בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

כתם עיוור

לפעמים העמדה הפוליטית מסמאת גם את עיניו של חוקר שמתגאה בחשיפת עובדות נסתרות. כך קרה כנראה לכלכלן שיר חבר, שבא להאיר את עינינו על רווחי הכיבוש ונזקיו (מוסף "הארץ" 7.1). הנה הוא טוען, כי את המודל של שתי מדינות לשני עמים מציעים בשמאל הציוני. והרי בוודאי ידוע לו, כפי שידוע לרבים, כי המודל הזה מקובל גם בשמאל הלא-ציוני, והיום הוא רווח בשמאל, מרכז וימין גם יחד.

הנה הוא טוען כי "המודל הזה מקבע את מצבם של יהודים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך בעמדה חברתית נחותה", והם ייחשבו "חוטבי עצים ושואבי מים". כאילו מודל אחר מאלה שמסתובבים בשוק מציע שינוי מהותי, שלא לדבר על מהפכה, בסדרי החברה, ועשוי להגמיש את מעמדם ולאפשר להם יותר ניידות חברתית. והרי גם על פי המודל שהוא תוקף, זה של "השמאל הציוני", יהודים אלה לא יהיו בסטטוס של "חוטבי עצים ושואבי מים" במדינת ישראל של אחרי הנסיגה. מתחתיהם נמצאים היום, ויישארו שם, הערבים אזרחי ישראל והעובדים הזרים, שגם בתוכם יש חלוקות משנה ולא כולם מרפדים בהכרח את התחתית ממש.

בני סגל

רעננה

כהנא מודל 72'

הרשימה של עידו קינן על אגרוף הברזל של הרב כהנא (מוסף "הארץ" 7.1) הזכירה לי את הראיון שערכתי עם מאיר כהנא בביתו בירושלים, כשהייתי עורך "פוסט מורטם", שבועון הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה. קריאה חוזרת בראיון (שפורסם ב-26 באפריל 72') מאשרת, כמטאפורה כמובן, את תורת היחסות של איינשטיין בהקשר הפוליטי. מה שנראה אז מסוכן וקיצוני, הוא היום כמעט אמצע המפה הפוליטית. כהנא של 72', בהשוואה לחסידיו כח"כ מיכאל בן ארי ועוזריו ברוך מרזל ואיתמר בן גביר, הוא איש מתון ואפשר היה למקמו בין הליכוד לקדימה.

להלן קטעים מהראיון:

שאלה: כיצד אתה מגדיר פשיזם ומה הסכנה שאתה רואה בו?

כהנא: פשיזם לדעתי הוא משטר המדכא את האינדיבידואלי. משטר שלא מכיר ברשות המיעוט, לא נותן סיכויים והזדמנות לשינוי משטר, לא מכיר בזכויות שהן לדעתי זכויות טבעיות כמו: חופש דיבור, חופש מצפון וכו'. על אף שהפשיזם תמיד מזוהה עם הימין, הרי שיש פשיזם של הימין ויש פשיזם של השמאל ואין ביניהם הבדל בעניינים כאלה.

שאלה: אם למשל יוחזרו השטחים הכבושים, האם תנקוט אלימות נגד מדיניות זו?

כהנא: אין מקום לאלימות בארץ.

אלה רק קטעים מראיון ארוך שבו מופיעות עמדותיו הידועות בזכות ארץ ישראל השלמה וזכויות אזרח לערבים כל עוד הם מיעוט, ואף מלה על טרנספר. אולם בהשוואה להשתוללות ולהסתות לרצח מצד חסידי כהנא כיום, כהנא של אז נתפס כמעט כחסיד אומות העולם.

גדעון ספירו

תל אביב

איפה היא היום

מברוק על הפרויקט העיתונאי המאתגר שלכם, "איפה הם היום?" (מוסף "הארץ" 31.12.10), מיזם מהנה, מרתק ומאלף, המראה לנו שכולנו, ואפילו הסלבריטאים, רק בני אדם - והאדם אינו רק "עץ השדה", אלא גם, ובעיקר "כחציר יחלוף". אך מרוב דוגמאות ופרטים מגוונים, שכחתם את העיקר: "איפה היא היום?"

לא, אין כוונתי לסלבריטאית בגרוש או לאשת-חיל-מי-ימצא, כוונתי דווקא לישראל שלי, הישנה, הטובה והיפה, שהכרתי כשנולדתי בה בימי "היישוב" בפלשתינה-א"י, ונעלמה ללא זכר, לאחר שהיתה למשיסה למולך הממון, לכוהני "דתיות" קנאית ולמצביאי "פטריוטיות" שגחמותיהם מובילות אל אימפריה יהודית.

היכן היא היום? לאחר שחיפשתיה בכל מחלקות "אבידות ומציאות" ולא מצאתיה, אני זועק השמיימה: החזירו לי את ארץ ישראל שלי.

גדעון גרינפטר

חיפה

שנאה נגדית

בכתבה "כולם שונאים את כולם" (מוסף "הארץ" 17.12.10) עורך אלון עידן סקירה מקיפה של השנאה בארץ על כל סוגיה ומאפייניה; ואולם לאורך כל הכתבה נוצר הרושם שהכותב יושב נצור בתוך מצודת הבועה התל-אביבית ומשם צופה אל מחוצה לה, אל כל המקיפים והתוקפים אותה בתחומי הפוליטיקה, הדת, הספורט והתקשורת הכתובה והאינטרנטית. ונשאלת השאלה אם בתוך המצודה הזאת אין כאלה ששונאים אף הם את כל המקיפים אותה. האם אין בקרבה עוינות כלפי המתנחלים, החרדים, אוהדי בית"ר ירושלים, הספרדים ועוד, עוינות שמלווה אף בהתנשאות? והאם התנשאות זאת אינה אחת מהסיבות לאותה שנאה נגדית?

שאלה נוספת מעוררת הכתבה המקיפה: האם השנאות בארץ הן אכן כה מלאות עוצמה יחסית לנעשה בארצות אחרות שנחשבות נאורות? איני רוצה להישמע כסנגור נאיבי של החברה שלנו כאן, אבל ייתכן שהמצב אינו נורא כפי שמשתקף מן הכתבה.

נראה לי שמה שבאמת מאפיין אותנו הישראלים זאת אותה פמיליאריות דחוסה, סחבקיות צפופה, שעשויה להתבטא בגילויי קרבה יתרה מחד גיסא ולהביא לשנאות מתפרצות מאידך גיסא. דוגמה פשוטה לכך ניתן למצוא דווקא בתחום נוסף שמוזכר בכתבה, תחום הנהיגה, וזאת מניסיוני בכבישי הארץ: אם תנסה להשתלב בנמרצות יתרה בנתיב תנועה שבו נוסע נהג ישראלי טיפוסי - סביר להניח שתיתקל בהתנגדות עזה מצדו, כי הרי הוא נוסע בנתיב "שלו". ואולם, אם תפנה אליו בתנועת יד מבקשת ותוסיף לכך חיוך רחב - לבטח יאפשר לך להשתלב בנתיבו, כי הרי באחת הפכת להיות ל"אח שלו". שנאה כבר לא תהיה כאן.

יוסי רזי

רחובות

הערכה והוקרה

יו"ר הכנסת לשעבר, דב שילנסקי ז"ל, היה אדם בעל זכויות אשר פעל רבות בנושאים מהותיים כולל למען הנצחת השואה. על פעילויות אלה זכה בהכרה בימי חייו וזכאי לכבוד עליהן גם כיום. הצגת מפעל הנצחה שלא הוא יזם כאחד מהישגיו פוגעת בזכרו.

בניגוד לתוכן ההספדים לאחר פטירתו ולנוסח השאלה במדור "20 שאלות" (מוסף "הארץ" 17.12.10), פרויקט "לכל איש יש שם" אינו מתקיים רק בכנסת ושילנסקי לא היה יוזם הפרויקט בכללותו. יוזם מפעל "לכל איש יש שם" הנו אבי חיים רוט - ניצול שואה, יליד הולנד, אשר על פעילות זו אף התכבד בהדלקת משואה ביום הזיכרון לשואה והגבורה ב-99' וגם ביום העצמאות 2001. בנוסף הוענקה לו תעודת הוקרה של הכנסת.

ב-89' קיימו אבי, קבוצה של יוצאי הולנד וארגון דור ההמשך לניצולי שואה בראשות בילי לניאדו, הפגנה מול שגרירות הולנד בתל אביב, במחאה על שחרור פושעים נאצים מהכלא בהולנד. בהפגנה קראו המפגינים בהתרגשות גדולה שמות של קורבנות השואה מהולנד. יוזמה זאת הובילה את אבי להקמת מפעל "לכל איש יש שם", שאותה קידם בעצמו בשנים הראשונות, ומימן בתקופות מסוימות את הפעילות. כל זאת כנגד ספקנות מצד הממסד המופקד על הזיכרון לשואה והגבורה.

בניגוד ברור לספקנות זאת החליט ח"כ שילנסקי, מיד כשלמד על הפרויקט מפי אבי ובילי לניאדו, על אימוץ המפעל כחלק מפעילות הכנסת ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.

דוד רוט

הוד השרון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו