בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

20 שנה למלחמת המפרץ | טוב שנמלטנו, מזל שברחנו

זיכרונות מהממ"ט, "נחש צפע", הסמרטוט הרטוב במפתן הדלת וכמובן - מהבריחה ההמונית מתל אביב. גדעון לוי משוכנע עוד יותר מאז: העריקים הצילו את ישראל

תגובות

היה יום שישי, שעת הדמדומים. את שלוות טקסי ההתכנסות הישראלית הקבועה לשבת הפר רחש הנוטשים. בית הדירות שבו גרתי הלך והתרוקן מיושביו. גם אנחנו העמסנו בחופזה מכל הבא ליד: שני ילדים, נערה וכלב, ונמלטנו. מכוניתי העמוסה הזכירה לי אז את תמונות הפליטים הנסים מדרום לבנון, רק בלי ערימת המזרונים והשמיכות על הגג.

תחילה התביישתי במנוסתי. ניסיתי לדחותה ככל האפשר. אוהב את עירי אהבה גדולה, לא רציתי לנוטשה במצוקתה. נדמה לי שמעולם לא הרגשתי תחושת שייכות כה עמוקה אליה, כמו אז בימים ההם, לפני 20 שנה, ברחובות האימה השוממים והמבוהלים שלה, בין אזעקה לנפילה. אבל משהתרוקן בית הדירות נכנעתי גם אני בלא תנאי ללחץ החברתי והמשפחתי.

אחרי שבעה ימים מבועתים ולילות ללא שינה, עם אזעקות עולות ויורדת, "נחש צפע" ו"שרב כבד", לשתות מים ולשים סמרטוט רטוב על מפתן הדלת, לאטום במסקינג-טייפ ולנשום עמוק, להאמין שנחמן שי יושיענו והחדר האטום יצילנו, לטלפן להורים הקשישים אחרי כל נפילה ולשמוע אותם ממלמלים מבעד למסיכה: הכל בסדר, בקול עמום כמו ממעמקי השאול; עם ילד בן ארבע וחצי מפוחד במסיכה ותינוק בן חצי שנה נשנק בממ"ט (מנשא מגן לטף) - ברחתי גם אני לאילת. אחראי לגורל ילדי הקטנים, חשבתי אז שאני נוהג כהלכה. כתבתי על זה בעיתון. "ברחתי לאילת", התרסתי בכותרת, כמנהגי. כבר לא התביישתי.

ואז החל מסע הצלב הפטריוטי. עוד לא מתורגל אז בציד מכשפות, חשבתי שציד כזה לא היה כאן מעולם, גם אם כשלג יחוויר כיום ליד מסעות הציד הנוכחיים. ראש העיר, האלוף במילואים שלמה להט (צ'יץ'), פירסם את איגרת הרועים שלו לאזרחיו, קורא להם להניף את דגלי הלאום מעל כל מרפסת, תוך שהוא סונט ב"עריקים": "מה הם יאמרו לילדיהם כאשר אלו ישאלו ביום מן הימים: איפה הייתם בזמן ההוא?"

שני עשורי שנים חלפו מאז והילדים כבר (מזמן) לא ילדים, אפילו התינוק מהממ"ט כבר היה לחייל בצה"ל. מעולם הם לא שאלו אותי איפה היינו בזמן ההוא, כפי שהילך אז אימים ראש העיר. אבל אם עוד ישאלו, אשיב להם בגאון: מילטתי אתכם מהאימה.

כבר אז השבתי ללהט מעל דפי העיתון: "איפה היינו, שלמה להט? אנחנו נישיר מבט ונאמר לילדינו: היינו אתכם. במקום הכי בטוח בשבילכם. ממילא לא יכולתם להועיל הרבה לאומה נוכח הסקאד, בגופכם הזעיר ובמבטיכם המבוהלים - אז התפנינו יחד אתכם". ("שעת הזרזירים", "הארץ" 1.2.1991). בינתיים שינה להט את טעמו והתיר להורים לילדים קטנים לצאת מהעיר אחרי שבוע של סקאדים. אבל להט לא היה לבדו במסעו הפטריוטי נגד העריקים.

מי ימלל גבורות ישראל? ירון לונדון סיפר אז ל"העיר" שבהישמע האזעקה הוא מעיין בכתב העת "מאזניים", לא פחות, לאחר שפיתח לעצמו טכניקה מיוחדת להרכבת משקפי הקריאה שלו מעל מסיכת הגז. בשוך האזעקה כתב לונדון בעיתונו: "בושתי ונכלמתי נוכח העדר הבושה. לו היו הנמלטים מליטים פניהם בכנף בגדם, או מתרצים את חולשתם במיני תירוצים, ניחא. אבל השפנים לא מסמיקים"; יואל מרקוס כתב: "בורחים וצוחקים... שיהיה בריא, לוי, רק שלא יכתוב עלי הספד". ואמנון רובינשטיין: "זהו ביתנו ואנו לא זזים ממנו גם, ובמיוחד, כאשר הוא נתון בסכנה".

גיבורי הכרך

זאת היתה מלחמת העורף הראשונה שלנו וגם מלחמת האיפוק האחרונה שלנו. מעולם קודם לה לא הוכה העורף בטילים - 39 במספר - ומעולם אחריה לא נצרה ישראל את נשקה בתבונה ובאיפוק לא טיפוסי כמו במלחמה ההיא.

זו לא היתה המלחמה שלנו. לא אנחנו פתחנו בה ולא אנחנו חירחרנו לקראתה, אולי לכן לא הקמנו ועדות חקירה בעקבותיה: ברור לכל כי ישראל נהגה בה כשורה, למרות עריקיה ובוגדיה, ואולי גם בזכותם. לא קשה לנחש מה היה קורה אלמלא ערקו: עשרות, אם לא מאות הרוגים ישראלים. זה היה כמובן זוקף את הכבוד הלאומי אל על, הרבה יותר מפקקי הענק ביציאות מתל אביב, של מכוניות הנסים על נפשם ממנה.

גיבוריה של מלחמה קודמת אחת היו ה"חשופים בצריח", באחרת הם היו ה"עיניים של המדינה". מלחמת המפרץ הראשונה הציגה גיבורים מסוג חדש: גיבורי הכרך. מי שנשאר היה פטריוט, מי שעזב היה נמושה. מלחמת עורף עם הרוג אחד בלבד, לא להאמין, אולי קצת בזכות אלוהים, שומר ישראל, אבל בעיקר בזכות השפנים שברחו והנמושות שנמלטו.

סקאד אחר סקאד נחתו על בתים נטושים, זורעים בהם הרס, אבל לא הרג. אלמלא ניטשו, היו לנו אולי יותר שירי גבורה מהמלחמה, אבל גם יותר אנדרטאות ומציבות לזכר הרוגיה. טוב שנמלטנו, מזל שברחנו. אולי לכן גם התבגרנו מאז: כשארקדי גאידמק הקים בתל אביב, שנים אחר כך, את עיר האוהלים שלו לפליטי שדרות, הריעה לו ישראל. נמלטי הקסאמים כבר לא נחשבו תבוסתנים ובוגדים, כמונו אז.

אני מעיין עכשיו ברשמי מאז: "... אחר כך בא הלילה הראשון של המלחמה הרחוקה הזאת, וכלום לא קרה כאן, ובבוקר השתלטה מן רווחה. 'אמרתי לכם שלא צריך לנסוע לשום מקום', התרסתי בהרגשת ניצחון. ומה יהיה על כל המצרכים שקנינו, ומה, בשם אלוהים, נעשה בכל סרטי האיטום החומים הללו והסודה לשתייה והאסלה הכימית. מילא. ואז בא הלילה ההוא, ליל המטח הראשון. כן, הכי נורא היה עם הילדים. תינוק בן חמישה חודשים בממ"ט, בוכה בכי נורא, אדום ומיוזע, מתנשם ומתנשף, כמעט מפסיק לנשום וילד בן ארבע וחצי בוכה בכי שקט, רק רוצה לגרד את העין שבמסכה, 'רק לרגע, אבא', וכלב בוהה ונערה, ושני מבוגרים המומים - וברקע הקולות העמומים של הנפילות הקרובות". כמה נעים להיזכר.

נעים גם להיזכר בימים שלפני המלחמה ההיא. כאז כן עתה אין חדש תחת השמש: צה"ל בכוננות בשטחים לרגל יום הפתח; מחיר הבנזין עלה ב-8%; שר החקלאות, רפאל איתן: "עזבו אותנו עם השלום"; האלוף במילואים משה בר-כוכבא תובע הקמת ועדת חקירה לבדיקת תפקוד צה"ל באינתיפאדה הראשונה; 727 פלסטינים נהרגו מתחילתה; הח"כים אמנון רובינשטיין ורן כהן מעלים הצעת חוק לנסיגה מעזה; פולס כותב בתגובה ב"הארץ": "לצאת מעזה לבדה - הזיה"; איגוד העיתונאים אומר על הנעשה ברשות השידור: "חזרנו לימי המקרתיזם האפל"; ישיבות ההסדר זוכות בפרס ישראל; תושב עכו הציג קוף למכירה ובאו פקחים והחרימו לו, ודיפלומטים ישראלים מתנבאים: אמריקה לא תצא למלחמה לפני מחצית חודש פברואר.

אבל ב-11 בינואר כבר נוחתות על ראשינו הפקודות הראשונות: בעת צפירה אין לרדת למקלט, אלא להיכנס לחדר האטום. אורלי יניב ורון בן ישי מתחילים להגיש את "הבוקר במפרץ" בערוץ 2 וכל משפחה עוטפת את חלונותיה בניילונים אנטי-סקאדיים, נשק ההגנה של המלחמה ההיא. מודעה נשכחת אחת מתפרסמת ב"הארץ" בדקה ה-90: "את המלחמה הזאת יש לעצור". על החתום: ישעיהו ליבוביץ', אסא כשר, עזמי בשארה, שולמית אלוני ואחרים. בהלת קניות במרכולים, נשיא בית המשפט העליון מחייב את המדינה לספק ערכות מגן גם לאזרחיה הערבים, הפלא ופלא.

אזור אל"ף

17 בינואר: "עקב התקפת טילים על ישראל, אזרחי ישראל נקראים להישאר בבתיהם ולפתוח את ערכות המגן". פתיחת התערוכה של יחזקאל שטרייכמן במוזיאון תפן נדחית למועד בלתי ידוע. חלוקת הארץ: ישראל מחולקת לאזורי סכנה. תוכנית החלוקה: תל אביב היא אזור א', ירושלים אזור ג' ואילת אזור ו'. אני נע חליפות בין אזור ו' לאזור א', בין אילת, מפלטי, לתל אביב, עירי, רגל פה רגל שם, לא מש מערכת המגן, גם פה גם שם.

שר החוץ, דוד לוי, מבטל במפגיע תדרוך לכתבים הזרים שאמר לקיים סגנו, בנימין נתניהו, שמא יגנוב לו את ההצגה. גנב או לא גנב, איפה דוד לוי היום ואיפה נתניהו. סגן השר נתניהו מתראיין כהרגלו עם מסיכה, אבל אז זו היתה מסכת אב"כ. 500 בתים כבר ניזוקו בגוש דן, 30 ייהרסו כליל. שלושה קשישים מתו מהתקפי לב באזעקות. מסעדת פקין מודיעה: "בדלפק, בשולחן, או אצלך על המפתן, פקין עובדת כרגיל מ-12-17". כעבור שבועיים: "מסעדת פקין שמחה לבשר לכל שוחרי האוכל הסיני כי ניתן להזמין משלוחים הביתה עד השעה 23:00". הנה האות שהמלחמה כמעט תמה.

ואיך יודעים שהיא באמת תמה? ידיעה קטנה בשולי העיתון, בשש אחרי, שלהי חודש פברואר 1991: שר החוץ, דוד לוי, שוקל לבקר בשבוע הבא בארה"ב, כדי לדון עם מזכיר המדינה, ג'יימס בייקר, בחידוש תהליך השלום. לפני 20 שנה. *



בית הקפה ''עטרה'' בירושלים, בזמן מלחמת המפרץ


שער מוסף ''הארץ'' 25.1.91



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו