בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יאן מרטל כתב ספר חדש. גם הפעם יש לחיות אצלו הרבה מה להגיד

יאן מרטל מנסה להיחלץ מההילה והתהילה של "חיי פיי". לשם כך הוא מגיע עד לשואה

תגובות

נראה שיאן מרטל חי בשביל הרגעים האלה - בשביל להיפגש עם קהל מעריץ ועם שאלותיהם של עיתונאים השבויים בקסמו. חזרתי להופיע, הוא מגדיר זאת בעצמו, ואפילו לא מנסה להסתיר את ההנאה. הטבעיות שבה הוא מחליק לתפקיד הסופר הנערץ מצליחה להשכיח את העובדה שעד לפני כמה חודשים עוד היה ספון בגפו בספרייה, שוקד על תחקיר ממושך וכותב במרץ. אך בדידות הכתיבה התחלפה בהמולה בלתי פוסקת, ובאוקטובר האחרון יצא הסופר הקנדי לסיבוב הופעות נוסף, הפעם לקידום התרגום לגרמנית של ספרו החדש "וירג'יל וביאטריס". זהו רומן רב-שכבות, של סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, שגם בו חיות - קוף וחמור מפוחלצים, הפעם - יוצאות למסע לצדו של אדם בשר ודם, באלגוריה פילוסופית המתייחסת לשואה, למאה העשרים, לספרות ולאמונה.

הפעם הקודמת שבה מרטל הוציא חיות ואדם למסע משותף, זיכתה אותו בתהילת עולם. "חיי פיי" שיצא לאור ב-2001 (בעברית התפרסם ב-2003, בהוצאת כנרת. תרגום: עופר שור), הפך בן לילה לרב מכר וזכה בפרס בוקר ב-2002. סיפורו של פיי - ילד הודי המאמין בהינדואיזם, נצרות ואיסלאם ומוצא את עצמו בסירת הצלה קטנה עם נמר בנגלי, אורנגאוטן, זברה וצבוע - שבה את דמיונם ומחשבותיהם של קוראים בעולם כולו. הספר תורגם ל-41 שפות, גרף פרסים רבים, כונה במהרה "קלאסיקה בינלאומית" וזכה בתואר "הספר זוכה פרס בוקר, שמכר הכי הרבה עותקים" - שבעה מיליון עד כה.

מרטל כינה זאת באחד הראיונות "הצלחה מעוותת", וטען שאין טעם להשוות דבר ל"חיי פיי", גם לא את ספרו הנוכחי. "חיי פיי" ממשיך לצבור קוראים נלהבים הרואים בו ספר עתיר פרשנויות - פוליטיות, פילוסופיות, סוציולוגיות וגשמיות - ובימים אלו עמל הבמאי אנג לי ("הר ברוקבק") על הגרסה הקולנועית המצולמת בטייוואן.

בצל הצלחה פנומנלית שכזו, קשה לחזור לכתוב. לא בכדי נדרשו לו שלוש שנים של הימנעות מכתיבה ואז חמש שנים שהוקדשו למלאכת הכתיבה הקשה. "להיות סופר זה שונה מאוד מלהיות זמר או שחקן", מתחיל מרטל להסביר מה קרה לחייו בעקבות "חיי פיי", "במקרה שלהם, הם עצמם המוצר המפורסם. אצלי, הספר הוא זה שהצליח, לא אני באופן אישי. אז אחרי שהסערה שככה מעט, החלטתי שאני משחרר את 'חיי פיי', נפרד מהספר וממשיך הלאה. הסתגרתי בספרייה והתחלתי מחדש. כל ספר הוא אתגר חדש, מהלך חדש, גישה חדשה ומחקר חדש. פשוט סוגרים את הדלת ועובדים".

קשה לדמיין את מרטל סוגר את הדלת, במיוחד כשבפגישה הראשונה שלנו, בבית המלון החמים שבו התגורר בעיר העתיקה של בזל, היה מוקף בחמש נשים: שתי הסוכנות שלו, עורכת הספר בגרמנית, מנהלת בית הספרות של בזל ושדרנית רדיו שווייצרית. מבלי משים, הפכתי לאשה השישית הסובבת את הסופר הכריזמטי כזנבו של שביט, ובערב הצטרפו לכרכר סביבו גם קהל הקוראים בערב הספרות לכבודו. 20 יום נמשך הסיור שלו באירופה הדוברת גרמנית, וכולם נראו כמו אותו יום בבזל - מכורכרים.

המראה של מרטל, בן 47, מפתיע. בתמונות הוא נראה גדול ובריוני, בעל אף בולט ונשרי ועיניים חודרות. במציאות הוא קטן קומה, רזה, תווי פניו הרבה יותר נעימים ורכים. הוא מדבר מהר, ישר לעניין, ואם מפריעים לו באמצע משפט, הוא מסיים את מה שהתכוון לומר ורק אז מתפנה לענות לשאלה החדשה. אחרי יום שלם במחיצתו, התחושה מתעתעת. לרגעים הוא נדמה כסופר טיפוסי, בעל שיגעון גדלות ומנה הגונה של יהירות; ברגעים אחרים הוא סקרן, נעים ואדיב. יש לו ידע עצום, אך גם יכולת מיקוד מרשימה: הוא עונה בדיוק לשאלה, אבל נותן תחושה שיכול היה להרחיב הרבה מעבר לכך.

העורך לא אהב

כששואלים את מרטל על מה הספר החדש שלו, הוא עונה ללא שהות: "על השואה". גם זו דוגמה ליכולת מיקוד מרשימה, מכיוון שהספר מרחיב הרבה מעבר לכך. "וירג'יל וביאטריס" מספר את סיפורו של סופר בשם הנרי, שפירסם ספר מצליח מאוד, שעלילתו מכילה דמויות של חיות (ההקבלות למרטל בספר רבות מספור). הוא סיים את מסע יחסי הציבור לקידום הספר, ומתכנס בביתו כדי לכתוב את ספרו השני. מה שיוצא לו הם למעשה שני ספרים, שעוסקים באותו הנושא - השואה. הספר הראשון עלילתי והשני מעין מסה תיאורטית (מרטל אכן הצהיר כי ספרו הבא יורכב משני טקסטים, עלילתי ותיאורטי, הנוגעים לשואה, וכל אחד יתחיל מצד אחד של הספר). העורכים של הנרי שונאים את התוצאה (מה שקרה גם למרטל), מבקשים ממנו שישפר, הוא מנסה, נכשל ומחליט לחדול מכתיבה (על כך מרטל דווקא התגבר במציאות).

יום אחד מקבל הנרי חבילה ובה סיפור קצר וקשה לקריאה של גוסטב פלובר, על נסיך שש אלי קרב, שנהנה לרצוח חיות באכזריות תהומית. לסיפור מצורף גם קטע של מחזה מקורי, פרי עטו של הקורא ששלח את החבילה, שגם שמו הוא הנרי. בהתחקות אחריו, מגיע הנרי הסופר לחנות הפוחלצים של הנרי המחזאי. בתפאורה הקודרת, עמוסת החיות המתות, מתחיל מסע משותף של השניים בנפתולי ההיסטוריה, במסדרונות הדמיון ובמקום המפגש של בעלי חיים ואנשים. ביאטריס ווירג'יל הם אתון וקוף, שמככבים במחזה של הנרי ששמו "חולצה של המאה ה-20". שמותיהם לקוחים מתוך "הקומדיה האלוהית" של דנטה, שמרטל מציין כי הוא הספר השפיע עליו יותר מכל יצירה אמנותית אחרת. לכל אורך הספר מבצבצת השואה בינות לשורות, ובראיון ל"הארץ" ב-2005 הסביר מרטל כי בחר בקוף ובחמור משום שתכונותיהם מזוהות עם העם היהודי - חוכמה ועיקשות. הספר עתיד לצאת בעברית בחודש הבא, בהוצאת מודן.

עוד לפני שהוא נשאל על כך, מרטל פותח במונולוג: "ודאי תשאלי למה אני, שאין לי שום קשר ישיר לשואה, בחרתי לכתוב עליה. אז אענה לך שהתעניינתי בשואה כל חיי. אני זוכר בבירור שכשלמדנו בתיכון על מלחמת העולם השנייה, הצלחתי להבין את ההיגיון מאחורי המלחמה, אבל השואה לא הסתדרה לי. לשנוא את האויבים שלך ולהילחם בהם עוד נשמע הגיוני, אבל להרוג את השכנים שלך, שמשלמים מסים, מדברים אותה השפה, לחמו במלחמה הקודמת בצד שלך - זה היה לי מוזר. קראתי הרבה ספרים על השואה, ראיתי סרטים, עד שבסופו של דבר החלטתי שאני רוצה לכתוב על זה. אילו הייתי מנסה לשחזר את ההצלחה של 'חיי פיי', לא הייתי כותב על נושא כל כך מדכא כמו השואה. ואז התחלתי לעבוד על התחקיר. הייתי באושוויץ שלוש פעמים, בפעם האחרונה למשך שבועיים, הייתי בישראל, הלכתי ליד ושם. אי אפשר לכתוב ספר על השואה, במיוחד אם אינך יהודי, בלי להיות ידען בתחום. הספר שלי הוא לא ספר עובדתי על השואה, אבל היה לי חשוב לדעת כמה שיותר לפני שאני מתחיל לכתוב".

עברת תהליך דומה לזה של הסופר הנרי - כתב יד שלך שעסק בשואה נדחה על ידי העורכים.

"כתבתי ספר כפול - אחד עלילתי, שהוא בעצם המחזה שמופיע באופן חלקי בתוך 'וירג'יל וביאטריס', והשני עיוני, ובו דנתי בייצוגים שונים של השואה. העורכים שלי אכן לא אהבו אותם וחזרתי הביתה לכתוב מחדש. הספר שבסופו של דבר יצא היה ארוך וקשה לכתיבה, מעין ספר ניסיוני מבחינתי".

"וירג'יל וביאטריס" הוא גם ספר ארס-פואטי.

"כן, זה גם ספר על כתיבת ספר. שני הגיבורים האנושיים בסיפור עוסקים בלספר סיפורים. הסופר הוא סופר שמפסיק לכתוב, והמפחלץ כותב מחזה ונתקל בקשיים. גם העיסוק שלו כמפחלץ הוא בעצם לספר סיפורים על ידי הניסיון להחיות חיות מתות ולהעניק להן תפאורה מתאימה. תמיד אומרים בהקשר של השואה 'אין מלים לתאר', כאילו שהשואה גונבת מאיתנו את המלים. זה לא נכון, יש מלים. רק יותר קשה למצוא אותן".

בשם הג'ירפה

דבר מעניין למדי מתרחש בקריאת "וירג'יל וביאטריס" - מצויות בו התשובות למרבית השאלות שאמורות להיות מופנות למרטל, עד שנדמה שאולי זו בכלל קריאה עיונית על חייו. על השאלה מדוע הוא בוחר לכתוב ספרים שמכילים דמויות של חיות, אפשר למצוא תשובה בעמוד 29 בגרסה האנגלית: "השימוש בחיות בספרו, הנרי הסביר, היה מסיבות של אמנות יותר מאשר של סנטימנטים. אנחנו ציניים לגבי המין שלנו, אבל פחות לגבי חיות, במיוחד חיות פרא. ייתכן שלא נעניק להן מקלט מפני ההרס של בתי הגידול שלהן, אבל כן נעניק להן מקלט מפני אירוניה אנושית מוגזמת".

על השאלה כיצד השפיעה עליו התהילה בעקבות "חיי פיי" מופיעה תשובה בעמוד 5: "ובקשר לתהילה, תהילה גרמה לו להרגשה של כלום. תהילה לא היתה רגש כמו אהבה או רעב או בדידות, נובעת מבפנים ובלתי נראית לעין חיצונית. התהילה היתה חיצונית לחלוטין, מגיעה מראשם של האחרים. קיימת באופן שבו אנשים הסתכלו עליו או התנהגו כלפיו. כלומר, להיות מפורסם לא היה שונה מלהיות הומו, או יהודי, או ממיעוט גזעי נראה לעין: אתה מי שאתה, והאנשים מקרינים עליך איזשהו רושם קודם שיש להם עליך". בתשובה לשאלה מדוע הוא עוסק בספרות נכתב שם: "הנרי כתב ספר כי היה חלל בתוכו שהיה זקוק למילוי, שאלה שהיתה זקוקה לתשובה, בד שהיה זקוק לציור - הערבוב הזה של חרדה, סקרנות ושמחה שהוא בסיסה של האמנות. הוא מילא את החלל הזה, ענה על השאלה הזאת, התיז צבע על הבד ההוא. את הכל עשה בשביל עצמו, כי היה חייב לעשות זאת" (עמוד 4). ועוד תשובות לרוב.

לפרקים הספר נדמה עמוק ופילוסופי, בעיקר בקטעי המחזה המבריק שכותב הנרי המפחלץ. בפרקים אחרים הספר מכיל אלגוריות פשוטות וכמעט ילדותיות, כמו למשל הניסיון לדמות את חייו של הנרי הסופר לאלו של היהודים בגרמניה לפני השואה. מרטל עטף את גיבורו באריזה תרבותית: הוא רב לשוני, מנגן בקלרינט, שם אשתו שרה והוא מעורה בחברה שסביבו. כנראה שבדומה למרטל עצמו, כך גם הספר שכתב - מלא ברבדים. לומר שהוא רק "על השואה" זו השטחה פרובוקטיבית של מרטל.

אם רצית לכתוב אלגוריה, למה לא כתבת ספר שיש בו רק חיות? מדוע היית צריך להכניס גם אנשים לעלילה?

"'חוות החיות' של ג'ורג' אורוול הוא האלגוריה המושלמת לדעתי. החיות מציגות שם את מה שהתרחש ברוסיה, בלי שום התערבות של העובדות החיצוניות. אני לא הצלחתי לעשות אלגוריה כל כך מושלמת ולכן הייתי חייב התערבות אנושית בסיפור שלי. לא הצלחתי לברוח לחלוטין מהמציאות שאותה רציתי לתאר".

אמרת בראיון שכל ספר הוא אוטוביוגרפי באופן מסוים, אבל כאן אפילו בנו של הנרי הסופר קרוי תיאו, כמו בנך.

"יש הרבה נקודות משותפות, אני לא מכחיש. לבן של הנרי הסופר קוראים תיאו, קודם כל כי המשמעות של השם היא אלוהים. אחר כך, כי הספר לא מוקדש לאף אחד. הרגשתי שזה יומרני להקדיש את הספר לקורבנות השואה וחשבתי שלהקדיש ספר על השואה לבני, שהוא ילד כל כך שמח, זה מעט עצוב. אז החלטתי שהספר הבא יוקדש לתיאו ובספר הזה יהיה רק אזכור של שמו, מעין הקדשה פרטית".

מרטל מרבה להשתמש במונח "יצירה אמנותית" בהקשר לספריו. אחרי יום במחיצתו מבינים למה הוא מתכוון. הוא רואה את עצמו כחלק מקבוצת האמנים והיוצרים (ב-ה' הידיעה), וסבור שבידם להציל את ההיסטוריה מכיליון. במפגש עם הקוראים שנערך בבית הספרות של בזל שאלה מישהי מהקהל היכן הספר שלו עומד ביחס להיסטוריה. והוא ענה לה כך: "הזמן הוא כמו נהר, שסוחף ומוחק הכל. הדברים היחידים שצפים וממשיכים לזרום במורד הנהר הלאה הם יצירות אמנות. זה מה שביקשתי לעשות בספר הזה".

אתה כל הזמן מתעסק בייצוגים עובדתיים מול ייצוגים אמנותיים של השואה. למה זה כל כך מעסיק אותך?

"שמתי לב שהייצוג של השואה שונה מאוד מייצוגים אחרים של מלחמות, היא מוגבלת בעיקר להיסטוריונים ולעדות. השואה נותחה לפרטים, יש עליה עבודה אקדמית כבירה, גם העדים תרמו את חלקם למפעל ההנצחה. אבל חסרות יצירות אמנות שעוסקות בה".

דווקא יש כמה טובות מאוד - מהסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני, דרך הרומן המאויר "מאוס" של ארט ספיגלמן, ועד הספר "עיין ערך: אהבה" של דויד גרוסמן.

"נכון שיש כמה, אבל מעט מאוד ביחס לגודל המאורע. לא נחטא לאמת אם נאמר שמרבית הספרים על השואה הם ריאליסטיים לחלוטין. בכל אירוע היסטורי אחר אנחנו מאפשרים לעצמנו יותר חופש. אפשר למצוא למשל קומדיות על מלחמות. האם זה אומר שמלחמות הן מצחיקות? לא, אבל אנחנו עדיין מרשים לעצמנו לכתוב עליהן באופן קומי. על השואה עוד לא. יש הבדל בין האירועים עצמם לבין הייצוג שלהם ואני הרגשתי שלגבי השואה, זה לא ככה. הכל מעורבב - האירוע והייצוג שלו. זה קורה בשל כמה סיבות, אבל אחת המעניינות היא העובדה שזה אירוע שהוא פועל יוצא של היסטוריה ארוכה של אנטישמיות, לכן קיימת בושה של עמים רבים לגביו. בושה מקשה על היצירה האמנותית, כי קשה ליצור בשדה אמנותי כשיש לך מה להסתיר".

יש בספר רשימה ארוכה של חיות שנכחדו מהעולם והוא מרבה לעסוק בכך.

"הדרך היחידה שאפשר להפוך את השואה לשימושית היא ללמוד ממנה. יש קווים מקבילים בין השואה לבין מינים של בעלי חיים שנכחדים. קחי למשל את מחנות הריכוז - מספר האנשים שהיה מעורב בהרג היה קטן מאוד ביחס לקורבנות הרבים. בטרבלינקה למשל פעלו 40 קצינים נאצים ועוד 200 אסירים אוקראינים, שהרגו כ-400 אלף יהודים. והיו כמובן גם מיליוני אנשים ששיתפו פעולה בפסיביות שלהם, הפנו את הראש, הרוויחו מזה או תרמו באופן לא ישיר. זה דומה בעיני לחיות. יש אפילו מונחים דומים: גטו, מחנה ריכוז, שומרים. גם באפריקה, שמורות הטבע הופכות לגטאות, שהחיות לא בוחרות לחיות בהם מרצון. כפי שדור הגרמנים הנוכחי כועס על הדור הקודם ושואל 'איך לא עשיתם כלום?' כך אני חושש שהבן שלי ישאל אותי איך זה שאין יותר ג'ירפות בעולם. בטח אענה לו שאני אדם אחד מני רבים ומה כבר יכולתי לעשות. לא כל אחד יכול להיות גיבור, אבל כשחברה שלמה הופכת לפחדנית או פסיבית, זה מסוכן. צריך לעשות את ההשוואה הזאת מאוד בזהירות. אני לא משווה בין אדם לג'ירפה, אני רק טוען שיש קווים מקבילים".

שמעתם עליו?

מרטל קורא הרבה, וזה ניכר גם בספרו וגם בשיחות איתו. לעתים תכופות הוא מעניק דוגמה מספר כלשהו, אבל בין דוגמה לדוגמה הוא גם משרבב הערות מאוד לא מרומזות אודות הסופרים עצמם. קנאת סופרים? חוסר ביטחון? התשובה אינה חד משמעית. זה נשמע בערך כך: "ישנו גם ג'ונתן ספרן-פויר, לא יודע כמה הוא מוכר אצלכם, שכתב את 'הכול מואר', אם שמעת על הספר".

הוא די מוכר בישראל אצלנו וקראתי את "הכול מואר".

"אה, אז הערכתי את העובדה שהוא כתב בהומור על השואה. ישנו גם ג'ונתן ליטל עם 'נוטות החסד', אני חושב שהוא הומו, שכתב על קצין אס-אס הומו".

למעשה הוא לא, הוא נשוי לאשה ויש להם ילדים.

"אה באמת? כי הספר שלו מתאר נאצי הומו, אז חשבתי שהוא הומו".

וכן הלאה. אבל באופן הדיבור הזה יש מן התעתוע, מאחר שמרטל הוא חסיד גדול של ספרות וצרכן מושבע של סופרים מכל העולם. יעיד על כך המיזם המקורי שפתח בו לפני ארבע שנים. אחת לשבועיים הוא שולח אל ראש ממשלת קנדה, סטיבן הארפר, חבילה ובה ספר כלשהו שהוא סבור שעליו לקרוא, ומכתב שמסביר מדוע. מרטל נשבע לעשות זאת כל עוד הארפר מכהן כראש ממשלה. בהסבר למיזם כתב כך: "מי זה סטיבן הארפר? מה מניע אותו? אין ספק שהוא עסוק. אין ספק שלהיות ראש ממשלה ממלא כל רגע ורגע בחייו. אבל אין גם ספק שהוא נשמע כמי שאכפת לו מעט מאוד מאמנות. לכן, זה מה שאני מציע לעשות: לא לחנך - זה יהיה מתנשא, הרבה פחות מזה - להציע לו רגעים של דומייה".

בזמן פגישתנו באוקטובר, הגיע הפרויקט לספר ה-91, "שירת הניבלונגים" בתרגום לאנגלית. הפרויקט של מרטל אף זכה לספר משל עצמו, שיצא לאור בקנדה ב-2009, ומפרט את 25 המכתבים הראשונים שנשלחו לראש הממשלה. מרטל מתכוון להוציא לאור את הכרך השני, ובו 25 המכתבים הבאים. את הפרויקט מלווה אתר אינטרנט תחת הכותרת "מה סטיבן הארפר קורא?" שם אפשר לראות גם את שבעת מכתבי התשובה שנשלחו אל מרטל ובהם מודה לו מזכירתו של ראש הממשלה על החבילה. ראש הממשלה לא הגיב ולו פעם אחת על המיזם. חרף ההתעלמות, מרטל מעיד שהוא נהנה מאוד מהפרויקט. "לפעמים אני ממהר ואז עושה הכל נורא בלחץ. זה מחייב מאוד לבחור ספר, לכתוב מכתב וללכת לדואר כל שבועיים, אבל בפעמים שיש לי זמן, אני ממש נהנה מזה".

יש קריטריונים לבחירת הספרים? הספר הראשון ששלחת היה נובלה, "מותו של איוואן איליץ'" של לב טולסטוי.

"אני מנסה להיות נרחב ככל האפשר עם הטעם הספרותי. התלבטתי ארוכות מה יהיה הספר הראשון ובאמת חשבתי שהוא צריך להיות קנדי, אבל אז הבנתי שהלאום של המחבר זה פרט זניח בכל הקשור לאמנות, ובחרתי בבחירה הספרותית הראשונה מבחינתי".

למה שפרויקט הארפר לא יהפוך להיות בינלאומי? בכל מדינה מישהו ישלח ספרים לעומד בראשה. נראה לי שבנימין נתניהו זקוק לספרות טובה לא פחות מסטיבן הארפר.

"קבוצה של חובבי ספרות עשו זאת בצרפת, אבל נכשלו לצערי. הם לא עשו את זה נכון, כי הם העליבו את ניקולא סרקוזי במכתבים שלהם. הם היו מתנשאים וציניים וככה זה לא יכול לעבוד. אני מרשה לעצמי אירוניות קטנות, אבל קודם כל כותב מתוך כבוד אמיתי אל הארפר. בישראל חייבים לעשות את זה. הרי יהודים ידועים כאנשי ספר ואני בספק אם בנימין נתניהו קורא בכלל. לא אכפת לי שאנשים רגילים לא קוראים, הטענה שלי מופנית כלפי האליטות. האם אנחנו רוצים שמנהיגים - פוליטיים, צבאיים או כלכליים - לא יקראו? האם אנחנו רוצים שיהיה נתק בין אליטה שלטונית לאליטה אמנותית? לדעתי, יש בזה סכנה. אם מאבדים את הזהות מבחינה תרבותית, אז בטוח שמאבדים אותה גם מבחינה פוליטית. אם לא קוראים, מאבדים את הקשר אל העם ואל הרחשים שלו ונכנעים לצבא או לכלכלה או לתעשיינים, או לכולם ביחד. האמת שנראה לי שזה בדיוק מה שקורה בישראל היום".*

לא הרשעה. השראה האם הרעיון של "חיי פיי" כלל אינו של מרטל?

כשפרס בוקר הוגש למרטל בתחילת 2002 על "חיי פיי", הכריז סופר ברזילאי-יהודי, מואסיר סקליאר, שהוא מתכוון לתבוע את מרטל על גניבת זכויות יוצרים. לטענתו של סקליאר קיים דמיון רב בין עלילת "חיי פיי" לבין זו של ספרו משנת 81' "מקס והחתולים". הספר, שנכתב ויצא לאור בפורטוגזית ותורגם לאנגלית ב-90', מספר את סיפורו של פליט יהודי-גרמני שחוצה את האוקיינוס האטלנטי בסירה עם יגואר. סקליאר טוען שהופתע להיווכח כי מרטל העתיק ללא בושה את הרעיון שלו.

מרטל הצהיר שמעולם לא קרא את ספרו של סקליאר, אבל כן קרא ביקורת אודותיו שכתב ג'ון אפדייק במוסף הספרים של "ניו יורק טיימס" שנים רבות לפני שכתב את "חיי פיי". אפדייק גם כן תרם לקלחת בהודעה כי אינו זוכר שכתב אי פעם ביקורת על ספרו של סקליאר. בתגובה ענה מרטל כי התבלבל בעיתון שבו קרא את הביקורת.

בראיון שהעניק מרטל ל"גרדיאן" אמר: "נתקלתי בהנחות יסוד שמצאו חן בעיני וסיפרתי את הסיפור שלי באמצעותן. אני לא מרגיש שעשיתי משהו לא ישר". העימות הגיע לפתרון לאחר שמרטל התקשר אל סקליאר וכנראה שיכנע אותו לוותר על התביעה. במהדורה הבאה של "חיי פיי" הופיעה ההקדשה "לסקליאר, על ניצוץ החיים".

סינדרום הספר השני הביקורות לא התמסרו ל"וירג'יל וביאטריס"

רון צ'רלס, "וושינגטון פוסט", אפריל 2010

"'וירג'יל וביאטריס' הוא כל כך משעמם, כל כך מוטעה וכל כך יומרני, שכנראה רק ההבטחה שהיתה טמונה במיליוני המעריצים של פיי, הצליחה לגרום למרבית ההוצאות לאור להעניק למרטל מקדמה של כמה מיליוני דולרים. העלילה הקצרה הזאת נתקלת בבעיות כמעט מהעמוד הראשון. 'וירג'יל וביאטריס' הוא דוגמה משכנעת לסכנות הטמונות ביצירתיות שקשורה בשואה... לא משנה איזו מטאפורה אמנותית מרטל ניסה בספרו, הניסיון הסתיים רזה ומפוחלץ, לא חי, אפילו לא מדמה חיים".

מיצ'יקו קאוקוטני, "ניו יורק טיימס", אפריל 2010

"לרוע המזל, ספרו החדש של מרטל מטעה ומעליב ממש כפי שהספר הקודם שלו היה שובה לב... אף על פי שווירג'יל וביאטריס הן דמויות מושכות במתיקותן, המחזה שבו הן מופיעות נשאר כנגזרת ממוחזרת של בקט, והניסיון של מרטל להפוך את סיפורן לחוליה פילוסופית הקשורה בשואה, מסתיים באופן לא מוצלח ולרגעים צורם... ההשאלות וההומאז'ים הולכים הרבה מעבר להנחות היסוד, ואינם משכנעים. למעשה, הם רק עוד אלמנט תמוה בספר המאכזב ולעתים סוטה שלו".

שרה צ'רצ'וול, "גרדיאן", מאי 2010

"באחד הניסיונות שלו לפתור את הבעיות שיצר בערבוב של אלגוריה, פסיכולוגיה, בדיון, מסתוריות ומשל על השואה (שלא לציין את חוסר האנושיות שלנו כלפי בעלי חיים) בפחות מ-200 עמודים, גורם מרטל לדמות שלו, הנרי, להסביר בעצמה את הטעויות של הספר שמרטל כתב (עמוד 26): 'נראה שאין עלילה יסודית וגם לא פעולה במחזה שנשלח לו. רק שתי דמויות עומדות ליד עץ ומדברות. זה עבד עבור בקט ודידרו. חשוב לזכור שהשניים ההם היו אמנים וארזו הרבה פעולות לתוך מה שנדמה כחוסר פעולה. אבל חוסר פעולה לא עובד עבור המחזה 'חולצת המאה ה-20' (המחזה שכתב הנרי המפחלץ ושלח להנרי הסופר)'. לא צחוק".



יאן מרטל. אני לא משווה בין יהודים לג'ירפות, רק טוען שיש קווים מקבילים


מרטל. הביקורת על הספר מופיעה בספר עצמו
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו