בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרקים מתוך תרגום חדש של יומני וירג'יניה וולף

התלונות והמענות, הכאבים, ההומור, ההתמודדות עם ההפצצות, והמלחמה הבלתי-פוסקת בדיכאון. במלאת 70 שנה למותה רואה אור בעברית יומנה של וירג'יניה וולף במהדורה חדשה, ושופך אור על הצל שליווה את חייה

תגובות

יום חמישי, 9 בינואר, 1941

דף חלק. הכל מכוסה כפור. עדיין כפור. בוער בלבן. בכחול. הבוקיצות אדומות. לא התכוונתי לתאר פעם נוספת את הגבעות בשלג, אבל כך יצא. אפילו עכשיו איני יכולה להתאפק מלהביט בגבעת אשאם, אדומה, ארגמנית, גון יונה כחול-אפור, והצלב הבולט במלודרמטיות שכזאת על הרקע הזה. מהו הביטוי שתמיד אני זוכרת - או שוכחת. העף מבט אחרון בכל היופי.

אתמול נקברה גברת דדמן במהופך. תאונה. אשה כבדה כל כך, כמו שאמרה לואי, חוגגת בספונטניות על הקבר. והיום היא קברה את הדודה שבעלה ראה את החיזיון בסיפורד. ביתם הופצץ על ידי הפצצה ששמענו יום אחד בשבוע שעבר בשעת בוקר מוקדמת. ול' (לנארד, בעלה של וירג'יניה וולף) מרצה ומסדר את החדר. האם אלה הם הדברים המעניינים? שמעוררים את הזיכרון? שאומרים, חדלי, את כל כך בסדר? כן, החיים כל כך בסדר בגילי. כלומר, לא נותר עוד הרבה זמן, אני מניחה. ובעברה האחר של הגבעה לא יהיה שלג ורוד כחול אדום. אני מעתיקה את "אחוזת פויטנז". אני חוסכת. אסור לי לבזבז כלום. האם קשה עכשיו להדק את החגורה? השינוי הגדול איננו זה אלא השינוי שהתחולל בארץ. מיס גרדנר במקום אליזבת בבואן. כסף קטן. אבל מרחב, שתיקה ופנאי.

יום רביעי, 15 בינואר, 1941

קמצנות עשויה להיות סופו של הפנקס הזה. גם בושה עקב הכברת המלים שלי עצמי, שתוקפת אותי כשאני רואה את עשרים - האמנם? - הספרים מעורבבים יחד בחדרי. במי אני מתביישת? בי עצמי הקוראת אותם.

וג'ויס מת - ג'ויס הצעיר ממני בשבועיים בערך. אני זוכרת איך מיס ויבר, בכפפות צמר, הביאה את "יוליסס" מודפס במכונה אל שולחן התה שלנו בהוגארת האוז. רוג'ר שלח אותה, נדמה לי. האם נקדיש את חיינו להדפסתו? הדפים המגובנים נראו כל כך לא מתאימים לה: היא נראתה כמו בתולה זקנה, מכופתרת. וכל הדפים הסתחררו מרוב גסות. הנחתי אותו במגירת הארון מעשה התשבץ. יום אחד באה קתרין מנספילד, והוצאתי אותו החוצה. היא התחילה לקרוא ולעגה לו. ואז פתאום אמרה, אבל יש בזה משהו - סצנה שצריכה להיכנס, אני מניחה, לתולדות הספרות. הוא היה בסביבה, אבל מעולם לא נפגשתי איתו. קניתי את הספר הכרוך בנייר כחול, וקראתי אותו כאן קיץ אחד בפרצי פליאה, גילוי, אני חושבת, ואחר כך פעם נוספת שנקטעה על ידי משכי זמן ארוכים של שעמום עז. זה שייך לעולם הפרהיסטורי. ועכשיו כל האדונים מצחצחים דעות, והספרים, אני מניחה, תופסים את מקומם בתהלוכה הארוכה.

ביום שני היינו בלונדון. הלכתי אל גשר לונדון. השקפתי על הנהר המכוסה כולו דוק ערפילי. כמה אניצי עשן, אולי עשנם של בתים בוערים. ביום שישי פרצה שריפה נוספת. ואז ראיתי קיר כמו צוק, מאוכל כולו באחת מפינותיו. פינה ענקית מנופצת כליל. בנק. האנדרטה ניצבת על מכונה. ניסיתי לעלות על אוטובוס, אבל דוחק כזה, שירדתי. פקק שלם, כי רחובות התפוצצו. אז בתחתית אל כנסיית הטמפל, ושם שוטטתי בין ההריסות השוממות של הכיכרות הישנות שלי: פצועות, מפורקות. הלבנים האדומות הישנות הפכו לאבק לבן. עפר אפור וחלונות שבורים. קהל סקרנים. כל השלמות הזאת חרבה ונהרסה.

יום שני, 20 בינואר, 1941

לא אכביר מלים, אתמצת. סתם מצב רוח. חזרתי מביקור מדכדך, אולי רווי מתח למדי, בצ'רלסטון. נסה וקוונטין. אדריאן כמעט מת מדלקת ריאות. אוליבר סטרייצ'י בא לביקור. עגמומיות כבדה. הציוויליזציה חלפה ואיננה למשך 500 שנה. אני אומרת לנסה, האם את מוצאת שהציור הולך לאט יותר? כן. והכסף? לא חושבת על זה. והלן? לא עושה דבר. איך אפשר לא לעשות דבר? למרות זאת מונקס האוז מעודד איכשהו. אני קוראת - את כל הספרות לצורך ספרי.

יום ראשון, 26 בינואר, 1941

קרב נגד הדיכאון, שהובס היום (אני מקווה) באמצעות סידור המטבח ובאמצעות קטיעת "אחוזת פוינטז", אני חושבת, ביומיים של כתיבת ממוארים. תהומות הייאוש, אני נשבעת, לא יבלעו אותי. הבדידות עצומה. החיים ברודמל (כפר במזרח סאסקס, שבו שכן ביתם של בני הזוג וולף, מונקס האוז) הם כסף קטן מאוד. הבית לח, לא מסודר. אבל אין ברירה. מה שאני זקוקה לו הוא הפרץ הישן. "חייך האמיתיים, כמו חיי, הם ברעיונות". דזמונד אמר לי פעם. אך אני צריכה לזכור שאיני יכולה לפמפם רעיונות. אני מתחילה לשנוא את ההתבוננות הפנימית.

אנחנו נוסעים לקיימברידג' ליומיים. יש הפוגה במלחמה. שישה לילות בלי הפצצות. אבל גארווין אומר (ב"אובזרוור") שהמאבק הגדול יותר עומד לבוא - נאמר בתוך שלושה שבועות - וכל גבר, אשה, כלב, חתול ואפילו חדקונית חייבים לאזור את נשקם, את אמונתם - וכדומה. כן, חשבתי, אנחנו חיים בלי עתיד. זה מה שמוזר, אפינו צמודים אל דלת סגורה.

יום שישי, 7 בפברואר, 1941

מדוע הייתי מדוכאת? אינני זוכרת. שבוע של ירידת מים ממשמש ובא. קיימברידג'. אחר כך אליזבת בבואן, ואז ויטה ואיניד (בגנולד). השלג חזר. אדמת הביצה שהפשירה היתה למדמנה. היינו בלונדון, ובגלל פצצה נאלצנו לחזור הביתה דרך דורקינג. רחובות לונדון ריקים מאוד - אוקספורד סטריט סרט רחב אפור. בצ'רלסטון קלייב היה ממש בול עץ, מתאים לבל. אמרתי: "איזה סיכון נסה לקחה כשהתחתנה איתו!" השבוע השלישי של מארס נקבע כתאריך הפלישה. עכשיו להאפלה.

יום ראשון, 16 בפברואר, 1941

המים האפורים הסוערים אחרי מהומת השבוע שעבר. יותר מכל נהניתי מן הסעודה עם דיידי. הכל מואר וגלוי לב. אחר כך לצ'וורת - העבדים כבולים בשלשלאות אל מכונות הכתיבה שלהם, ופניהם המותשות המקובעות, והמכונות - פועלות ללא הפסקה והולכות ונעשות יעילות יותר, מקפלות, מהדקות, מדביקות ומנפיקות ספרים מושלמים. הן יכולות להטביע בבד דוגמה המחקה עור. המכבש שלנו מוצג בתיבת זכוכית. נסיעות ארוכות מאוד ברכבת. אוכל במשורה. אין חמאה. אין ריבה. אליזבת בואן הגיעה שעתיים אחרי שחזרנו, ועזבה אתמול. ומחר תבוא ויטה.

יום רביעי, 26 בפברואר, 1941

סיימתי את "אחוזת פוינטז", את "התהלוכה: המחזה" - סוף-סוף את "בין המערכות" הבוקר.

אתמול בשירותי הנשים בסאסקס גריל בברייטון שמעתי: היא קטנה כזאת עם חיוך מטופש. אני לא אוהבת אותה. אבל נשים גדולות אף פעם לא מצאו חן בעיניו. יש לו שיניים לבנות נהדרות. תמיד היו לו. נחמד שהבנים באים... אם הוא לא יעמוד על המשמר יעשו לו משפט צבאי. הן התפדרו והצטבעו, הזנזונות ההמוניות האלה, בעודי יושבת מאחורי דלת דקה, עושה פ---י בשקט ככל שיכולתי. אחר כך לפולרז. אשה שמנה, הדורה בכובע ציידים אדום, פנינים, חצאית משובצת, מכלה עוגות עשירות. בת הלוויה המהוהה שלה תוקעת גם היא. הן אכלו ואכלו. הקרינו משהו מבושם, זול, טפילי. מאין בא הכסף להאכלת החשופיות הלבנות השמנות האלה? ברייטון היא קן אהבה לחשופיות, למפודרות, למפונקות, לבלתי-מהוגנות משהו. רכבנו על אופניים. כרגיל התעצבנו מחילול הקודש של פיסהייבן. הרבה מאוד זמן לא הלכתי ברגל. כל יום פגישות עם אנשים. ובנפשי מערבולת. וכמה חללים ריקים. האוכל נעשה אובססיה. אפילו לחמניית תבלינים אני נותנת באי-רצון. מוזר - הגיל או המלחמה? לא חשוב. הרפתקה. מחסנת. אבל האם אחזור שוב לכתוב אחד מאותם משפטים שמסבים לי עונג עצום? אין הד ברודמל - רק אווירת בזבוז. אין חיים, אז הם נדבקים אלינו. זו המסקנה שלי. על מעמדנו בסולם החברתי אנחנו משלמים קנס של שעמום תופתי.

יום שבת, 8 במארס, 1941

לא, איני מתכוונת להתבונן פנימה. אני מציינת את המשפט של הנרי ג'יימס: התבונני בלי הרף. התבונני בזקנה המתקרבת. התבונני בחמדנות. התבונני בייאושך שלך. הכוונה שהוא עשוי לשרתך. כך לפחות אני מקווה. אני מתעקשת לנצל את הזמן הזה לתועלתי. אלחם עד הסוף המר. אני מבינה שזה גובל בהתבוננות פנימית, אבל לא חוצה את הגבול לגמרי. עיסוק הוא דבר חיוני. ועכשיו אני נהנית לראות שהשעה שבע, ואני חייבת לבשל את הסעודה. חמור ים ונקניק. אני חושבת שנכון לומר שכאשר אני כותבת "נקניק" ו"חמור ים" אני תופסת עליהם חזקה.

אבוי כן, אתגבר על מצב הרוח הזה. לשם כך עלי להניח לדברים לקרות בזה אחר זה. עכשיו לבישול חמור הים.

יום שני, 24 במארס, 1941

כשנכנסנו היא ישבה על קצה כיסא משולש ובידיה סריגה. מכבנה הידקה את צווארונה. ועוד בטרם חלפו חמש דקות היא סיפרה לנו ששניים מבניה נהרגו במלחמה. הרגשתי שזה לזכותה. בעודנו יושבים שם ניסיתי לנסח אי-אלו מחמאות, אך הן טבעו בים הקרח שבינינו. ואז לא היה דבר.

אווירה חופית תמוהה שורה עלינו היום. היא מזכירה לי מושבים בתהלוכת פסחא. כולם נוטים מול הרוח, קפואים ושותקים. כל הציפה הוצאה מן הפרי.

הפינה נשובת הרוח הזאת. ונסה בברייטון, ואני מדמיינת לי איך זה היה אילו יכולנו להערות את נשמותינו.

הסיפור של אוקטביה. האם אוכל לכלול אותו היכן שהוא? הצעירים האנגלים ב-1900. ל' מטפל בשיחי הרודודנדרון...

אלו היו המלים האחרונות שכתבה וירג'יניה וולף ביומנה. ב-28 במארס 1941, ארבעה ימים אחרי, יצאה וירג'יניה וולף מביתה, והשליכה עצמה לנהר אוז. היא הותירה אחריה מכתבים לבעלה לנארד ולאחותה ונסה בל. גופתה נמצאה כעבור שלושה שבועות.*

קטעי היומן של וירג'יניה וולף לקוחים מתוך הספר "חירות של רגע - פרקי יומן", שיצא לאור בימים אלה בהוצאת כתר, בתרגומה של אלינוער ברגר. ספרה האחרון של וולף, "בין המערכות", הנזכר כאן, ראה גם הוא אור לאחרונה, בהוצאת פן/ידיעות ספרים בתרגומה של שרון פרמינגר.



וירג'יניה וולף. לא, איני מתכוונת להתבונן פנימה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו