בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בגיל 85 , זיגפריד לנץ מתכנן את הרומן הבא שלו

בגיל 85, לזיגפריד לנץ אין שום תוכניות להפסיק לחיות, לאהוב או לכתוב

תגובות

סצנת הפתיחה של "דקה דומייה" מתארת טקס אזכרה בגימנסיה לסינג בעיירה שעל חוף הים הבלטי. המורה היפה והנערצת סטלה פטרסן נפלה מהמזח בעיצומה של סערה וראשה נחבט בסלעים. את עלילת ספרו החדש של זיגפריד לנץ רוקם כריסטיאן, תלמיד תיכון בן 18 הבוהה מזועזע בתצלום המוגדל של המורה, המעוטר בסרט אבל שחור. ברגעי פרידה אחרונים ולמשמע קנטטת האבל "אקטוס טרגיקוס" של באך, נע כריסטיאן קדימה ואחורה בזמן כדי לגולל את סיפור אהבתם האסורה והסודית. "האהבה היא גל הנושא בחובו חום", כתבה לו אהובתו המורה במכתבה האחרון.

העלילה מתרחשת בקיץ. כריסטיאן, נער-ים, ימאי בן ימאים, עובד עם אביו על ארבה שמובילה סלעים כבדים שיושלכו אל הים כדי לתמוך בשובר הגלים ובמזח. "אתה תמיד יכול לסמוך על הסלעים", אומר אחד הימאים, אבל כריסטיאן, שמיטיב לצלול בין סלעי הים, מגלה שבחיים זה לא בדיוק כך.

אהבתם של המורה והתלמיד מתלקחת כשהם שטים לראשונה אל אי הציפורים, שבו נבנה כמה מאות שנים קודם לכן ריף מסלעים ענקיים שמקורם אינו ידוע. האי יפהפה ומשופע בעופות מים. בכיתה דוחקת פטרסון בתלמידיה לקרוא ולנתח את המשל של ג'ורג' אורוול "חוות החיות" וכשהיא במחיצת אהובה הצעיר היא משתפת אותו בהתמכרותה לכתביו של הסופר האמריקאי וויליאם פוקנר ובמיוחד לספרו "אור באוגוסט" מ-1932. כמוה כזיגפריד לנץ, שחוזר ואומר בראיונות שהסופר האהוב עליו, שהשפיע על כתיבתו, הוא פוקנר.

כריסטיאן לא הסכים לשאת דברים באזכרה של אהובתו. לקראת סופה של הנובלה "דקה דומייה" הוא אומר לעצמו שאת המרחב שהוא והיא מצאו לעצמם אין לחשוף, "פשוט משום שהחשיפה איימה לגזול ממני משהו שהיה לי עולם ומלואו - אולי שתיקה היא המקום הנכון לשמור ולגנוז את מה שגורם לנו אושר". זהו, אם כן, המוטו של הספר, מאשר לנץ, שגם הוא מאמין גדול ברגעי שקט.

בזכותה חזרתי לכתוב

הראיון עם לנץ התקיים בערב חג המולד. העלילה של "דקה דומייה", הוא אמר, היא כל-כולה על טהרת הבדיון הספרותי. "הסיפור אינו אישי ואין בו מרכיבים אוטוביוגרפיים", הדגיש. "הוא שאוב כולו מן הדמיון ונוצר במוחי. כל סיפורי הקצרים הם כאלה. כל סיפור שאני כותב מתחיל בדילמה או בתמה. ברגע שאני משוכנע שזאת הסוגיה שטורדת את מחשבתי, אני מתחיל לחפש את הדמויות שבכוחן לייצג אותה. הנושא ב'דקה דומייה' הוא זיכרון של אובדן, איך אדם זוכה להחזיר ולחדש את אשר אבד לו. לכולנו יש דברים שנחרתו בנו, אך מה קורה לנו כאשר מה שאבד עולה בתודעה?"

על השאלה מי משתי הדמויות של הנובלה נבנתה ראשונה השיב לנץ, שברור שזאת המורה סטלה פטרסון. "בחרתי בה מאחר שהיה לה ניסיון חיים ואיזה סוג של עבר שבעטיו היא הוכרעה".

למה הרגת אותה דווקא ברגע שבו זכתה ברגעי אושר עם הנער?

"לפעמים דווקא ברגע שבו אתה מגלה שאתה חי בדרך מאושרת מאוד, אתה שרוי פתאום בסכנה. להיות מאושר משמע לגלות שאתה חשוף לפגיעה. זה מה שרציתי לומר בין השורות".

לנץ בן ה-85 הקדיש את ספרו לאולה ריימר, רעייתו הטרייה, לה נישא ביוני 2010. לנץ יודע מהו אובדן ואיזה מחיר משלמים כשהאדם היקר לך מת לפתע. ב-49', כשעוד היה עורך צעיר בעיתון "די ולט" בהמבורג, הוא התחתן עם אהבת חייו, ליזולטה, שעבדה גם היא בעיתון כמזכירת מערכת והיתה אמונה על הצילומים והקריקטורות.

ליזולטה היתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים ולזוג לא נולדו ילדים. ב-2006 היא מתה וחייו של לנץ קרסו בבת אחת. "נשארתי לבד בדירתנו שבהמבורג והיה לי קשה מאוד. התמוטטתי. הרגשתי שאיבדתי את הדמיון שלי ואת יכולת הכתיבה. לא פעם נפלתי על הרצפה ואיבדתי את ההכרה. הרגשתי שחיי עומדים להסתיים".

היתה זו אולה ריימר, חברה של רעייתו, שהבחינה במצבו המידרדר. ריימר, דנית במוצאה, היתה פיזיותרפיסטית, גרושה ואם לשניים, שהתגוררה בהמבורג בשכנות לבני הזוג לנץ. "אולה לקחה אותי בידיים. היא אמרה שאני לא יכול להמשיך לחיות לבד ולהתייסר. היא חששה שאמות מצער והציעה שאבוא להתגורר איתה בבית שלה שבעיירה פאבורג שבדנמרק. הכרתי את הבית כי אשתי ואני נהגנו לבלות בפאבורג בימי הקיץ. אולה הצילה אותי, בזכותה חזרתי לכתוב. עכשיו אני חי כאן בשכנות לאיכרים שמברכים אותי ב'בוקר טוב' מדי יום ביומו, ואני יושב בחדר שלי ליד שולחן הכתיבה, מביט מהחלון לחצר וממתין לעלילה שתבוא אלי, ותעלה אט-אט במוחי".

חדרו של לנץ נמצא בקומה השנייה של בית לבנים שצבעו אוקר, חלונותיו לבנים וגגו עשוי רעפים. הבית ממוקם במרכז של גן עצום וחורשה. בחדר העבודה של לנץ השטיח לבן מקיר אל קיר ועשרות ספריו, שתורגמו לשפות רבות, מסודרים על מדפי הספרייה. לנץ קידם את פני האורחת בלבביות ובטבעיות. הוא ישב ליד שולחן העבודה וההליכון שלו צמוד אליו. השלג בחצר כיסה הכל במעטה לבן והצטבר על ענפי העצים העירומים. בתוך הלובן בלטה תאורת החג הצבעונית שהותקנה על השיחים בגן.

הכיבוד היה משובח ולנץ שאל אם קראתי את "השיעור בגרמנית", ספרו החשוב מ-68'. קראתי אותו בפעם השנייה לקראת הפגישה, השבתי, והוא חייך. דקות ספורות לאחר תחילת הראיון נשמעו מכיוון התקרה רחשים של רגליים קטנות שרצות במהירות. חשבתי שאלה עכברים או אולי סנאים, אבל לנץ צחק נבוך, כי לא מצא את המלה הנכונה באנגלית ורק חזר על שמו של בעל החיים בדנית. הוא ניסה להסביר שבעליית הגג חיים יצורים שאולה מיודדת איתם. אחר כך התברר שאלה חורפנים שמצאו מפלט מהצינה והכפור שבחוץ.

לנץ, שבצעירותו למד פילוסופיה וספרות אנגלית, התעקש ששכח את האנגלית שלו והעיר שאינו מרבה לדבר גרמנית והוא שרוי כל-כולו בתוך הלשון הדנית. "מאדאם", הוא הרעים בקולו מדי פעם, "האם נוכל לשוחח בדנית או לפחות בגרמנית?" - אבל רוב הזמן הוא דיבר בשקט וחלק ניכר מזמן הראיון הוקדש לניסיונותיו לתרגם מדנית לאנגלית את הדברים שרצה לומר.

ארוחת בוקר שנייה

עכשיו הוא כותב נובלה חדשה וקצרה באורך של "דקה דומייה" (93 עמודים). הוא כותב בעט על דפים לבנים בלי שורות. כתב ידו קטן וצפוף והוא בקושי משאיר מרווח בין השורות. שעות העבודה שלו קבועות. בכל יום אחרי ארוחת הבוקר, אז הוא לדבריו בשיא כוחו וריכוזו, הוא כותב. "אני אוהב לעבוד בבוקר ואני כותב עד שאולה קוראת מלמטה, בדנית, 'ארוחת בוקר שנייה', שזה בסביבות 12 וחצי. אחר הצהריים אני חוזר לשולחן העבודה, אל מה שאני קורא 'המחזור השני של הכתיבה', שנמשך כמה שהוא נמשך".

האם הכתיבה היא עדיין שמחה גדולה?

"בהחלט. שוב ושוב אני קורא את מה שכתבתי ואני עורך תיקונים ושיפורים עד שאני מגיע למסקנה שהחומרים ראויים לעמוד בזכות עצמם. אם הם עוברים את המבחן, אני אומר לעצמי בקול, 'זיגפריד, זה לא עוד יום אבוד'".

אף שהוא כותב ביד הוא אינו מתרגש כשהוא מחליט להתחיל הכל מחדש, לפי השיטה של עוד גרסה ועוד גרסה. "אין לי בעיה להתחיל שוב מההתחלה, 'אל תפחד, אין ממה לפחד', אני אומר לעצמי בקול. אולה מדפיסה את כתב היד במכונת כתיבה ואני אוהב להתבונן בה. יש לה מתודת הקלדה מיוחדת. היא מכה בשתי האצבעות החזקות שלה על הקלידים של מכונת הכתיבה. אני מזהה קורטוב של רחמים בקצות האצבעות האלה. אנחנו משוחחים על כל משפט ומשפט. בעבר אשתי נהגה להקליד את ספרי. מעולם לא הדפסתי על מכונת כתיבה, אני לא אינטליגנטי מספיק לתפעל מכשיר כזה, ועל מחשב אין מה לדבר. כל ספרי נכתבו כך, ובגילי אין טעם לשנות זאת".

המסע מהבירה קופנהגן לפאבורג ארך כארבע שעות. פאבורג רחוקה כ-180 ק"מ מקופנהגן, אך סופת שלגים בלילה הקודם, בתוספת אדי כפור, גשם ושלג לסירוגין, הקשו על הראייה. בחוץ שרר קור של מינוס 11 מעלות. זלזלי העצים השחורים כרעו תחת עומס הפתותים הלבנים. הדרך חצתה את האי שולנד מקופנהגן, השוכנת לחופו המזרחי, לכיוון מערב, והובילה אל האי פין על הגשר הכי מפורסם בדנמרק, שאורכו כ-19 ק"מ וגובהו המקסימלי כ-300 מטר מעל הים. הגשר, שנפתח בקיץ 97', נחשב לפרויקט הבנייה הגדול ביותר בדנמרק ונודע במרווחים העצומים בין עמודי התמיכה שלו, 1,624 מטר בין עמוד למשנהו. המכוניות נוסעות במפלס העליון והרכבות מתחתיהן. בזמן חציית הגשר התגלתה השמש לכמה דקות והנהג הדני אמר ששלג כבד ושמש מופזת זה כריסמס קלאסי.

שלטי הדרכים מכוונים את הנוסעים אל אודנסה, העיר המרכזית באי פין, שבה נולד הנס כריסטיאן אנדרסן. אבל אודנסה נמצאת בצפון, ואילו פאבורג שוכנת על החוף הדרום-מזרחי של האי. מינוס 13 מעלות הראה מכשיר הניווט. נפש חיה לא נראתה בעיירה. שמשת החלון התכסתה בערפילי כפור והנהג האט למהירות של 20 קמ"ש. נסענו ברחוב הראשי של העיירה, הבתים לאורכו נראו כבתי חווה ובין בית לבית הפרידו שטחים גדולים. באחו הקפוא נראו ליד אחד המבנים שני סוסים שחורים. במרכז העיירה חלפנו על פני הכנסייה ועדיין לא נראה איש ברחוב. "חוג ליוגה" היה כתוב על אחד הבתים.

אחרי עשרות פיתולים וסיבובים בסמטאות העיירה ובחורשותיה, הגענו אל ביתם של אולה וזיגפריד לנץ. פועל יצא וגרף את השלג מהשביל כדי שאפשר יהיה להיכנס הביתה. אולה, אשה גדולה, חמה וסמכותית, רכשה את האחוזה הזאת לפני 25 שנה. 50 חדרים היו בבית, שאותו עיצבה מחדש כמעין מוזיאון לתרבות הדנית. לאחר השיפוץ הגדול יש בו כעת 20 חללים.

אביה היה צייד וכבר בכניסה אפשר היה להבחין במבטו הקפוא של גור שועלים מפוחלץ. האוספים שלה ושל משפחתה מסודרים בוויטרינות שזגוגיות הקריסטל שלהן בוהקות מניקיון. רוב הרהיטים בבית הם בסגנון אסכולת בידרמאייר, שהיתה אופיינית במרכז אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-19, אך הם שמורים היטב ונראים כחדשים. בוויטרינה של אבותיה מ-1830 היא קיבצה אוסף מרשים של פריטי חרסינה דנית עתיקה ולידה שעון קוקייה צבעוני מצויר ביד, מאותה שנה. על הקירות תלויים בצפיפות ציורי שמן של אמנים דנים. כלי כסף עתיקים פזורים בחדרים ולבעלת הבית יש גם אוסף נאה של ארונות עתיקים עצומים, שאותם שיפצה כדי שיכילו את שאר אוצרותיה. עץ האשוח המקושט עמד ליד פסנתר כנף. ניכר שלנץ חי נהדר בארמון הדני הזה ואולי משום כך נמשך כל כך אל השפה הדנית.

לפני כשנה הידרדר מצבו הבריאותי והוא לקה בהיצרות של עמוד השדרה ונאלץ לעבור פעמיים את אותו הניתוח, לאיחוי החוליות בצווארו. המטרה היתה לשפר את התפקוד שלו ולהקל על כאביו, אלא שמאז הניתוח האחרון הוא נאלץ להשתמש בהליכון וישיבה ממושכת אינה מועילה לבריאותו. הוא נע בחדרים באטיות וניכר שהוא סובל מכאבים. אולה מטפלת בו כאחות רחמנייה ואינה משה ממנו. בבוקר, כשהוא מתעורר היא נכנסת לחדרו ובידה טס חרסינה שעליו מונחים שבעה כדורים. לנץ מתאר בהומור איך הם צוחקים כשהם מגדירים את היעד של כל תרופה: כדור אחד מטרתו לשפץ את חוש ההומור, השני להחדיר רוח טובה לבית וכו'. נאסר עליו לגעת באלכוהול, אפילו לא יין או בירה. "נידונתי לשתות קנקן מים בשעות הבוקר", הוא מלין.

הוא קורא לה אולשן והשניים נראים מאוהבים. קולו רך ואוהב כשהוא אומר לה בשקט "אולשן, הבחנתי שקצת קר לי". "כן, כן", היא עונה וממהרת לעטות על כתפיו מעיל ומתנצלת על שהשאירה בבוקר חלון פתוח בחדרו. היא מנהלת את חייו, כולל המקצועיים, ובעצם הכל בבית נסב כעת סביב צרכיו ועיסוקיו. כשהיא מתיישבת לרגע היא נאנחת ואומרת, "עוד לא הצלחתי היום לשבת רגע אחד ולנוח, כל הזמן התרוצצתי". להוריד את לנץ מהקומה השנייה לקומת הקרקע, כדי שישב בחדר האוכל או בחדר הטלוויזיה, זה מבצע לא פשוט שאורך יותר מרבע שעה. אבל הוא אינו מתלונן ומרבה להתלוצץ איתה ולהצחיק אותה.

מחמאה מהכובש הבריטי

לנץ, סופר גרמני שכתב רומנים, סיפורים קצרים, מסות ומחזות, פירסם את הנובלה הראשונה שלו ב"די ולט" ב-51'. בראיון הוא סיפר על נסיבות הכתיבה. כעורך בעיתון הוטל עליו לאתר סיפורים קצרים טובים של סופרים צעירים והוא ניצל את ההזדמנות וצירף סיפור קצר פרי עטו, שנקרא "נצים באוויר". גרמניה עוד היתה נתונה אז תחת ממשל צבאי, והעיתונות היתה כפופה לפיקוחו.

"המפקד הבריטי שהיה אחראי על העיתון מטעם שלטונות הכיבוש זימן אותי לחדרו ואמר, 'בחורצ'יק, ברכותי. בשבוע הבא נפרסם את הנובלה שלך כי היא הטובה ביותר מכל הסיפורים שהוגשו. הנובלה הזאת ראתה אור כעבור זמן מה בהוצאת הספרים בהמבורג שעמה אני עובד עד היום, הופמן אונד קאמפ".

לנץ, בנו של פקיד מכס, נולד במארס 1926 וגדל לחוף אגם בעיירה ליק שבפרוסיה המזרחית (היום בשטח פולין). בראיון למיכאל אוהד, שהתפרסם במוסף "הארץ" בעת ביקורו בישראל בנובמבר 79', הוא סיפר כיצד למד מהדייגים לצלול ולדוג. הפוליטיקה פלשה לחייו כשהיה תלמיד ביסודי. המורה סיפר אגדות על הנשיא פאול פון הינדנבורג שתמונתו התנוססה על הקיר בכיתה. כעבור שנה צצה תמונתו של הקנצלר אדולף היטלר ליד תמונת הנשיא, ולנץ הילד למד להריע למנהיגיו. בגיל 13 הוא צהל כשפרצה המלחמה ועקב בשמחה אחר הניצחונות של הצבא הגרמני אך התקשה להבין כשהחלו התבוסות.

בגיל 17 הוא התגייס לצי, וכעבור שנה הצטרף למפלגה הנאצית. ספינתו הוטבעה בהפצצה והניצולים פונו לדנמרק, שהיתה עדיין כבושה בידי הגרמנים. המלחים הוצבו בדנמרק להמשך שירותם, אבל המשמעת החלה כבר להתרופף והפיקוד הגיב באמצעים דרסטיים. חייל שסירב למלא פקודה הוצא להורג, ולנץ ניצל הזדמנות ולמחרת היום ערק מיחידתו. זמן מה הסתתר ושרד לבדו, ואחר כך הסתירו אותו איכרים דנים עד תום המלחמה. "בשעת האפס הייתי בן 19 והייתי עד התביעה החריף ביותר של עצמי", אמר לאוהד.

הוא הסגיר את עצמו לצבא הבריטי והועבר למחנה שבויים בשלזוויג הולשטיין, מדינת המחוז הגרמנית הגובלת בדנמרק. בחבל ארץ זה, על נהרותיו וחופיו, הים הבלטי במזרח והים הצפוני במערב, מיקם לנץ את העלילות של רבות מיצירותיו. במחנה הוא שירת את הבריטים כמתורגמן ופקיד, וטיפל במסמכי השחרור של השבויים. לבסוף הסדיר גם את תעודת השחרור שלו עצמו.

אחרי המלחמה הוא למד פילוסופיה וספרות באוניברסיטת המבורג והחל לעבוד כמתמחה בעיתון "די ולט". ב-51', לאחר שהנובלה "נצים באוויר" זיכתה אותו בפרס עם סכום כסף לצדו, הוא נסע לקניה, שהיתה אז מושבה בריטית. הביקור הוליד מסה פרי עטו על תנועת השחרור "מאו מאו", שהיתה אז בתחילת דרכה. הוא עבד ברדיו וכתב תסכיתים ומחזות, אבל התמקד בכתיבה ספרותית.

הוא הצטרף ל"קבוצה 47", התאגדות שנועדה לקדם סופרים גרמנים צעירים, ולעודד אותם להתנער ממטען העבר ולכתוב על המצב העכשווי. לנץ חשב שעליו להפעיל בכתיבתו את תודעתם של הקוראים ואת מצפונם, כדי שיגלו מעורבות בחברה וינקטו עמדה פוליטית. כבר בראשית דרכו האמין שאחד מיעדיה של הכתיבה הוא לשלם את חובותיו העצומים של העם הגרמני לאנושות, הזדמנות להביע התנגדות ולנקוט פעולות מנע נגד הסכנה להישנותם של פשעי העבר.

"כל אחד חייב להצדיק את חייו, את זה למדתי בגיל צעיר", אומר לנץ. "השתדלתי להצדיק את חיי ואת עבודתי באמצעות הספרים שכתבתי מתוך החלומות והמחשבות שלי. כבר מהסיפור הראשון 'נצים באוויר' התמקדתי בסוגיה חשובה - אם כוח פוליטי עצום יכול לחולל שינוי, ומה משמעותו של השינוי הזה בחייהם של האנשים הרגילים ופשוטי העם".

האם החלטת להיות סופר?

"בהחלט. הבנתי שאני חייב לחקור וללמוד תופעות פוליטיות חברתיות ולהתעמק בהן. כתיבה היא מתודה מצוינת כדי לפרק את הפרובלמות ואת הדילמות של החיים. החלטתי ללמוד להיות סופר וזה הצריך משמעת, לצד פנטזיה שיש בי. זו היתה הכרעה לא קלה והאמת היא שלא פחדתי, אולי משום שהסיפור הראשון שלי זיכה אותי בפרס ובמכתבים מקוראים רבים. נדמה לי שהייתי די בטוח בעצמי, מה גם שב-52' קיבלתי את פרס שיקלה על שם סופר גרמני שחי בגלות, וחבר השופטים כלל את הסופרים הרמן קסטן ותומאס מאן. ודאי שפרסים סוללים את דרכו של סופר מתחיל, אבל הכתיבה היתה לתמצית חיי".

נדמה שכל סופר כותב למישהו, או לקבוצת אנשים מסוימת. למי אתה כותב?

"תמיד השתוקקתי בכל לבי שיהיה לי קורא מסוים בתודעה כשאני כותב, אלא שבכתבי אני מנהל דיאלוג עם נמען אנונימי שמוזמן לערוך את הבחירות שלו. אני קורא לו להישיר מבט, לבחור בהצעה שלי או לדחות אותה. אני פתוח לדחייה ואני מבין שהקורא עלול להדוף את ההצעה שאני מושיט לו, או לחלופין להחליט שהוא מעוניין בנושא ובסיפור והוא עשוי לאמץ אותם כחלק מעולמו ומהשקפותיו. יש לי תקוות, אבל אני לא מאמין שתמיד אצליח להעביר קונפליקטים או אנרגיה לקוראים. קשה לשער כמה בכוחו של ספר להאיר ולהשכיל את הקורא".

הכאב לא שכך

"קבוצה 47" הוקמה לראשונה במינכן אחרי מלחמת העולם השנייה, יחד עם כינונו של כתב עת ספרותי ושמו "דר רוף" (הקריאה). המטרה היתה להכשיר את הציבור, אחרי שנים של דיקטטורה נאצית, לדמוקרטיה, אלא שממשל הכיבוש האמריקאי שלל מהעורכים את רישיונם. ב-47' הם ייסדו כתב עת חדש, "סקורפיון", שנכשל גם הוא, והצעד הבא היה הקמתה של "קבוצה 47".

הם היו סופרים ומשוררים צעירים שנפגשו פעמיים בשנה וקראו בקול מהכתבים החדשים שלהם. במשך הזמן ניקזו אליהם דמויות כהיינריך בל, גינטר גראס וזיגפריד לנץ, וגם את מרסל רייך רניצקי, מבקר הספרות רב ההשפעה, שכיהודי חש היטב את מוראות השואה ועדיין התגורר אז בורשה. בביוגרפיה שלו ("החיים והספרות") הוא תיעד מפגש של חברי הקבוצה בסתיו 58' והעיר שרוב המשתתפים היו בעיקר עסוקים זה בזה. הוא מצא שלא היה כל סדר בארגון אבל שררה בו משמעת גרמנית; כל מי שקרא טקסט חדש העמיד את עצמו לביקורת של הנוכחים והכל נשלטו בידי הסופר המייסד, הנס ורנר ריכטר. רייך רניצקי, היום בן 90, סיכם בספרו שהם היוו במה ניסיונית חשובה בחיי הספרות של גרמניה שלאחר המלחמה. לו עצמו הם העניקו תחושה של מולדת.

לנץ אומר עכשיו שסופרי "קבוצה 47" ביקשו לחולל שינוי ולהצדיק את העניינים והקונפליקטים שהעסיקו אותם. על השאלה באיזה אופן הם ביקשו להשפיע על החברה הגרמנית, הוא השיב: "כתיבה מערבת סוג של כוונה. כתיבה עושה זאת על ידי הדגמתה של ביוגרפיה גרמנית אופיינית, נאמנות גרמנית טיפוסית והיסק גרמני טיפוסי. כתיבה מערבת עצה זהירה מאוד לקורא: 'נסה לחשוב על כך, זה כנראה נוגע לחייך ועליך להפיק תובנה ולהגיע למסקנה בנוגע לכך'. קשה להסביר מהי בדיוק מעורבות של סופר. כמובן שיש לך תקוות מסוימות כשאתה כותב. כיום, כשאני כותב משהו מצחיק, אני מצפה לקרוא את זה לאולה ואני תוהה איך היא עשויה להגיב. אם במובן של הומור, או במובן של עצב".

לנץ נזכר בפגישתו הראשונה עם רייך רניצקי: "החלפנו מכתבים לפני שנפגשנו בהמבורג. היתה לי תוכנית ברדיו הצפון-גרמני והמנהל אמר לי שאורח חשוב מחו"ל הגיע, ושאל אם אוכל להקצות זמן לראיון איתו. כך החלה ידידות ארוכה ורבת שנים בינינו".

זה היה בדצמבר 57' כשרייך רניצקי בא להמבורג כדי לגשש את דרכו לקראת מעבר מפולין לגרמניה. בביוגרפיה שלו הוא תיאר איך המתין ללנץ בחזית בית השידור, "לקראתי בא איש צעיר מאוד, בלונדיני מאוד וקצת ביישן". לנץ כבר פירסם שלושה ספרונים, שהאחרון ("האיש בתוך הזרם") היה רב מכר. רייך רניצקי הוסיף ששניהם לא יכלו לדעת שלנץ יכתוב כעבור כמה שנים את אחד הרומנים הגרמניים המצליחים ביותר לאחר המלחמה, את "השיעור בגרמנית".

לאחר הראיון ברדיו הם טיילו קצת ברגל ולנץ הזמין את האורח לארוחת צהריים בביתו. הם שוחחו על קפקא אלא שהמבקר חד הלשון גילה בספרו כי מה שטרד את מוחו במשך השיחה היה איך לבנות את עתידו בגרמניה. לבסוף יצא שהצעיר הבלונדיני והביישן הוביל את רייך רניצקי אל כל נותני העבודה הפוטנציאליים בהמבורג, מו"לים ועורכים ואנשי רדיו. הוא יעץ לו ואף העניק לו סיוע כספי. לנץ היסה אותי כששאלתי על כך ואמר שעזרה לחברים היא מעשה טבעי. לדבריו, הוא זה שהביא את רייך רניצקי בפעם הראשונה לכינוס של "קבוצה 47".

"אני גם יודע שגרמתי כאב לזיגפריד לנץ, כאב שלא שכך זמן רב", כתב רייך רניצקי והתכוון לספרו "ספרות גרמנית במערב ובמזרח" (63'), שבו היה פרק על יצירתו של לנץ. "לנץ הוא סופר שכוחו בעיקר בסיפורים קצרים ובנובלות ופחות ברומנים. כמוהו כרץ מעולה למרחקים קצרים שמתעקש לרוץ למרחקים ארוכים", כתב רייך רניצקי. "נחשבתי לאיש תוקפני שמצליף לכל הכיוונים". הוא החליט לא להסתיר את דעותיו האמיתיות על עבודתו הספרותית של לנץ למרות ידידותם, והוסיף שאפילו ספרו המצליח של לנץ, "השיעור בגרמנית", לא הפריך אותן.

"הייתי צריך לקבל את הביקורת שלו", אומר לנץ. "לא בירכתי על ההשגות שלו, אבל הייתי משועשע כשהוא היה מצלצל ואומר, 'זיגפריד, כמה עמודים יש בספר החדש? 600? אוחחח". יחד עם זאת, כשקיבלתי פרסים יוקרתיים כמו פרס גתה או פרס תומאס מאן, ידידי מרסל עלה לבמה וקרא את נימוקי השופטים שכללו דברי הלל ושבח, ואז היה אומר בטון ציווי - "זיגפריד, עלה לבמה, אל תפחד, רק נלחץ ידיים ואתן לך נשיקה. זה הכל".

היום העניין בספרות דועך לטובת הטלוויזיה והאינטרנט, הרייטינג קובע ואין תחליף למבקר כרייך רניצקי, שעשה סדר בספרות הגרמנית.

"אני יודע מה תרומתו של האיש ומה שהוא עשה לטובת הספרות הגרמנית ולא רק בגרמניה. הוא הפיח חיים בתודעה של הספרות הגרמנית וגרם לכך שהיא תעורר עניין ברחבי העולם. הוא הצביע על הבעיות של הסופרים הגרמנים בקול כה צלול, שכל קורא וקורא היה מסוגל לעשות את הבחירות שלו. אין שום תחליף לספרות. לפני 4,000 שנה הספרות התקיימה באמצעות מספרי הסיפורים והיא עברה מפה לאוזן. כדאי לזכור את ההנאה שגורמים לנו ה'סטורי טלרס'. הם עוד ישובו".

מה קרה לחברי "קבוצה 47"?

"רובם היו חברים ועמיתים. היינריך בל היה חבר קרוב וכך גם רוברט ואלזר ועוד רבים. כשבאתי בפעם הראשונה למפגש ב-51' הכרתי את המשורר פול צלאן, שבא מפאריס. הייתי לאחר פרסומו של הסיפור הראשון שלי. קראתי קטע מסיפור חדש שלי. ידידות נקשרה ביני לבין צלאן, שהתארח בביתי כמה פעמים. בהמשך התכתבנו ועודדנו זה את זה שעלינו להמשיך לכתוב. היה זמן שהוא היה עצוב ומדוכא. הוא היה המשורר הגדול שהיה נערץ, אך כה רגיש. אני מתכוון לפרסם ספר ובו מכתבים שקיבלתי ממנו ומעמיתים אחרים".

גינטר גראס, שהיה חבר בקבוצה ותמך בשיקום התרבות והספרות הגרמנית לאחר המלחמה, התוודה ב-2006, לרגל פרסום האוטוביוגרפיה שלו "קילוף הבצל", על שירותו הצבאי בדיוויזיה של ה"ואפן אס-אס" בדרזדן. קראתי באוזני לנץ קטע ממכתב ששלח גראס למכללה האקדמית בנתניה, כשביטל את בואו לטקס הענקת דוקטור של כבוד. במכתב הודה גראס שהיה טיפש כשראה אז ב"ואפן אס-אס" יחידת עילית בצבא. רק במחנה השבויים האמריקאי נודעו לו, לדבריו, ממדי הפשעים שביצעו הגרמנים במלחמה. שירותו הצבאי הותיר בו אות קין מעתה ועד קץ ימיו, כתב.

לנץ האזין ושתק. אחר כך אמר, "נדהמתי. הופתעתי הן מהווידוי שלו והן מהעיתוי. מעולם לא שמעתי על עברו הצבאי עד הרגע שהוא חשף זאת. לא שאלתי אותו מדוע, כי לא דיברנו זה זמן רב. אדם צריך לשאול את עצמו מדוע הוא בחר להסתיר דבר כזה. אני מסרב לעשות ספקולציות על מניעיו או על סיבותיו של גראס. עליו להסביר מדוע הוא יצא עם הווידוי באיחור כה רב".

ציפורים שחורות בשלג

לנץ מדבר על כאבו הפרטי. אחותו היחידה, הצעירה ממנו בחמש שנים, הגיעה אחרי המלחמה למזרח גרמניה כפליטה ופגשה שם גבר, נישאה לו והקימה משפחה. לאחר שהשלימה את לימודיה באוניברסיטה, היא עבדה במשך 38 שנה כמורה. עוד לפני שהוקמה החומה שהפרידה בין שני חלקי ברלין, לא היתה תנועה חופשית בין שטחי הכיבוש של מעצמות המערב לבין השטח שהיה בשליטת ברית המועצות, וב-52' נסגר הגבול בין שתי המדינות הגרמניות.

"אחותי מילאה בנאמנות את תפקידיה כמורה במשך כל כך הרבה שנים תחת משטר נוקשה במדינה קומוניסטית", אומר לנץ. "זו אחת מזוועות המלחמה, ההפרדה בין בני משפחה. כשמלאו לי 60 היא הגישה בקשה להיתר מיוחד לנסוע למערב, ובקשתה נדחתה. כך שגם באופן אישי היתה לשנינו עילה להיות עצובים ולסבול. במשך שנים התכתבנו והתגעגענו".

תכונת היסודיות הגרמנית שנוכחת בכתביך מניבה הישגים אדירים כשהיא נרתמת לתחומים כאמנות וספרות, אבל כשהיא מגויסת לדברים אחרים, התוצאה לפעמים מחרידה.

"זו אחת הסיבות שכתבתי את 'השיעור בגרמנית'. חשתי צורך להבין מהי חובה ומה המשמעות של ציות עיוור. בספר יש ביטוי, 'ההנאה הגלומה בתענוגות החובה'. ברור שאין לציית ולא בכל מחיר, בהתחשב בנסיבות. בכוחם של יעדים כגון חובה וציות להביא לטירוף מזוויע, במיוחד כשאנחנו מדברים על ההקשר של בעיות מוסריות. החובה למלא אחר פקודות יוצרת מצבים בעייתיים, כי בחובה יש מן העמימות".

"השיעור בגרמנית" היה הספר שהקנה ללנץ את פרסומו ומעמדו גם מחוץ לגבולות הארצות דוברות הגרמנית. גיבור הספר, בן 21, מוחזק במוסד לעבריינים צעירים בהמבורג. כעונש על התנהגותו נכלא בתא קטן והוטל עליו לכתוב חיבור. על מאות עמודים הוא כותב את זיכרונות ילדותו משנת 43', אז קיבל אביו, שהיה שוטר בעיירה נידחת על חוף הים הצפוני, הוראה לאסור על צייר, ידידו מנוער שבעבר אף הצילו ממוות, להמשיך לצייר. המאבק בין האב ("אני רק עושה את חובתי") לבין הצייר מתואר דרך עיני הילד, שבחר להגן על הציורים ואף לגנוב כמה מהם, ולכן נכלא במוסד.

לנץ נדהם מהפופולריות של הספר (ב-75' נמנו מיליון קוראים בגרמניה לבדה) ובראיון שנתן ל"הארץ" ב-79', אמר: "למעשה אני חייב לשאול את עצמי במה חטאתי? איפה טעיתי? מדוע זה קרה דווקא לי?" עשר שנים אחרי "השיעור בגרמנית" התפרסם ספרו "מוזיאון המולדת", שבו ניסה להפריד את המלה הגרמנית מולדת ("היימאט") מן המשמעות השוביניסטית הצרה שדבקה בה בשנות המשטר הנאצי. ספר זה עסק גם בסוגיה הרגישה מבחינה פוליטית - סבלם של מיליוני הגרמנים שנמלטו או גורשו מפרוסיה המזרחית, שחולקה בין ברית המועצות לפולין אחרי המלחמה.

איזו עצה יש לך לסופר צעיר בתחילת דרכו?

"המשך לקרוא ואל תפסיק. ברור שאני קורא כל הזמן. לאחרונה קראתי ספר מצוין, 'לב לבן כל כך' של חוויאר מריאס, שנכתב ב-92' ושמו לקוח מההצהרה של ליידי מקבת 'הידיים שלי על הצבע שלך, אבל אני בושה ללבוש לב לבן כל כך'".

השעה היתה שלוש אחר הצהריים והיום כבר החל לדעוך. אולה דפקה על הדלת, נכנסה לחדר ואמרה שארוחת הערב מוכנה. לא בשמחה היא הסכימה לאפשר לנו לשוחח עוד חצי שעה. לנץ ביקש שאגש אל החלון. הוא הצביע על עץ התפוחים שבחצר, הנשקף לעיניו מהמקום שבו הוא יושב. "הציפורים השחורות מתות ברעב", אמר בצער. "הן מבקרות את עץ התפוחים ומקוות לאכול מהפרי, אך כשהן מנקרות בו הוא נושר לאדמה ונבלע בשלג. מעולם לא ראיתי ציפורים כה מאוכזבות כמו הציפורים הללו, שחופרות במקוריהן בשלג ולאחר שהניסיון נכשל הן מניעות את ראשן בתנועה של ייאוש כבד".

מה עושה לך הגיל?

"איטלו זבבו כתב ב-1898 את הרומן הנהדר 'גבר מזדקן' (או 'זקנה' בתרגום העברי החדש) שגיבורו הוא גבר בן 38, אז מה יש לי להתלונן. הגיל עושה משהו טוב. משעמם נורא להביט אחורה בזעם כשמו של אותו מחזה (של ג'ון אוסבורן). הבעיות הכי חמורות שלי הן מול דף הנייר הריק: איך לנהל אותו ומה אצליח להוציא מן המוח שלי. אשר לגיל, הוא בא עם שינויים בגוף שמחייבים סוג של הכנעה וויתור, אבל הכתיבה נשארה לי. אני כותב עכשיו נובלה ולאחר מכן אני מתכוון לכתוב רומן עב כרס, מה שנקרא 'ספר גדול' בפיו של רייך רניצקי".

האם בגילך ולאחר עשרות הפרסים שקיבלת קיים עוד הצורך בסממני התהילה?

"יש תמיד חורים וחללים ריקים אבל צריך להסתכל קדימה ולא לאחור. יש לצפות לטבק טוב בשביל המקטרת שלי, לעוד כמה ספרים טובים שאקרא ולכמה משפטי וידוי שבזכותם ארגיש בן 95 ואהיה מסופק. אני לא כל כך אמביציוזי".

לא?

"תמחקי. טעות. ודאי שאני אמביציוזי ותמיד הייתי, לפחות ביחס לכל הקשור בכתיבה. הכתיבה היא כל חיי. למדתי פילוסופיה ואני יודע מה המשמעות של המשפט שהעולם בנוי על כוח הרצון ועל הדמיון".

אינך מפחד?

"מהמוות, לא. אבל לא הייתי בוחר בשום פנים ואופן לדהור שוב במסלול החיים שהיה לי".

למה?

"זה לא היה שלו מספיק. לא היה לי שקט ואני כל כך זקוק לו. קיימת בי ערגה לשקט".

הגיבורים שלך מייחלים לשקט והם מוצאים אותו בדרך כלל ליד מקור מים כמו ים או נהר.

"נכון. לאולה יש ספר ששמו 'עולם המים', שכתב פרופסור גרמני שציטט מהפרקים בכתבי שיש בהם מים".

אבל השקט המסוים שגיבוריך מחפשים מעיד גם על כך שהעולם שלהם חסום.

"בהחלט. לא ממש אכפת לי מהנצחיות, זו לא הבעיה שלי. מצאתי שקט, אבל זה לא אומר שנחסכו ממני נסיבות החיים. 'דקה דומייה' הוא שם הספר האחרון שלי, ולא במקרה. אני לא מאמין באהבה, אבל זה קורה לפעמים. אני חושב שאולה מחכה לנו".*

לנץ בעברית מדף הספרים של זיגפריד לנץ שתורגמו והופיעו בישראל

"שיחת העיר", עם עובד, 1975, תרגום: צבי ארד "המופת", זב"מ, 1977, תרגום: אברהם קדימה "השיעור בגרמנית", זב"מ, 1978, תרגום: חיים איזק "אלם", זב"מ, 1980, תרגום: צבי ארד "מוזיאון המולדת", זב"מ, 1982, תרגום: חיים איזק "איינשטיין חוצה את האלבה ליד המבורג", זמורה ביתן, 1984, תרגום: מרים די-נור "מגרש האימונים", זמורה-ביתן, 1990, תרגום: צבי ארד "מבחן הצליל", זמורה-ביתן, 1993, תרגום: צבי ארד "הפלגה אחרונה", עם עובד, 1999, תרגום: יונתן ניראד "אוניית המגדלור", כתר, 2009, תרגום: טלי קונס "דקה דומייה", מחברות לספרות, כנרת זמורה-ביתן, דביר 2010, תרגום: רחל בר-חיים



זיגפריד לנץ, 2008. כל אחד חייב להצדיק את חייו, את זה למדתי בגיל צעיר


לנץ וגינטר גראס בכינוס של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, רקלינגהאוזן 1976. כתיבה היא שיטה מצוינת לפרק את הדילמות של החיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו