדיים, אבל איש לא יודע - גם לא הם עצמם - איזה מחנה בדיוק. בכל שבוע מתכנסים להחליט מי נכנס לרשימת ההדחה. ברשימה זו אין חסינות לאיש, גם לא לבעלה של אשת ראש הממשלה - מי שנחשב, אגב, לאיש החלש בלשכה.

- "במוקדם או במאוחר תזכה להכיר את הצ'יף", סח לי יום אחד איש-שיחי, טיק עצבני מרצד בעינו השמאלית.

- את ביבי?

פלאסק צחק בקול, אך השתתק באימה כאשר דמות גוצה וכרסתנית נפנתה והביטה בו במבט מזרה אימים, תוך השמעת גרגורי-איום: הדוקטור! גם המזכירה, גברת פרנויה, קפאה במקומה באמצע הרמת שפופרת.

"ברח!" לחש לי פלאסק, "תציל לפחות את עצמך, קיד!"

יותר לא ראיתי את שוחר-טובתי. לא אני ולא נפש חיה כלשהי. למחרת פירסמה הלשכה את הצהרתו כי התפטר מרצון, "בגלל תחושת מיצוי, ומתוך הכרת תודה עמוקה לראש הממשלה ומשפחתו, על שנפל בחלקו הכבוד לעבוד עמם בתקופה נפלאה לעמישראל".

אט-אט הסתגלתי לאווירת הלשכה: הבדיקות והחיפושים בכניסה; המעבר דרך הפוליגרף; טביעת האצבעות; ניד הראש הכנוע לעבר "פנקס הקטן", המקבל הוראות באוזנייה ומכתיב איזו הכחשה לצמד הקלדניות פאניקה והיסטריה; ההליכה הצמודה לקירות; השמירה על פני פוקר בכל פעם שהקורבן היומי הוטס החוצה לאורך המסדרון; רגעי השקט המתוחים, שבהם יכולנו לשמוע מבעד לדלת המרופדת רק את קולו הבטנוני והערב של רוה"מ, שעה שהוא מתאמן לקראת אחד הרסיטלים שלו.

לימים הסתבר לי שהכינוי "צ'יף" נפוץ בלשכה יותר משחשבתי: יש הצ'יף אקזקיוטיב - להבדיל מהצ'יף אוף אופריישנס - ויש הצ'יף אוף סטאף, ואוי למי שמתיימר לשאת באחד התארים האלה מלבד "הדוקטור", שנודע בקשריו חובקי העולם. האחרון שהעז להמרות את פיו - חשמלאי ממושב הודיה, שהובא ללשכה על תקן "אנליסט מודיעיני" רק משום שהוא נראה כמו המורה לתושב"ע מהתיכון של "הוד מעלתה" - מצא עצמו נשפט שלא בפניו, ונידון למוות בעריפה על ידי בית דין שדה בכוויית.

את יומי האחרון בלשכה אני זוכר כמו מבעד לענן מטושטש: התייפחותה של פאניקה בפינה, פניו הסמוקים של "פנקס הקטן", אגרופו של הדוקטור המתנופף מול פני, ברד ההאשמות שניתך עלי במפתיע. במה לא האשימוני? ש"הלשנתי על הברונכיט של הגברת"; שהדלפתי לפוטין - דרך גדעון סער - את הפרטיטורה של "נאום הסופרטאנקר"; שהזזתי את המהדק של הצ'יף אוף אופריישנס. תחת איומי משפט בכוויית נתחב מסמך לחתימתי, בטרם הסתחרר החדר סביבי.

התפטרתי בגלל תחושת מיצוי, ומתוך הכרת תודה עמוקה לראש הממשלה ומשפחתו, על שנפל בחלקי הכבוד לעבוד עמם בתקופה נפלאה לעמישראל.



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו