בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המבצע שלא היה, המלחמה שעוד תהיה

ההבלגה של ישראל ב-1991 הוכיחה את עצמה. אבל מלחמת המפרץ היתה אירוע מכונן, שלימד כי מרכזי האוכלוסייה יהיו נתונים לירי מסיבי בכל עימות עתידי. מה למדו בצה"ל מאז?

תגובות

אלמלא ידענו את האמת, אפשר היה לחשוד שבכלל מדובר במהלך מתואם. פחות משבוע לאחר הדברים החריפים של ראש המוסד היוצא, מאיר דגן, בגנות תקיפה צבאית באיראן ("למלחמה יוצאים רק כשהחרב מונחת על הצוואר, חותכת בבשר"), באה אזהרה מצד פיקוד העורף. בראיון לאנשיל פפר, שפורסם שלשום ב"הארץ", קבע מפקד מחוז דן בפיקוד, אלוף משנה אדם זוסמן, כי "הסכנה חוזרת לתל אביב. בכל תרחיש מלחמתי היא תספוג מספר גדול של טילים, מדויקים יותר, קטלניים יותר".

האם פיקוד העורף מבקש להוציא את התל אביבים משלוותם או שמא הוא רוצה להזהיר, כמו דגן, מהשלכותיה של יציאה בלתי מושכלת למתקפה באיראן? ההסבר הסביר יותר הוא שאל"מ זוסמן תיאר את התרחישים שבהכנות להם הוא עוסק על בסיס יום-יומי. לדברים היה גם הקשר היסטורי: השבוע מלאו עשרים שנה למלחמת המפרץ הראשונה, הפעם היחידה עד היום שבה נורו טילים לגוש דן.

אם היתה כאן כוונה להדאיג, נדמה שהרושם שהותירו הדברים היה מוגבל בלבד. בכירי הצבא, והעיתונות בעקבותיהם, מדברים בהרחבה על תרחיש של ירי טילים למרכזי האוכלוסייה הישראלית מאז הסתיימה מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006. אבל אם לשפוט על סמך עליית המחירים המתמדת בבועת הנדל"ן התל אביבית, נדמה שהאסימון לא נפל אצל תושבי המרכז. זוסמן דיבר ביום שבו ערך הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, את ביקור הפרידה הראשון שלו ביחידות צה"ל. אשכנזי בא למיפקדת העורף ברמלה והביע התפעלות מתיקון הליקויים שהתגלו בתפקוד העורף במלחמה האחרונה בלבנון. העיתונים התמקדו בתצלום של הרמטכ"ל, חנוט בחליפת אב"כ עתידנית, מסיכה על פניו (בוודאי עוד יהיה עורך שנון שימצא שימוש לתמונה הזאת כשיתפרסם דו"ח מבקר המדינה בפרשת הרפז).

כסף קטן

תת אלוף (מיל') אורי מנוס, שפיקד במלחמת המפרץ על הג"א, האב הקדמון של פיקוד העורף, אומר שהמלחמה ההיא לא השאירה טראומה לאומית. "נחתו כאן 42 סקאדים ואדם נהרג כתוצאה ישירה מהירי. דווקא העזיבה של גוש דן בלילות הועילה, כי חלק מהסקאדים פגעו בבניינים ריקים. ההישג גדול של צה"ל היה בשכנוע הממשלה לחלק ערכות מגן לאזרחים חודשים ספורים לפני המלחמה וביכולת לספק ערכות כמעט לכולם. נכון שלא נורו בסוף טילים כימיים, אבל המענה שגובש היה סביר".

אלוף (מיל') זאב לבנה הקים את פיקוד העורף לאחר המלחמה. בזמן המלחמה ריכז את הגנת העורף מטעם המטכ"ל. "כשצ'יץ' (שלמה להט), ראש עיריית תל אביב, תקף את העריקים מהעיר, אמרתי בתקשורת שצריך לסמוך על החושים הבריאים של האוכלוסייה", הוא מספר. "ההבנה שהמלחמה תגיע אלינו התגבשה באיחור. אני עוד זוכר את מפקד חיל האוויר אז, אביהו בן נון, מבטיח לנו שהחיל מרתיע את העיראקים ושלא יעופו טילים. וזה כשדו"חות המודיעין אומרים שהם מתדלקים את הטילים וסדאם חוסיין מאיים לשרוף את חצי תל אביב". המלחמה, הוא אומר, הולידה את הפיקוד כגוף מרכזי המנהל את הכוחות בעורף. בעקבותיה נחקק החוק המחייב בניית ממ"דים בבתים חדשים "וכיום ב-30% מהבתים במדינה יש ממ"דים".

אלוף הפיקוד הנוכחי, יאיר גולן, אומר שמלחמת המפרץ היתה "אירוע מכונן. אתגר אמיתי אבל בתנאים נוחים יחסית. אם אז נפלו 42 טילים ב-40 וכמה ימים, ברור שבעתיד לא יהיו תנאים כאלה". על ההצטיידות בערכות המגן גולן מביט "קצת בקנאה. אז היו 100% ערכות מגן לאוכלוסייה. היום, בתחום האב"כ, אנחנו במצב קשה מאוד. נגיע ל-60% בלבד. זה חמור באופן בלתי רגיל. למרות החלטת הקבינט בעניין לפני שנה, הכסף לא הועבר. כל מה שנדרש לכך הוא 1.2 מיליארד שקל להשלמת ההצטיידות ו-150 מיליון שקל בשנה לתחזוקה שוטפת של משק הערכות. במונחים אסטרטגיים זה כסף קטן".

גולן משוכנע שגם כיום "הציבור ממושמע. בשעת חירום אנשים מחפשים סמכות ונשמעים לה. כולם מדברים על הישראלי הברדקיסט, שאף פעם לא עושה מה שאומרים לו. למרבה התדהמה, הישראלי רוצה לחיות. תן לו עצה טובה והוא ימלא אחר ההנחיות. זה בדיוק מה שקרה גם במבצע עופרת יצוקה". הגנת העורף, הוא אומר, "התקדמה בקפיצות, בהתאם למתיחויות ולכוננויות. הלקח הוא שאסור להוריד אף פעם את הרגל מהגז".

אבל הלקח המשמעותי ביותר נוגע להתפתחות איום הטילים והרקטות, על רקע תקדים הסקאדים מ-1991. "צריך להביט נכוחה אל העתיד", אומר גולן. "לאויבים שלנו יש כמויות גדולות של טילים, חימוש סטטיסטי ולצדו גם חימוש מדויק. צפוי איום משמעותי על התשתית האסטרטגית של ישראל, הירי ייעשה מכמה זירות במקביל וקיימת אפשרות שיכלול גם נשק כימי. אנחנו צריכים להיערך לפי היכולות של האויב, לא לפי כוונותיו. מנגד, אסור לשכוח שפיתחנו גם כלים חזקים. לרשותנו עומדות מערכת ההגנה האווירית הטובה בעולם, מערכות גילוי והתרעה מתקדמות וגם רמת הדרכה ותרגול מרשימות. האתגרים אדירים, והפתרון הוא להמשיך להתכונן לקראתם. הרי איש לא יתאכזב אם האיום הזה לא יתממש".

הבלגה

ב-1991 ישראל הסתפקה בספיגה ובהבלגה לנוכח הסקאדים. הנקמה שתיכנן אהוד ברק כעבור שנתיים, מבצע לחיסולו של סדאם חוסיין, ירדה מהפרק בשל אסון צאלים ב'. אבל עוד קודם לכן היו לצבא תוכניות שאפתניות, שלא מומשו. למעשה צה"ל הכין את עצמו למבצע הקרקעי הרחוק והמורכב ביותר בתולדותיו.

לאורך המלחמה נערכו יחידות מובחרות, בסיוע חיל האוויר, לפשוט על מערב עיראק, כדי לפגוע במשגרי טילי הסקאד. עם נפילת הסקאדים הראשונים התגבשה בצמרת הישראלית קבוצה משמעותית שסברה שנדרשת תגובה חריפה, לצורך שימור מאזן ההרתעה. בין הלוחצים לתגובה היו שר הביטחון, משה ארנס, הרמטכ"ל, דן שומרון, ואלופים במטכ"ל. תוכניות מבצעיות חלקיות הוצאו מהמגירות וצוותי תכנון עבדו בקדחתנות על התאמתן לנסיבות שנוצרו.

המשימה הופקדה תחילה בידיו של האלוף דורון רובין. מאוחר יותר ריכזו את ההכנות של היחידות המיוחדות שניים ממפקדי סיירת מטכ"ל לשעבר, נחמיה תמרי ועמירם לוין. תוכנית הפעולה במערב עיראק נשענה על הפעלת יחידות כמו סיירת מטכ"ל, שלדג וסיירת הצנחנים. הרעיון המבצעי היה דומה למדי לזה שמימשו כוחות קומנדו בריטיים ואמריקאיים באותה תקופה: הנחתת כוחות קטנים לצורך הצבת מארבים, כדי לשבש את שיגורי הסקאדים. המלחמה הסתיימה לבסוף - וצה"ל לא היה מעורב בה כלל, למעט בהגנה.

קצינים שהיו מעורבים בגיבוש התוכניות אומרים שבמבט לאחור מוטב שכך התגלגלו הדברים. לדעתם, הצבא היה חייב להכין עצמו למתקפה, אולם פריסת כוחות כה גדולים במרחק רב משטח ישראל עלולה היתה להסתיים בהסתבכות.

שמיר, שהיה מודע היטב לכל השיקולים הללו, החליט שלא לפעול. ברקע עמד שיקול נוסף, מרכזי: ארצות הברית חששה שפעולה ישראלית תמוטט את הקואליציה שלה, שבה היו חברות מדינות כמו מצרים וסוריה. ישראל היתה זקוקה לאמריקאים ולבריטים כדי לתאם מסדרונות אוויריים בשטח עיראק. בלא תיאום כזה ואל מול וטו נחרץ של ממשל הנשיא ג'ורג' בוש (האב), לא היה טעם להסתכן ולפעול. לבנה נשלח כמעט מדי יום לעדכן את שמיר. "ראש הממשלה היה מנמנם רוב הישיבה ומזכיר הממשלה, אליקים רובינשטיין, היה מעיר אותו כשהדיון הסתיים. שמיר סיים ב'תודה רבה לכם' ויצא מהחדר. בדיעבד הבנתי שזה לא היה במקרה. הוא הבין שתפקידו להמתין בשקט ולא לסבך את האמריקאים".

היו, כמובן, אלופים שחשבו אחרת. "אני זוכר ויכוחים עם אביהו בן נון. אמרתי לו: "נניח שתתקוף במערב עיראק ותוריד משגר. מה זה יועיל, אם הקואליציה האמריקאית תתפורר?' לא היה שום סיכוי שהדרג המדיני יאשר. זו היתה טיפשות מדינית אילו שלחנו חטיבת צנחנים למערב עיראק".

ממטרד לאיום

איפה נמצאת היום ישראל, במרחב שבין המערך ההגנתי למענה ההתקפי? הרבה תלוי באופי האתגר. הגישה שהוביל מאיר דגן, שזוכה לחיזוק מאשכנזי, גורסת שצה"ל חייב להכין את היכולת ההתקפית בהקשר האיראני, אך להיות זהיר מאוד באופן השימוש בה. בזירה המיידית יותר, לבנון, צה"ל שב ומקדש את התמרון היבשתי מאז נכשל בכך במלחמה האחרונה.

אבל המבחן המתמשך שבפניו עומד העורף הישראלי הוא בדרום. ירי הרקטות מעזה נמשך לסירוגין זה כעשר שנים (המרגמה הראשונה נורתה להתנחלות נצרים בינואר 2001; הקסאם הראשון נחת בשדרות באוקטובר 2001). השבוע פירסם עוזי רובין, בעבר ראש פרויקט "חומה" ליירוט טילים ובוודאי העיקש והמעמיק מבין המטיפים לחיזוק מערכות היירוט, מחקר רחב ראשון על הטיפול הישראלי באיום הטילים מהרצועה. במחקר, שנכתב במסגרת מרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן, תוקף רובין את האטיות שבה הגיבו ההנהגה המדינית והצבאית לרקטות, בהשוואה לתושייה וליוזמה שהתגלו באותה תקופה במאבק בפיגועי ההתאבדות.

רובין מזכיר הצהרות אומללות של הקברניטים - מ"לא נמגן את עצמנו למוות" של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, דרך תיאור הרקטות כ"איום פסיכולוגי" בידי אחד ממנכ"לי משרד הביטחון ועד ל"חפצים מעופפים", הכינוי שהדביק עו"ד דב ויסגלס, יועצו של אריאל שרון, לקסאמים. הוא קובע שידם של הפלסטינים היתה על העליונה במאבק בין הרקטות למענה הישראלי וטוען כי הירי מהרצועה הפך ממטרד, כמעט הערת שוליים בתחילת האינתיפאדה השנייה, לאיום אסטרטגי ממשי.

ישראל, טוען רובין, העדיפה להגיב במבצעים התקפיים נקודתיים, שלרוב לא הניבו תועלת רבה אולם לפחות שידרו כי אינה מתכוונת להבליג על ההתקפות המתמשכות. מיגון פסיבי (מקלטים וממ"דים) ניתן לתושבים רק באיחור ואילו בפיתוח המיגון האקטיבי (יירוט) הוחל רק בעקבות ההלם שחוללה המלחמה בלבנון.

רובין צופה שההתחמשות המסיבית של שכנינו ברקטות ובטילים "מבטיחה בסבירות גבוהה שמלחמת התשה מקומית לאורך גבול תסלים במהרה למלחמה נגד לב המדינה". החברה הישראלית, הוא כותב, תצטרך לשנות סדרי עדיפויות ולשאת בנטל העמידה שייכפה עליה. "לא רק הלכידות החברתית, אלא עצם יכולתה של החברה לתפקד ולאפשר לצה"ל להוציא לפועל את המענים ההתקפיים תהיה מותנית במענים הגנתיים ממשיים". *



בית בשכונת התקווה בתל אביב, שנפגע מסקאד בינואר 1991



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו