בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביעד קיסוס | לא הכל כסף

לא התכוונתי שייצא מזה מסע של סגירת חשבונות. אבל לא הכל בשליטתי

תגובות

מירה מהבנק נראית כמי שעומדת לבכות. בעיה. אני ערוך להתמודד עם כעס, עם נזיפות, עם נאומי תוכחה. פחות עם בכי. די לך, הו די לך, מירה. שמש כמו ביצה קשה. ועל מה בדיוק את בוכה, תהרגי אותי? אז אני סוגר את החשבון, מי שישמע. את החשבון הצעיר פתחתי בבר המצווה בסניף כפר סבא, בעד כרטיס למופע המשולש של שלמה ארצי, כשלחייך היו עוד חלקות מקמטים ומעל שפתי העליונה ביצבצה פלומת שפם מבטיחה. שם הפקדתי את חסכונותי ומשם שתיתי אותם בקשית; לזה החשבון נכנסו משכורות שמנות יותר או פחות, והוא ידע ימים סוערים של ויכוחים עיקשים על תקרות האשראי. וכמו זמרת עבר שלא שרה כבר עשור, אך מקפידה לשמר את כל המניירות, כך התייבש עם הזמן חשבון נעורי, ולא נהנה מהצלחותי הבוגרות. תחת זאת צבר חובות זעירים שאותם כיסיתי בערימות של הבטחות שווא, איך אבוא ואפקיד ואפתח תוכניות ואצבור ריביות ואשוב להיות אותה דיווה פיננסית שהלהיבה פעם עשרות פקידים. ושנינו ידענו, מירה ואני, כי הציפור הזאת כבר לא תזמר. הפרידה בלתי נמנעת.

נסעתי לכפר סבא מכורתי כדי לסגור את חשבון הבנק שלי. "יש שם לא מעט חשבונות לסגור", ניסתה הפסיכולוגית. חמודה. לפעמים נדמה לי ששקעתי בבוץ רגשי כל כך עמוק, שאין כבר שום משפט שאוכל להגיד מבלי שכוונה פרוידיאנית סמויה תהדהד בו. בכל מקרה, כדי לא לאכזב אותה, קבעתי צהריים עם אבא מיד אחר כך. מובן שלא גיליתי את זה למירה. עוד היתה מבקשת להתלוות אלי. אבי בעצמו דיוות עבר כפר-סבאית, מפורסם בבלוריתו השחורה המתנפנפת ובמעמדו המוניציפלי הרם. הרי מראהו הטוב הציל אותי לא אחת במשך השנים, מפני עיקול החשבון או החרמת כרטיס האשראי.

"זה הבן של..." היתה מירה לוחשת לאחת מנתינותיה, ניצה או שולי, אפרורית כלשהי עם מחשב, ומיד הדליקה אצלה איזה ניצוץ שובב בעין, כאילו הדרך ללבו של פאפא קיסוס השרמנטי עוברת באוברדרפט של בנו, וזו העלימה עינה הפוזלת מכל הברדק שמתחולל אצלי בחשבון.

ועכשיו בא הזמן לומר שלום. בהמלצת מנהיגי הרוחני, רואה החשבון שלי, העברתי זה מכבר את כל הפעילות לחשבון אחר, בסניף של בנק הקרוב למקום מגורי. שם הדברים מתנהלים בתקינות מפתיעה, וגם אבא שלי נאלץ להיגמל מההרגל הישן שלו לעיין לי בחשבון דרך המחשב הביתי, ולהעיר לי על הוצאותי המוגזמות. רק אני מיאנתי שנים לבצע את חלקי בעסקה. החשבון בכפר סבא נותר כאבן שאין לה הופכין, והלך וצבר סכומים שוליים לחובתי שיחד תפחו לכדי מינוס אחד ממש גדול, וכל זאת משום שלא נעים לי ממירה. פעם בשנה נהגתי לצלצל ולומר לה שנה טובה - ללא ספק המחווה היוקרתית ביותר בעיניו של בנקאי ממוצע - ואושרה לא ידע גבול ולא שאלה שאלות. אולי אחת לכמה חודשים היתה מתקשרת כדי לברר למה לא הופקד כסף כבר שלוש שנים, אבל לי היה מופע משולש משלי כדי להסיח את דעתה:

"יופקד בחודש הבא".

"עכשיו החודש הבא".

"אז ב-15".

"היום ה-16".

"כבר ה-16?! שנה טובה, מירה".

"שנה טובה, חמוד שלי! מתוק אחד. ד"ש לאבא להתראות".

כעת מונח על פניה סימן שאלה. שערה הצבוע אדום נח כמת על כותפת הוויניל הסגולה שמעטרת מעילון קצרצר ומשופשף. מעבר לזכוכית חולפים כפר-סבאים קשי יום ונאנחים בליאות זה לזה, ובמשרדה של מירה מתנגנת כרגיל איזו בלדה זוהרת של ליאור נרקיס.

"מה שלום אבא?" היא פותחת ושואלת, ומיד פונה לשולי או צילי שמתפגרת לצדה בנאמנות, "את יודעת שזה הבן של מנכ"ל העירייה".

"יודעת", עונה לה הזומבי בקוצר רוח, מאחורי צעיף הוויסקוזה המנומר שכרוך סביב צווארה כמו חבל תלייה.

"סמנכ"ל", אני מתקן, "סמנכ"ל לשעבר האמת", אבל יודע שזה אבוד כי לנגד עיניה היא כבר רואה את שניהם צועדים יד ביד בכביש ליד הקאנטרי, עוברים ושבים מריעים לו "שלום אדוני המנכ"ל", ושערו השחור מתבדר ברוח. אולי גם שערה, ככל שאמוניה וחינה מסוגלות לגרום לשיער להמשיך להתבדר. חבר הציע שאביא לה פרחים. היתה לי הרגשה שזה לא לעניין. להופיע בסניף כמו מחזר מטומטם עם זר נוריות צהובות כמו הלוגו של הבנק. אולי שוקולד? או צעצוע משרדי? מוטב, החלטתי, שאביא את עצמי ואת הצ'ק השמן שיכסה את המינוס, ואכין מראש תשובות לכל השאלות הקשות. אך שאלות לא נשאלו. בחדר עמד רק עצב. ליאור נרקיס לעולם לא יהיה שלמה ארצי, וגם מירה יודעת עכשיו שהגיע סופו של עידן.

בלב כבד ובחשבון סגור צילצלתי באינטרקום בביתו של אבי, אך לא היתה תשובה. הקפתי את הבניין וראיתי אותו צועד לעברי, גורר קלות את רגלו השמאלית מאז שפרץ דיסק. בחוץ נשבה רוח חזקה וחשפה אמיתות כואבות.

"לא הגיע הזמן שתסתפר?" נבחתי עליו, "אין שם כבר כלום. זה הכל הלוואה בריבית. טיפה רוח והבלורית עפה שמאלה והופכת לקארה".

"תשתוק", הוא אמר, "אני אוהב את זה ככה".

"מה יש לאהוב? אם מישהו רואה אותך עכשיו מאחורה הוא חושב שקורטני קוקס הגיעה לישראל".

"מי הגיעה?" הוא תמה ומיד התעשת: "אני בכלל לא שואל אותך. גם לא את האחים שלך. ככה נראיתי תמיד ואני לא מתכוון לשנות. וסליחה שאיחרתי. רצתי להביא לנו לחם לצהריים".

לחם לצהריים. לא אכלתי פחמימות בצהריים מאז שהייתי בן 22 ומירה קיבלה את המינוי למנהלת מחלקה. מובן שהוזמנתי לאירוע. מובן שהגעתי. "שנה טובה!" איחלתי לה בחום וחלקנו מיץ אשכוליות ובורקס גבינה.

"יופי אבא", חייכתי אליו, "זה בדיוק מה שרציתי".



מתוך הסרט 'פחד במה', 1950



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו