בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

20 שנה למלחמת המפרץ | מורשת סדאם חוסיין

נרשם בה רק הרוג ישראלי אחד, אבל מלחמת המפרץ, שפרצה לפני 20 שנה, היתה עימות מכונן. סדאם חוסיין הצליח לגרום למדינת תל אביב לפחד ועורר מאז גל חיקויים מלבנון ועד עזה. צה"ל הפנים את השינויים באיחור והעורף נערך לספוג מכת טילים קשה בהרבה. לקראת המלחמה שבדרך

תגובות

מלחמת המפרץ חוללה תפנית בתפישת הביטחון הישראלית. לראשונה מאז 1948 התנהל העימות בעורף ולא בחזית. טילי הסקאד העיראקיים שנורו לגוש דן ולחיפה עקפו את המוצבים, אוגדות השריון וטייסות חיל האוויר ופגעו בריכוזי האוכלוסייה האזרחית. אדם אחד בלבד נהרג, והנזק לרכוש לא היה גדול, אבל המדינה שותקה בששת השבועות של המלחמה. רבבות נמלטו מבתיהם באזורי הסיכון, חברות התעופה הזרות סירבו לנחות בישראל, והתושבים שנשארו בבית ובעבודה והתבצרו בחדרים האטומים הרגישו שצה"ל לא יכול להגן עליהם.

סדאם חוסיין הצליח לגרום לישראלים לפחד, והצלחתו עוררה גל חיקויים. הפלסטינים העבירו את האינתיפאדה מהשטחים לתוככי ישראל, תחילה בדקירות סכינים ובהמשך בפיגועי מתאבדים. סוריה, איראן, חיזבאללה והחמאס הצטיידו במערכים גדולים של רקטות וטילים שמאיימים על "מדינת תל אביב", שם מרוכזות מרבית האוכלוסייה וכמעט כל הפעילות הכלכלית.

המלחמה שהסתיימה בניצחון אמריקאי הובילה לתהליך השלום הישראלי-ערבי, שנפתח בוועידת מדריד. אבל ראש הממשלה יצחק שמיר לא החשיב את הפגיעה בעורף כסיבה לשינוי מדיניותו, ששללה כל נסיגה מהשטחים או האטה בהתנחלויות. הוא נגרר למדריד רק תחת הלחץ האמריקאי.

יורשו, יצחק רבין, היה ראשון המדינאים הישראלים שהפנים את האיום על העורף וגזר ממנו מסקנות מדיניות. כשר הביטחון

הודאג רבין מכושר העמידה של האוכלוסייה עוד לפני מלחמת המפרץ, כשראה את פגיעות הטילים ב"מלחמת הערים" בין בגדאד לטהראן, בשלבים האחרונים של מלחמת איראן-עיראק. האיראנים, שספגו יותר טילים, נכנעו וביקשו הפסקת אש. בזמן מלחמת המפרץ, כשהיה ח"כ באופוזיציה, ירד רבין שמונה קומות מדירתו בשכונת נוה אביבים למקלט. הניסיון הלא נעים השפיע עליו, בשובו לשלטון, לחתור לפשרה עם הפלסטינים והסורים. רבין נימק את גישתו בחשש שאזרחי ישראל יתקשו לעמוד במתקפה רחבה על העורף.

צה"ל התקשה להכיר באיום החדש. שר הביטחון במלחמת המפרץ, משה ארנס, כפה על הצבא שינויים ארגוניים בעקבות המלחמה: הקמת פיקוד העורף ומערך האמצעים המיוחדים, והאצת פיתוח מערכת "חץ" ליירוט טילים. אבל הוא נתפש בעיני החיילים כאזרח טרדן. אהוד ברק, שהתמנה לרמטכ"ל אחרי המלחמה, ראה במערכת ההגנה יוזמה אזרחית "אקסוגנית לתוכנית הרב-שנתית". גישת הצבא היתה שאי אפשר לנצח מלחמות באמצעים הגנתיים, ומוטב לחזק את הזרוע ההתקפית.

עברו 15 שנה וכושר העמידה של העורף נבחן שוב במלחמת לבנון השנייה. השליש הצפוני של ישראל הותקף ברקטות מלבנון. הפעם נורו לישראל כמעט 4,000 רקטות, פי מאה יותר מאשר במלחמת המפרץ. מאות אלפים נמלטו מאזורי הסכנה, המערכות האזרחיות התקשו לתפקד וצה"ל לא הצליח לעצור את אש החיזבאללה. מחנה הפליטים שהקים בחולות ניצנים איש העסקים ארקדי גאידמק חשף את אוזלת יד הממשלה והצבא. המלחמה הסתיימה בתיקו. אבל בצבא הבינו שצריך להתאים את התפישות ואת מבנה הכוח לאיום שהשתנה.

מלחמת המפרץ התנהלה ברובה הרחק מישראל; מרכז הארץ נותר מחוץ לטווח הרקטות במלחמת לבנון השנייה. אבל שתי המלחמות הבהירו את האתגרים שישראל תעמוד לפניהם במלחמה כוללת. למודיעין קשה להתריע מפני ירי רקטות, שאינו מצריך הכנות בולטות כמו תזוזת דיוויזיות שריון. לזרועות ההתקפיות קשה לאתר ולהשמיד את טילי האויב, ובייחוד את הרקטות קצרות הטווח. חיילי המילואים, שצה"ל נשען עליהם, ועובדי המפעלים החיוניים קרועים בין קרני הדילמה: האם להגן על הבית והמשפחה, או להתייצב בימ"ח או בקו הייצור ולסמוך על המדינה שתדאג לילדים? הכבישים הראשיים שאמורים לשרת את פריסת הצבא נסתמים באלפי מכוניות הנמלטים. מתקנים חיוניים, מתחנות כוח ונמלים ועד לבתי חולים ומאפיות, מתקשים לתפקד. מערכות המידע והתקשורת חשופות לשיתוק.

האויב מבין זאת היטב ומצטייד בטילים ורקטות, משפר את כוח ההרס והדיוק שלהם, כך שיוכלו לפגוע בבסיסי חיל האוויר ואתרים חשובים אחרים.

אהוד ברק, שהתמנה אחרי "לבנון 2" לשר הביטחון, אימץ גישה הפוכה לעמדתו כרמטכ"ל. כיום הוא תומך בהתלהבות במערכות הגנה מטילים כמו "חץ" ו"כיפת ברזל", ומאמין שבתוך חמש שנים יהיה אפשר למגן את העורף. צה"ל מבין שפיקוד העורף, יורשו של הג"א הקשיש, יהיה הפיקוד הכי חשוב במלחמה שבה "תל-אביב תיהפך לחזית", כדברי ראש אמ"ן הפורש, האלוף עמוס ידלין.

התוכנית הרב-שנתית החדשה שמגבש ראש אגף התכנון בצה"ל, האלוף אמיר אשל, מחזקת את הנדבך ההגנתי בבניין הכוח. מערכות ליירוט טילים, אמצעי התגוננות פסיביים כמו פיזור מתקנים ומלאים, ותרגול פעולה של מערכים חיוניים תחת ירי רקטות, אמורים להקנות חופש פעולה לדרג המדיני. בצבא לא רואים בהתקפות טילים על העורף איום קיומי, כמו החשש - שהוסר בינתיים - מפלישת כוחות משוריינים שיקרעו נתחים מהמדינה. במלחמה הבאה, מעריכים, עשויים להיות מאות הרוגים אזרחים ולא אלפים, כמו בתחזיות מטרידות שמתפרסמות לעתים. צופים שאחרי ספיגת המכה הראשונית יצליח צה"ל להפחית את ירי האויב, גם אם לא להפסיקו כליל.

ההכרה בעוצמת האש המתגברת של חיזבאללה והחמאס משפיעה על ישראל, שנשמרת מפעולות צבאיות ונרתעת מתקיפת מתקני הגרעין באיראן. אבל גם אם האיום על ישראל השתנה, המענה הצבאי נשאר בעינו בעיקרו. כמו בימי וינגייט ודוד בן-גוריון, גם היום נערך צה"ל להעברת המלחמה לשטח האויב, אם ישראל תותקף. כנגד האיום על העורף הישראלי, מציע צה"ל תקיפת אתרים חיוניים בצד השני שתאיים על שלטונו ושרידותו, מה שכונה "דוקטרינת הדאחיה". בשפה פחות מנומסת - הרס מול הרס.כמו בן-גוריון, גם בכירי צה"ל היום סבורים שישראל חייבת לחתור למלחמות קצרות - יום, יומיים, שלושה - ולא להיגרר לעימות ממושך, שבו תישחק הלגיטימיות של פעולתה, הפגיעה המורלית והכלכלית בעורף תתרחב, והאויב יוכל לטעון "נשארתי על הרגליים וניצחתי".

אבל עם כל השפעתן התודעתית, מלחמות העורף והתפתחות האיומים לא הכריעו במחלוקת ההיסטורית בין השמאל והימין. זו נותרה בעינה, בדיוק כפי ששמיר רצה להחזיק בשטחים ורבין לסגת מהם תמורת שלום. מי שמאמין, כמו שמעון פרס, שבעידן הטילים יש לשטח פחות חשיבות, מוכן לצאת מהגדה המערבית ומרמת הגולן. ומי שסבור, כמו בנימין נתניהו, שאין תחליף לשליטה בקרקע גם כשהרקטות עפות ממעל, רוצה שצה"ל יישאר בשטח. *



סרטון הסברה לחבישת מסיכה באופן הנכון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו