בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'יימס אלרוי סבור, בצניעות, שהוא סופר המתח הטוב בעולם

ג'יימס אלרוי ממלא אולמות כאילו היה כוכב רוק, אחראי ללא מעט להיטים הוליוודיים מהעת האחרונה, ומתעתד לערוך ולהגיש תוכנית טלוויזיה יומית. אבל לפני הכל היו הספרים, מזוהמים ויפהפיים. מוגש כשירות לקורא הישראלי

תגובות

"ערב טוב לכם מציצים, מתגנבים, פדרסטים, מסניפי-תחתונים, ערסים וסרסורים. אני ג'יימס אלרוי, הכלב מהגיהנום, הינשוף המתועב עם נהימת המוות, אני 'האביר על הסוס הלבן' של הימין הקיצוני ואני התרגיל החלקלק עם זין של חמור. אני מחברם של 18 ספרים, כולם יצירות מופת; הם מקדימים את כל יצירות המופת שלי שעוד יבואו. הספרים האלה יותירו אתכם מנוקבים, מאודים, מנוקים-יבשים. אלו ספרים לכל המשפחה, אם שם המשפחה שלכם הוא מנסון", כך פותח הסופר ג'יימס אלרוי את ערב הקריאה והמונולוגים שלו.

סביר להניח שהשם ג'יימס אלרוי לא אומר לכם הרבה. מבין 18 כותריו, רק "סודות אל-איי" תורגם לעברית (אודי תגרי, הוצאת עם עובד, 2004). דווקא בישראל, מרכז האלימות והמאצ'ואיזם העולמי, אין יותר מדי קליינטים לסוגת ספרות הנואר האלימה והמאצ'ואיסטית. בישראל רק כת קטנה של יודעי ח"ן יודעת את אבות המזון ג'ים תומפסון, דאשייל האמט, ריימונד צ'נדלר, רוס מקדונלד, ג'ון ד. מקדולנד, ג'יימס מ. קיין, קורנל וולריץ', הוראש מקוי ואחרים או את ממשיכי דרכם העכשוויים כאלמור לנארד, ג'יימס לי ברק, דניס ליהאן, אנדרו ואחס ועוד. לכן ג'יימס אלרוי, גדול סופרי הנואר/הארד בוילד (Hard Boiled) החיים כיום, הוא שם כמעט אנונימי לקורא הישראלי.

בישראל משתגעים אחרי סופרי מתח בינוניים, מיינסטרימיים, כהרלן קובן או סטיג לרסון. באמריקה ובאירופה ספריהם של קובן ולרסון נמכרים כשם שמוכרים נקניקיות ביציעי אצטדיונים, באופן פונקציונלי; לטיסות או לנסיעות ארוכות ברכבת. לרסון וקובן זה בידור. טוב או רע, יותר או פחות. אלרוי זה אמנות. הספרים של אלרוי טישטשו מזמן את הגבול שבין ספרות "מתח" לספרות "יפה".

אלרוי הוא סלבריטי בקנה מידה של כוכב פופ. יש לו עדת מעריצים גדולה ואדוקה. מסע יחסי הציבור לספרו האחרון דמה לסיבוב הופעות של להקת רוק גדולה: אולמות גדולים עמוסים לעייפה ושואו נוירוטי שביטל את המחיצות בין הסופר לקהל. ראיתי אותו מופיע בנובמבר בבלפסט, צפון אירלנד, באולם מלא ב-400 איש. הוא החזיק את הקהל במעין היפנוזה אלימה, עם הלסת שמוטה, במשך שעתיים לפחות. מופעי הקריאה והמונולוגים שלו לא זולים (לפחות עשרה שטרלינג לכרטיס) ובכל זאת חצי מהקהל נשאר בחוץ. ומה האנשים האלה כל כך רוצים לראות? הם רוצים לראות את אלרוי עומד שם על הבמה ומזעזע אותם. הוא מקלל אותם, יורק עליהם והם אוהבים את זה. הם רוצים עוד. והוא ייתן להם את זה.

הכלב מהגיהנום

"וזכרו, קוראים יקרים, שמעתם את זה לראשונה כאן: מעל השולחן, מתחת לפופיק והס-הס לגמרי" (ג'יימס אלרוי מצטט מתוך "סודות אל-איי" בערב הקריאה)

השם: ג'יימס אלרוי. המקצוע: סופר מתח. מעל ל-190 ס"מ של רשעות. צנום. קירח. עיניים קטנות, מטורפות, מאחורי משקפיים עגולים, דקי מסגרת. פעם היה לו שפם שהזכיר קצת את זה של אדולף היטלר. במבטא אמריקאי מוגזם, טון מונוטוני, חיתוך דיבור שהוא בעת ובעונה אחת גם אטי וגם אינטנסיבי, כמו משוגע המדקלם טקסטים של מישהו אחר. ג'יימס אלרוי, סופר המתח החשוב בעולם. או לפחות כך הוא מעיד על עצמו. "אני אשף הסיפורת. אני גם גדול סופרי המתח שהיו אי פעם. אני לספרות המתח מה שטולסטוי היה לספרות הרוסית ומה שבטהובן היה למוזיקה".

הפרסונה התקשורתית-בימתית של ג'יימס אלרוי אינה "חלק בלתי נפרד" מהיצירה הספרותית שלו. היא יצירה אמנותית מקבילה, לוויינית, ליצירה הספרותית שלו. יש לה אפילו שם - "The Daemon Dog" ("הכלב הדמוני" יהיה תרגום מילולי מדי. נעדיף את "הכלב מהגיהנום"). בהופעה חיה או בשיחה לא ברור למאזין אם הוא מדבר עם ג'יימס אלרוי האדם או עם ג'יימס אלרוי "הכלב מהגיהנום".

לשאלתי איפה נגמר ג'יימס אלרוי "הכלב מהגיהנום" ומתחיל ג'יימס אלרוי האדם הוא עונה: "אין דרך לפענח את זה באמת. אתה רואה אותי בהופעה. זו הצגה. זו מסכה שאני לובש. אבל ברגע שאני והמנהלת שלי, אמה פיניגן, יוצאים מכאן, אני רק ג'יימס אלרוי. כסופר, אתה יכול לקרוא כמה קטעים קצרים ולהשאיר את הקהל עם טעם של עוד - בתקווה שירוצו לקנות את הספרים שלך בסוף ההופעה - או שאתה יכול לקרוא קטעים ארוכים, לשעמם את הקהל ובעצם, לאבד לקוחות טובים. אני, כך התברר, אישיות בימתית יוצאת דופן. אני מופיע מצוין והקהל לא יכול לקבל מספיק ממני".

אז מיהו ג'יימס אלרוי ומה הסיפור שלו? לי ארל אלרוי (את השם ג'יימס הוסיף בבגרותו) נולד בלוס אנג'לס, קליפורניה, ב-48', בנם של אחות בית חולים, ג'נבה "ג'יין" אודליה היליקר וארמנד אלרוי, רואה חשבון (אליבא דאלרוי הבן, האב גם שימש לרגע מנהל העסקים של ריטה הייוורת). וכך מתאר אלרוי את הוריו ב"The Hilliker Curse: My Pursuit of Women" (קללת בני היליקר: המרדף שלי אחר נשים, בתרגום חופשי), ממואר חדש פרי עטו שראה אור החודש: "לה היו ביצים. לו היה החיוך המעושה והדיבור החלקלק של אמן רמאויות. היא תמיד עבדה. הוא תמיד התחמק מהעבודה ותיחמן כמו סרג'נט בילקו והקינגפיש ב'עמוס ואנדי'. הכומר בכנסייה שלי קרא לו 'האיש הלבן העצלן ביותר בעולם'. היה לו שלונג של 16 אינץ'. זה היטלטל מתוך התחתונים שלו. כל החברים שלו דיברו על זה. זה לא איזה שחזור דפוק של דמיון ילדותי".

הוריו התגרשו ולי הקטן נשאר בחזקת אמו. הוא שנא אותה. היא היתה אלכוהוליסטית שמתפרפרת עם גברים שונים. כשהיה בן עשר, ברגע של כעס, התפלל למותה. שלושה חודשים לאחר מכן חזר הביתה מבית הספר ומצא את גופתה העירומה מוטלת בצדי הבית ללא רוח חיים. ג'יין היליקר נרצחה בחנק. תפילתו של לי אלרוי בן העשר נענתה. קללת בני היליקר התחילה. רצח אמו הפך לאובססיה המרכזית של חייו. הדלק המניע אותו ואת הספרות שהוא יוצר. הרוצח, אגב, מעולם לא נתפס.

אלרוי המסכן, המשיגינער, נשר מבית הספר, פנה לסמים, גנב מכוניות וישב כמה פעמים בכלא. בגיל 30, אחרי המעצרים, הטיפולים והמפגשים של אלכוהוליסטים אנונימיים - כשהוא נקי, פיכח ומגולח - מצא עבודה כנושא כלים במגרשי גולף. באותה תקופה החל לפרסם ולכתוב את ספריו הראשונים. רק עם הצלחת ספרו החמישי עזב אלרוי את העבודה במגרש הגולף.

רצח האם הוא המקור שממנו נובע מעין היצירה והטירוף האלרויאני. אלרוי משוגע. הוא כותב כמו משוגע. הוא מעיד על עצמו שאינו קורא ספרים של אחרים כדי לא להיות מושפע. כתיבתו אכן אינה דומה לשום דבר; הוא המציא שפה. שפת סטקטו. סיפוריו, כמו שפתו, שבורים, מורכבים, א-ליניאריים. משוגעים. רבים מהם הוסרטו ("סודות אל-איי", "הדליה השחורה", "הרקוויאם של בראון") ורבים מהם מוסרטים ברגעים אלו ממש.

את השפה הטלגרפית, הקצרנית, המהירה, האלימה, המלוכלכת, הקשוחה - שפת דיווח עיתונאי בסלנג של נגני ג'אז שחורים - שיכלל אלרוי לכדי שלמות ברומן "The Cold Six Thousand" (6,000 הקרים), הראשון במה שמכונה "טרילוגיית העולם התחתון" - סדרת הספרים האחרונה שלו. הנה פסקת הפתיחה של הרומן הזה, בתרגומי: "הם שלחו אותו לדאלאס להרוג סרסור כושי בשם וונדל דרפי. הוא לא היה בטוח שהוא מסוגל לעשות את זה. מועצת המנהלים של הקזינו הטיסה אותו. הם סיפקו דמי נסיעה של מחלקה ראשונה. הם הוציאו את זה מקופת האש"ל שלהם. הם שיחדו אותו. הם האכילו אותו את השש הקר". שש קר היה הסלנג ל-6,000 דולר, תעריף חיסול סטנדרטי בעולם התחתון האמריקאי של שנות ה-50 וה-60.

קללת בני היליקר

"זימנתי את הקללה לפני חצי מאה. היא הגדירה את חיי מאז יום הולדתי העשירי". (מתוך "The Hilliker Curse: My Pursuit of Women")

ב-96' פירסם אלרוי את הממואר הראשון שלו "המקומות האפלים שלי". הספר היה שילוב יוצא דופן של זיכרונות ילדות ותיעוד עיתונאי, דיווחי, של מסע החקירה העצמאי שערך ביחד עם החוקר הפרטי ביל סטונר במטרה למצוא את רוצח אמו. המסע ארך כשנה וחצי ובסופו נשארה התעלומה בלתי פתורה. אבל גם הספר הזה, מתברר, לא הניח את דעתו של אלרוי בעניין רצח אמו. ב"The Hilliker Curse" חוזר אלרוי לעסוק ביחסיו עם אמו הנרצחת אבל הפעם מנקודת מבט אחרת, פסיכולוגיסטית יותר: רצח אמו הוא הפריזמה שדרכה בוחן אלרוי את יחסיו עם הנשים הרבות בחייו. לטענתו, רדיפת הנשים האובססיבית שלו היא תולדה של טראומת הרצח והקללה. כל הנשים בחייו היו, לטענתו, תחנות בחיפוש אחר ה"היא", התגלמותה הטהורה של אמו.

עד כמה שנושא הספר נשמע חושפני - והרי אלרוי הוא אקסהביציוניסט קיצוני, לכאורה - שעה שקוראים ב"The Hilliker Curse", קשה לדעת אם מדובר בספר אוטוביוגרפי אמיתי וכן או שמא קוראים עוד רומן של ג'יימס אלרוי. גם ברומנים שלו הוא מרבה להפוך דמויות מציאותיות לגיבורים ספרותיים, אז למה שלא יעשה זאת גם לדמותו שלו? וזו אחת השאלות הראשונות שאני שואל אותו. אנחנו יושבים מחוץ לאולם ההופעה שלו בבלפסט ומנהלים את הראיון בזמן שהוא חותם לעשרות הרבות של מעריצים ומעריצות שהגיעו לשם לראות את אלילם.

בספרים קודמים לקחת דמויות אמיתיות, אפילו אנשים שעדיין חיים כמו תום קרוצ'פילד, והפכת אותם לגיבורים ספרותיים. אני תוהה שמא גם דמותו של ג'יימס אלרוי, מספר הזיכרונות ב"The Hilliker Curse", היא בדיון, להבדיל מג'יימס אלרוי האמיתי, הסופר שהחליט להתוודות על יחסיו עם נשים.

"לא. ממש לא. אתה לא יכול לשקר. זה בדיוק כמו שאמרתי במופע - זהו מאמר אוטוביוגרפי המתאר את מה שעשיתי בנקודות שונות של חיי. לאחר שאני מתאר את זיכרונותי, או תוך כדי, אני גם בוחן את זה מנקודת מבט רטרוספקטיבית, עכשווית. תמיד הייתי בנאדם חכם אבל עכשיו אני בן 62 והרבה יותר חכם".

קצת לא נעים לשאול את זה, אבל אני מוכרח. כתבת כבר ספר אוטוביוגרפי אחד, "המקומות האפלים שלי", שבו ניסית לפענח בחוסר הצלחה את תעלומת הרצח של אמך. רצח אמך הוא המניע גם לכל הספרים הראשונים שלך ומככב גם בממואר החדש. בעצם, במידה רבה, הוא נמצא כמעט בכל ספר שלך, בצורה כזו או אחרת. האם זו באמת אובססיה כנה או שהדבר נעשה קרדום לחפור בו?

"תגיד לי, אתה מצאת את אמך מוטלת ללא רוח חיים בתעלת ניקוז ליד הבית שלך כשהיית בן עשר?"

לא. אבל...

"יפה. אני שמח בשבילך שזה לא קרה לך. אבל לי זה קרה. איני יודע איך אתה היית מתמודד עם זה וגם לא ממש אכפת לי. זו הדרך שלי להתמודד עם זה".

כבר נשאלת על כך במספר מקומות, כולל בראיון שראינו הערב עם סטיוארט נוויל, אבל הייתי רוצה שתאמר לי בכנות: "The Hilliker Curse" הוא סוג של התנצלות בפני הנשים בחייך?

"כן, יש בזה משום ההתנצלות. זהו מאמר אפולוגטי למדי. איני ביקורתי כלפי הנשים האלו יותר. אני רק מעריץ אותן. אתה מבין, כשכתבתי על המקומות האפלים שלי, חשבתי שסיפור היחסים שלי עם אמי ג'יין היליקר היה סיפור של רצח. סיפור על מוות. עם השנים הבנתי שהסיפור שלי ושל אמא שלי לא היה סיפור על מוות כלל וכלל. זה היה סיפור אהבה. וכן, הייתי חייב להתנצל בפניה ולהסיר מעלי את הקללה".

ממש חיית עם העול הזה.

"לגמרי".

והקללה הוסרה?

"אני חושב שאני יכול להגיד שכן, קללת בני היליקר הוסרה ממני".

נצח שנמשך 18 חודשים

לכל אורך הערב הרבה אלרוי להזכיר את בת זוגו הנוכחית, אריקה שיקל, שלה מוקדש הספר. אלרוי היה נשוי שלוש פעמים בעבר. נישואיו כשלו. אין לו ילדים, משפחה או חברים. או לפחות כך הוא אוהב לטעון. אבל הוא לא מפסיק לדבר על שיקל.

אז אריקה היא ה"היא" שחיפשת?

"לא יודע אבל כך זה נראה. אנחנו כבר 18 חודשים ביחד".

אני מאוד שמח לשמוע. ותגיד, מה העניין עם תוכנית הטלוויזיה החדשה שלך?

"תוכנית הטלוויזיה החדשה שלי תעלה לשידור בפברואר, בערוץ דיסקברי, גם באמריקה וגם בבריטניה. היא תיקרא 'אל-איי של ג'יימס אלרוי - עיר של שדים', ותשודר מדי יום. זו מעין תוכנית מגזינית שכולה שלי - אני הכותב, העורך והמגיש. אני עושה ראיונות ותחקירים על פשעים בהיסטוריה של אל-איי. הסייד קיק שלי הוא כלב ממונע-מחשב שמדבר. הוא כלב משטרה מושחת של משטרת אל-איי. הוא מסניף חומרים ומוכר חומרים לגנגסטרים בדרום אל-איי".

אתה לא מוצא סתירה בעובדה שהולכת להיות לך תוכנית טלוויזיה?

"איפה פה הסתירה?"

ובכן, אתה בז לכל תרבות הסלבריטיז, הטוק שואו וכו' - והנה, יש לך טוק שואו משלך.

לאורך כל הראיון אלרוי חתם על ספרים, אבל בנקודה הזאת הוא עוצר. הוא סב אלי ותוקע בי מבט של רוצח. "הם הציעו לי כסף! הם הציעו לי הרבה כסף! ואני לא עובד בזול. ואני לא עובד בחינם. אני סלבריטי ספרותי אז למה שאני לא אהיה גם סלבריטי טלוויזיוני?"

כן, אני מבין את ההיגיון.

"תשמע, איך אמרת שקוראים לך?"

איתמר.

"מה זה השם הזה?"

זה שם עברי-תנכי.

"אתה יהודי?"

כן. ישראלי.

"אה, אני אוהב ישראלים".

למה?

"כי אני בן-זונה ימני, זה למה".

כן, שמעתי וקראתי אותך מדבר על זה בעבר. מה הקטע באמת? אתה הרי לא באמת ימני כמו שאתה אוהב להציג את עצמך.

"אני מאוד ימני. אני מאוד מאוד שמרן".

באמת, זה לא חלק מדמות הכלב מהגיהנום שלך?

"לא. אני באמת מאוד ימני ושמרן. אני לא אוהב לדבר על הדעות שלי יותר מדי. אני חושב שזה לא עושה טוב לאף אחד. אני לא מבקר תרבות באופן כללי. נראה שכשאתה מדבר על הדעות הפוליטיות שלך זה מרחיק ממך אנשים במקום להביא לך עוד קוראים. אבל, אני עדיין מאוד שמרן וימני. אני אחד מאותם אנשים שליברלים באמריקה פשוט שונאים".

אתה באמת חושב ככה? לדעתי דווקא יש בון טון בקרב מה שאתה מכנה "ליברלים", לאהוב אותך.

"אתה לא מבין שום דבר. אני לא חושב שזה ככה, אני יודע שזה ככה. אני יודע שישנם אנשים שמחרימים את ספריי או קוראים לאחרים להחרים אותם בגלל הדעות הפוליטיות שלי".

אמרת לסופר דיוויד פיס בראיון שהתפרסם ב"גרדיאן", שאתה לא צורך תרבות, אתה לא קורא סופרים עכשוויים, לא קורא מגזינים, לא רואה טלוויזיה. אז מה בעצם אתה עושה כל היום?

"אני חושב על הספרים שאני הולך לכתוב, בונה עלילות, מבלה זמן עם אריקה, מקשיב לבטהובן, עובד, ישן".

אתה אוהב את העיבודים שנעשו לך לקולנוע? האחרון היה "הדליה השחורה" של בריאן דה פלמה - סרט שהמבקרים סלדו ממנו. מה אתה חשבת עליו?

"אהבתי אותו מאוד ולא מעניין אותי מה המבקרים חשבו. אני חשבתי שהוא מצוין. ואתה יודע למה? כי הסרט הזה סייע למכור בשישה שבועות יותר ספרים ממה שהעיבוד הקולנועי הקודם, 'סודות אל-איי' המהולל ועטור הפרסים, סייע למכור במשך עשור. אז תגיד לי אתה איזה סרט אני אמור לאהוב יותר?"

עכשיו, אחרי שפירסמת את "The Hilliker Curse" ולטענתך הקללה הוסרה, האם גם יחסיך עם נשים השתנו? עכשיו כשהבנת את הפתולוגיה שהכתיבה את יחסיך לנשים, האם זה אחרת עם זוגתך העכשווית?

"אני חושב שכן. תראה, אין לי חברים. אני לא אדם חברותי. יש לי חבר אחד טוב. אני חבר טוב של בטהובן. הוא גאון, אני גאון, יש לנו הרבה על מה לדבר. השיחות שלנו מצוינות. אני מדבר אנגלית, הוא מדבר גרמנית. והוא בכלל חירש. כשאני לא מדבר עם בטהובן, אני עם אריקה שיקל. היא האישיות הכי בטהובנית שאני מכיר". *



אלרוי. רק ספר אחד שלו תורגם לעברית


קים בייסינגר ב'סודות אל-איי'. על פי ספרו של אלרוי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו