בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

20 שנה למלחמת המפרץ | המודיעין שלא היה שם

למה לא הגיבה ישראל על הסקאדים? מלבד הסיבות המדיניות, ההחלטה של שמיר להבליג נבעה גם מכך שלצה"ל ולמוסד לא היה מושג על הנעשה בעיראק

תגובות

אור ל-2 באוגוסט 1990, עוד בטרם הנצו קרני השמש, הגיעה הידיעה מוושינגטון לירושלים: עיראק פלשה לכוויית. הפלישה, "יום הקריאה האדירה" בקוד העיראקי, החלה בארבע לפנות בוקר.

רק עכשיו הבין ראש אמ"ן, אמנון ליפקין-שחק, את משמעות הידיעה שקיבל ב-20 ביולי. "ידיעה אקראית" על שתי דיוויזיות חי"ר של משמר הרפובליקה, חוד החנית בצבאו של סדאם חוסיין, הנעות לגבול עם כוויית. "נקרא לזה מזל, הרבה מזל... גילינו פתאום (בעיראק) איזה מידע שלא ידענו שהוא בנמצא", אמר ראש אמ"ן.

למעשה, ב-1983 העביר ראש אמ"ן אז, אלוף אהוד ברק, את "הקשב המודיעיני" מעיראק לסוריה, שסכנתה הוערכה כגדולה יותר. אבל במלחמת איראן-עיראק (1980-1988) העיראקים הפציצו את איראן מהאוויר וירו פגזי ארטילריה ורקטות חמושים בנשק כימי. בתוך כך, ב-1987 וב-1988 דיווחה עיראק בקול תרועה על הגדלת טווח טילי הסקאד שברשותה ל-600 ק"מ ול-860 ק"מ, תוך הסבת שמם ל"אל-חוסיין". ישראל חששה שראשי הקרב שלהם ייטענו בנשק כימי. בפועל, כך אכן נעשה, אך המידע לא הגיע לישראל.

הוראת החימוש של סדאם ניתנה ב-17 בספטמבר 1988, תוך ציון המטרה - "הישות הציונית". את המסמך גילה ראש פקחי האו"ם במדינה, סקוט ריטר, אחרי הכניעה העיראקית, בחיפושיו אחר עקבות נשקה הכימי והביולוגי.

בדיון ביטחוני ב-15 באוגוסט 1990, כשבועיים לאחר הפלישה לכוויית, גרס המוסד שיעברו לפחות עוד חמש שנים עד לחימושם הכימי של ראשי הקרב. אמ"ן, לעומת זאת, הילך בין הטיפות. "כרגע אין (חימוש כימי)", אמר ליפקין-שחק אך הוסיף, "איננו יכולים לשלול שיש או שיהיה בתוך זמן קצר".

ליפקין-שחק, שהסתמך על פרסומים עיראקיים, בין השאר על הצהרות סדאם, היה יותר קרוב למציאות: "אני לא יכול לומר, בצורה נחרצת, שלעיראקים אין ראש קרב כימי לטילי קרקע-קרקע".

בסוף מלחמת עיראק-איראן הניחה ישראל שעיראק לא תשקוט על שמריה. בשל כך הוחלט להסב תכנון מסוים, שמטרתו חיסול איום הטילים, אל מול עיראק. כינויו החדש היה "בגד ספורט".

באביב 1990 החלו העיראקים לבנות אתרים להפעלת טילי קרקע-קרקע במערב המדינה. הוצבו בהם שבעה טילי "אל-חוסיין" מצוידים בראשי קרב כימיים, מתודלקים ומוכנים לשיגור לעבר ישראל. השיגור, לפי הפקח ריטר, נועד להתבצע רק בתגובה למתקפה גרעינית ישראלית על עיראק.

קיום האתרים (לא הטילים) היה ידוע לישראל, שהחלה להיערך מולם כבר ב-22 ביולי 1990, ממש על סף הפלישה לכוויית. ימים אחדים לאחר הפלישה, במשחק מלחמה מטכ"לי, "אוחזי חרב 3", נבחנו תרחישים אפשריים, כולל שימוש בחומר כימי נגד הכור הגרעיני בדימונה. המסקנה היתה כי יש ליצוק ב"בגד ספורט"תכנים נוספים.

סדאם הבין שהמלחמה קרבה, וב-15 בינואר 1991 הורה לחמש 15 מפציצי סוחוי-24 בפצצות כימיות, ולהעמידם בכוננות תקיפה נגד ישראל. בתוך יממה הורה להסיר את הפצצות ולהעביר את המטוסים למחבוא באיראן. אל"מ (מיל') פסח מלובני, מבכירי אמ"ן לשעבר, כתב בספרו "מלחמות בבל החדשה", כי סדאם הורה לשגר טילים בעלי ראש קרב קונוונציונלי בלבד. הנהגת עיראק הבינה ששיגור נשק כימי יגרור רק הרס והשמדה בעיראק.

ואכן, יום לאחר פרוץ המלחמה, בלילה שבין 17 ל-18 בינואר, החלה עיראק להמטיר טילים על ישראל. החשש הגדול היה מפני נשק לא קונוונציונלי גם בלי מידע נקודתי.

בינתיים, בדיוני הקבינט הביטחוני וצמרת צה"ל, התברר כי מודיעין יוק. במחלקת איסוף במודיעין נרשם כי בעיית המודיעין נעה בטווח הבא: "בלתי קיימת / גרועה / חלקית / מזדמנת".

בהערכות מצב של הרמטכ"ל דן שומרון, תחת הכותרת "הבעיה המודיעינית", נכתב מדי פעם, כי "המודיעין אינו יכול להצביע על יעדים קריטיים בעיראק, אשר פגיעה בהם תשתק את מכונת המלחמה העיראקית או תמנע את יכולת / רצון המשך שיגור טילי קרקע-קרקע". כן נכתב ש"חסר מודיעין למבצעים מיוחדים בסטנדרטים שקבענו". גם סגן הרמטכ"ל ברק, סמכות העל בנושא המבצעי, העיר יותר מפעם כי "בשלב זה אנו רחוקים מאוד מיכולת מבצעית".

אבל את הפצצה האמיתית זרק ראש הממשלה, יצחק שמיר. ב-19 בינואר הנחה כי "בשלב זה אסור לישראל להגיב". עם זאת, באיגרת לנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, ב-1 בפברואר, דאג להדגיש: "תסכים עמי ודאי כי התקפה עלינו שתגרום לפגיעות משמעותיות בנפש או התקפה באמצעות טיל בעל ראש נפץ בלתי קונוונציונלי תיצור מצב בלתי נסבל, שיחייב תגובה מיידית מצדנו". סדאם כנראה הבין מדוע עליו לרסן את יצרו.

לאחר המלחמה גילו ריטר ופקחיו את ראשי הקרב הכימיים. הם נאלצו להתגבר על מנגנון הסתרה שעליו ניצח סדאם עצמו, והשמידו 48 טילי "אל-חוסיין", מהם 14 קונוונציונליים ו-30 כימיים. שבעה טילים שהוסתרו, הושמדו כנראה במלחמת עיראק האחרונה.

בשיחותי עם שמיר, הוא מיאן להגיב על הנושא המודיעיני. את מדיניות האיפוק הסביר שמיר כך: "זו היתה הדרך היחידה, הטובה ביותר, להגנת ישראל, לנוכח המצב האסטרטגי באזור. ארה"ב ניהלה את המלחמה. היה ברור שהניצחון של הקואליציה מובטח ויבוא במהרה. לישראל לא היתה כל סיבה להסתבך במלחמה שהיתה גורמת לה נזקים מכל הסוגים, ללא ביטחון שהסתבכותה תפסיק את התקפות הטילים. מבחינה מדינית ראיתי שיש בה תועלת לטווח ארוך".

והיה קו אדום, שאילו נחצה על ידי העיראקים היה שמיר מורה לצה"ל לפעול גם בלי אישור ארה"ב: "נשק קונוונציונלי שהיה גורם לאבידות רבות, או נשק כימי. נשיא ארה"ב ידע מכך". *



ראש הממשלה יצחק שמיר בוחן נזקי פגיעת סקאד ברמת גן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו