בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

א.ל. דוקטורוב לוקח סיפורים מההיסטוריה והופך אותם למיתולוגיה

א.ל. דוקטורוב, מגדולי הסופרים האמריקאים החיים כיום, הוא מחבר מיתולוגיות מודרניות. לוקח עלילות ידועות ויוצק לתוכן את מה שיכול היה להיות, כי בעצם, אין חדש. "משל הזמן עצמו נתפס בלולאה", הוא אומר. נותר רק מקום למבט מפוכח

תגובות

בסיפור הקצר "הסופר שבמשפחה" מספר א.ל. דוקטורוב, בגוף ראשון, על נער בשם ג'ונתן שאביו נפטר. סבתו הקשישה עד מאוד מבלה את ימיה האחרונים בבית אבות. דודתו נשואת הפנים, פרנסס, שאינה רוצה לגרום זעזוע מיותר לאמה, מסתירה ממנה את החדשות הרעות אודות בנה ומבקשת מג'ונתן המוכשר שיכתוב מכתבים בשם אביו, שכביכול נסע לאריזונה כדי לטפל בבעיית הברונכיטיס רבת השנים שלו.

הנער המוחמא משייף את כישרון הכתיבה שלו, כשמחד הוא אחוז בעתה מסוימת משיתוף הפעולה עם חילול כבוד המת, ומאידך נרגש מהיכולת המפתיעה ליצור לאביו חיים אלטרנטיביים, חיים שבהם הוא משיג מה שלא הצליח להשיג בימי חייו האמיתיים.

יש בסיפור הקטן הזה, המינורי בין יצירותיו הגדולות של א.ל. דוקטורוב, מגדולי הסופרים האמריקאים החיים כיום, בכדי ללמד על יצירתו של דוקטורוב בכללותה. "הסופר שבמשפחה", שהופיע לראשונה בקובץ "חיי המשוררים" (יצא בעברית בהוצאת זמורה ביתן בתרגומו של גדעון תלפז, 1988), היווה כנראה את ההשראה הראשונית לרומן האוטוביוגרפי הנהדר של דוקטורוב, "היריד העולמי", וכמוהו זוכה תכופות לתיאור "אוטוביוגרפי למחצה".

שכן הגבול בין אמת לבדיון אצל דוקטורוב ידוע בנזילותו הרבה: דוקטורוב אוהב לקחת סיפורים מהפולקלור האמריקאי, דמויות ידועות או אפיזודות מוכרות, ולתת להם את הפרשנות האישית שלו. מבחינה זאת, הוא ממשיך את דרכם של מספרי הסיפורים הקדומים, שהיו מוסיפים נדבכים חדשים למיתוסים ידועים כדי להעניק למאזיניהם זווית מפתיעה למה שנדמה להם שהם כבר מכירים.

אדגר לורנס דוקטורוב, שחגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה-80, נולד בניו יורק וגדל בברונקס למשפחה יהודית עם שורשים במזרח אירופה. הוא למד פילוסופיה בקניון קולג' באוהיו, ואחר כך השלים את לימודיו באוניברסיטת קולומביה. כבחור צעיר עבד בסרטי קולומביה ובערוץ הטלוויזיה סי-בי-אס, מתקין תקצירים עבור ספרים שנחשבו כמועמדים טובים לעיבוד קולנועי. בשנות ה-60 שימש עורך בכיר בהוצאת הספרים New American Library ואחר כך כעורך ראשי בהוצאת Dial. כ-11 רומנים יצאו לאור תחת ידו ב-50 השנים האחרונות, בנוסף לקובצי סיפורים, מאמרים ומחזות.

"רגטיים", ספרו המהולל ורחב היריעה ביותר (שגם עובד לקולנוע על ידי מילוש פורמן), הוא גובלן רב פרטים של דמויות היסטוריות ובדיוניות, הבוחן את האמריקנה על רוב גילוייה ב-20 השנים הראשונות של המאה ה-20. בשביליה הצדדיים של עלילה מרתקת על גורלן הנכרך יחדיו של כמה משפחות ממעמדות וצבעים שונים לחלוטין, מופיעים ומככבים ב"רגטיים" אוולין נסביט, נערת הזוהר ששמה נקשר בפרשיית קנאה ורצח; אמה גולדמן, מהמנסחים הרהוטים ביותר של התנועה האנרכיסטית; הארי הודיני, אמן ההימלטות הנודע ורבים אחרים. כולם מקבלים אצל דוקטורוב מרחב מחיה ספרותי שווה, ומוצגים על מעלותיהם וחסרונותיהם, תשוקותיהם ופחדיהם.

העיתון כמיתוס

גדולתו של דוקטורוב מתבטאת ביכולת שלו לבחון רעיונות מופשטים כמו חיי משפחה, רצון חופשי, חירות הפרט, נאמנות ליחידים ולקבוצה - לא כאידאות פילוסופיות מנותקות, אלא כערכים הנבחנים במציאות היום-יום; לא כנגד ערכים פילוסופיים אחרים, אלא כנגד חולשותיהם של בני אנוש, תוך כדי שימוש בשיטה הספרותית החביבה עליו - היא, כאמור, הבדיה ההיסטורית.

כמו ב"רגטיים", כך גם בספרו "ספר דניאל", המבוסס בחופשיות על סיפורם של אתל ויוליוס רוזנברג, מרגלי האטום הנודעים שהוצאו להורג בשנות ה-50, הופך דוקטורוב דמויות איקוניות (במקרה זה דמוניות, בתודעה האמריקאית הקולקטיבית) לאנשים בשר ודם. במפגש שערך עם קוראים בניו יורק ב-2006, הסביר את בחירתו ליצור דמויות בדיוניות במקום לכתוב על הזוג רוזנברג האמיתי: "לא רציתי לכתוב אודות הרוזנברגים. רציתי לכתוב על מה שקרה להם".

זה מה שעושה דוקטורוב גם ברומן החדש שלו שיצא לאחרונה בעברית, "הומר ולנגלי" (הוצאת סימנים/ידיעות ספרים, תרגום: ניצה פלד). הומר ולנגלי קולייר היו גם הם אנשים אמיתיים: בנים למשפחה אמידה ומכובדת, שהתגוררו בשדרה החמישית היוקרתית במנהטן, במשך רוב המחצית הראשונה של המאה ה-20. כניסתם לפנתיאון האמריקאי הלא-קטן של גיבורי תרבות תמוהים, באה להם בשל התבודדותם המסתורית ורבת השנים, התנכרותם והתקוממותם כנגד כל סוג של ממסד ורשות, וגילוי גופותיהם, בסוף שנות ה-40, בביתם הענק, שבמותם התברר שהוא מחסן עצום ובלתי עביר של אספנות אובססיבית.

"כילד, סיפורם של האחים קולייר לא ממש ריתק אותי, אבל בהחלט שמעתי עליהם. הם היו פולקלור. ילדים הוזהרו לסדר את החדר שלהם אם הם לא רוצים לגמור כמו האחים קולייר. התקשורת התייחסה אליהם כצמד תמהונים ביזאריים, דמויות שאפשר להתבדח עליהן. לפני כמה שנים התחלתי לתהות למה הם התנתקו מהעולם החיצון, זאת היתה השאלה הראשונית ביותר", מספר דוקטורוב בראיון שנערך באמצעות דואר אלקטרוני. "האחים קולייר היו צאצאים למשפחה אמידה מאוד. היה להם כסף, ועם זאת הם הסתגרו בבית שלהם, הוציאו את עצמם לגלות. מדוע? המחשבה על כך גרמה לי לכתוב את הספר".

"הומר ולנגלי" לא תואם את הפרטים היבשים של המציאות המתועדת, ובמידה מסוימת אף יוצא נגדה. בניגוד למציאות, בספר הומר הוא הצעיר ולנגלי הוא הבכור ושניהם חיים עד שנות ה-70 (כנראה), בעוד שבמציאות הם חיו עד 47'. נדמה כי דוקטורוב עיוות את הפרטים האלה במפגיע, במופגן, כביכול בזאת הוא מצהיר על אי-נאמנותו לאמת האובייקטיבית, כשעל חשבון "מה שידוע" הוא יוצר את "מה שיכול היה להיות".

"לא ערכתי כמעט שום תחקיר", הוא מוסיף בראיון. "הסתכלתי על תמונות מפנים הבית ורשמתי לי את החפצים שהשוטרים והכבאים סילקו אחרי מותם. לא התעניינתי בפרטים הקליניים של הפרעת הכפייתיות שלהם. ראיתי אותם כדמויות מיתיות שלא צריך לדווח עליהן אלא לנסות לפרש אותן. חשבתי עליהם כאנשים מייצגים".

הדמויות של הומר ולנגלי, כפי שדוקטורוב מתאר אותם, הן של אנשים שנותרו כפרוטומות חסרות גפיים מעידן קדום שחלף, בנים לתקופה שבה היופי היה נעלה על התועלת, ולעתים קרובות על הצדק.

הספר מתחיל בהתעוורותו הבלתי-מלודרמטית של הומר, המספר, כנער בעשור הראשון של המאה ה-20: "כשסיפרו לי מה מתרחש היה לי עניין למדוד את זה, הייתי בשלהי גיל ההתבגרות, כל דבר הלהיב אותי". התיאור של דוקטורוב את התפתחות תפיסת המציאות של הומר כתוצאה מעיוורונו מלמד על הרגישות העזה שבה ניחן דוקטורוב עצמו: "אני מרגיש צורות, איך שהן הודפות את האוויר, או חום שעולה מדברים, אתה יכול לסובב אותי עד שאני סחרחר ועדיין אוכל לומר היכן מלא האוויר במשהו מוצק".

הומר הוא אדם טוב מזג, מוזיקאי חובב מוכשר ועדין, הנוטה לרצות את סובביו - שעם השנים מצטמצמים לאדם אחד בלבד, אחיו הבכור. לנגלי, לעומתו, הוא יצור זועם, שואף צדק, עם נטייה למרידה במוסכמות וחיפוש אחר הנשגב. קצת לפני שהוא מתגייס למלחמת העולם הראשונה, שממנה יחזור מצולק רגשית ובעל קול חורקני, הוא מתחיל לפתח את "תיאוריית התחלופה" שלו, הגורסת כי לכל דבר בחיים יש תחליף, וכי הזמן מתקדם דרכנו בעודנו מתחלפים כדי למלא מחדש משבצות של "גאונים", או "אלופי בייסבול", או פשוט ממשיכיהם של הורינו.

תיאוריה זו, שהומר מגדיר כ"סטודנטיאלית למדי", היא זו שמעוררת בלנגלי את הדחף להתחיל לאסוף עיתונים יומיים, דחף שיהפוך לביטוי העז ביותר של תאוות האיסוף האובססיבי שיפתח עם השנים ושתגרום לו לפתח את אחד הרעיונות הפילוסופיים המשונים והמעניינים ביותר שלו לאורך הספר: "העיתון העל-זמני של קולייר".

הרעיון של לנגלי הוא כי ניתן ליצור מעין מהדורה יומית קבועה של כל האירועים החדשותיים המדווחים מדי יום בעיתונים, על ידי מיון סטטיסטי של אירועים המשתייכים למה שהוא מכנה "ליבת ההתנהגות האנושית": "תמורת חמישה סנט, אמר לנגלי, יקבל הקורא על נייר עיתון את דיוקן חיינו עלי אדמות. לא יהיו לסיפורים יותר מדי פרטים ספציפיים שכמותם מוצאים בעיתונים היומיים הרגילים, כי החדשות האמיתיות כאן הן מסוג התבניות האוניברסליות שכל פרט ספציפי מהווה להן רק דוגמה". גרסת העיתונות, אם תרצו, לרעיון האידיאות של אפלטון, וביטוי נוסף לאהבת המשחק של דוקטורוב עצמו בתבניות של מיתוסים מודרניים.

כך חיים להם הומר ולנגלי, עשור אחרי עשור - מגיבים על המתרחש סביבם, מנסים לצוף על פני הזרם העכור לפרקים של המציאות החברתית והכלכלית המשתנה. לאורך השנים הומר משמש נגן פסנתר מלווה בסרטים אילמים, האחים מתחברים עם מאפיונר מטיל אימה שמוצא עניין משועשע בהומר, בשלב מסוים הם עורכים בביתם ערבי ריקודים שבועיים בתשלום (מה שמתקבל בעין עקומה למדי על ידי השכנים הסנובים).

כשהמשטרה פושטת על ערב ריקודים אקראי והאחים נאלצים להתגונן בפני אישומים משפטיים, מתחיל תהליך ההסתגרות וההתבודדות שלהם - תהליך שיתרחש בהדרגה וילווה במיני התרחשויות אקסצנטריות, כמו הכנסת מכונית פורד מודל טי לבית המידות המכובד והצבתה בחדר האוכל הענקי והמפואר לשעבר.

האנרכיסטים באים

אם להזדקק להשוואה גסה במקצת מהתרבות הפופולרית, ניתן לומר שהומר ולנגלי הם מעין כפילי "פורסט גאמפ" ספרותיים, החולפים על פני המאורעות החשובים של המאה ונשארים נאמנים לעצמם בעוד שהכל סביבם משתנה - הומר בסקרנות מתונה ושלווה, לנגלי בהתקוממות זועמת ובהסקת מסקנות אנרכיסטית.

כשמגיעים האחים המזדקנים לשנות ה-60, מגיעים אליהם הדיה של עצרת אנטי מלחמתית גדולה המתרחשת בסנטרל פארק, הסמוך לביתם. האחים המדוכדכים מחליטים להעיף מבט. להפתעתו העצומה של הומר, הוא שומע את לנגלי מתבדח עם צעירים ונתקף בעצמו "תחושת חברותיות משונה". הומר מגלה שה"ילדים", כפי שהוא מכנה אותם, מקבלים את האחים התמהוניים, מגודלי השיער ובעלי הבגדים המרושלים, כאנשים "משלנו". עד מהרה, ובאופן הטבעי ביותר, מגיעה חבורה של "ילדים" לביתם של השניים, ונשארת למשך חודש שלם.

הומר של דוקטורוב מתאר את חבורת ההיפים באהבה סלחנית, בסקרנות אנתרופולוגית ובסופו של דבר באותה משיכת כתפיים מלווה באנחה קלה שבה הוא מתאר את כל התופעות האנושיות החולפות לנגד חייו הארוכים, ובכל זאת הוא נוטה להם חסד מיוחד: "הילדים האלה, בצורת החיים שלהם, היו מבקרים קיצוניים של החברה, יותר מן המתנגדים למלחמה או מאנשי זכויות האזרח שקיבלו תשומת לב רבה כל כך בעיתונות. לא היתה להם כל כוונה לשפר את המצב. הם פשוט שללו את התרבות בכללותה. אם השתתפו בעצרת נגד המלחמה בפארק הרי זה משום שהיתה שם מוזיקה והיה נעים לשבת על הדשא, לשתות יין ולעשן ג'וינטים. הם היו נוודים שבחרו בחיי עוני והיו צעירים וחסרי אחריות מכדי לחשוב על מה שהחברה עשויה לעולל להם בסופו של דבר כדי להתנקם בהם".

הומר ולנגלי מוצאים את עצמם מוקסמים מהחבורה ההיפית, ומוחנפים מכך שהצעירים רואים בביתם מעין מעוז סרבנות אידיאלי. אך בסופו של דבר מגיע החורף, וההיפים, "שלא היה להם די כוח סבל, הקיום שלהם בשוליים דרש אקלים מיטיב, חמימות יציבה ובלתי משתנה שבה יוכלו לשרוד במאמץ מינימלי" - נוטשים את הבית בשדרה החמישית, ואיתם נעלם הזיק האחרון של חמימות אנושית קבוצתית שאליו האחים חשים שייכות כלשהי.

כשנשאל דוקטורוב אם זה נכון שהיחס שלו לתנועה ההיפית, כפי שהוא מתבטא בספר, אכן מורכב מלגלוג מלווה בחיבה, הוא עונה: "אפשר לומר שיש לי חולשה מסוימת אליה. תופעת ההיפיות היתה חלק משינוי תרבותי-פוליטי בארצות הברית בשנות ה-60 - התנועה האנטי-מלחמתית, תנועת זכויות האזרח שהונהגה על ידי מרטין לותר קינג, המוזיקה המהפכנית שנודעה בשם רוקנרול. אנשים התלבשו באופן שונה, גברים גידלו את שערם, נשים זנחו את החצאיות לטובת הג'ינס. הנשיא קנדי ואחיו רוברט נרצחו, ד"ר קינג נרצח, פעילי זכויות אזרח נרצחו. פצצות התפוצצו. הארץ היתה כמרקחה ולא היה כל כך קשה להבין מדוע הצעירים נשרו מבתי הספר, עישנו סמים, יצאו למסעות דרכים, הילכו יחפים בקליפורניה, ישנו היכן שיכלו וזימרו 'לאן נעלמו כל הפרחים'. תנועות הימין, שנבהלו מאוד מכל ההתרחשות הזאת, יזמו מהפכת נגד ומצאו את ישועתם בנשיא רייגן. ההיפים התנערו מצבירת כוח ומהתארגנות, הם חתרו לתודעה גבוהה יותר, וכך הם בעצם התפוגגו".

הספר ממשיך לתאר את הידרדרותם האטית של האחים, עד לסוף הבלתי-נמנע, הקודר והעצוב, אך דוקטורוב לא מרצף את הדרך למטה במלודרמה. חבורות של ילדים זורקות אבנים באופן קבוע על חלונות הבית המסתורי, הרשויות נלחמות באחים הסרבנים, וההיסטוריה שועטת קדימה, אדישה לגורלם של יחידים.

קשה שלא להמשיל את ההתנוונות וההסתגרות של האחים לתהליך דומה שעבר על הערכים החשובים ביותר, כביכול, של רוח החופש האמריקאית, אך דוקטורוב עצמו - כך נראה - מתנער מכל ניתוח רגשני או סכמטי של דמויותיו. בתשובה לשאלה אם לא נעשה עם השנים מריר מעט כלפי ההווה ונוסטלגי כלפי העבר, עונה דוקטורוב - מספר הסיפורים השבטי באצטלה מודרנית, המסתכל בפרספקטיבה רחבה על פיתוליה של ההיסטוריה סביב עצמה: "איך אני יכול להיות נוסטלגי כלפי 'הזמנים הישנים'? הרי ממילא חזרנו אליהם. הציביליזציה בנסיגה, משל הזמן עצמו נתפס בלולאה. שכחו מהנאורות. הנה אנחנו שוב ניצבים לנוכח האידיאולוגים הדתיים שמנהלים את ההצגה בכל מקום, וטוענים שאלוהים הוא בצד שלהם". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו