בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אברהם קוטליצקי מצא את מעיין הנעורים בקוסטה ריקה

מאות שנים משלהב מיתוס מעיין הנעורים הנצחיים את דמיונם של מיליונים בני תרבויות שונות. ובכן, מצ"ב עדכון: המעיין קיים, הוא מפכה מים חיים וישראלי מהרצליה ושמו אברהם קוטליצקי מצא אותו בקוסטה ריקה, ועומד לעשות עליו קופה גדולה

4תגובות

לקראת אמצע המאה ה-16, כשהגיעו ראשוני הכובשים הספרדים אל חלקה הדרומי של אמריקה התיכונה, קוסטה ריקה של היום, הם שמעו מן התושבים המקומיים, ה"אינדיאנים", אודות מעיין הנעורים. הגברים אדומי העור נשאו על צווארם שקיק עשוי עור חיה, ובו עפר אדום כדם שנלקח מערוצו של אותו מעיין. בעת פציעה, או פגיעה אחרת, הם היו מרטיבים את העפר ומורחים אותו כבוץ על מקום הכאב, לרפאו. בכאבי בטן, או מחושי גוף אחרים, הם טיפלו ביעילות בשתיית המים המופלאים. רק כנגד החיידקים שהביאו איתם הספרדים מאירופה לא הועיל דבר, והמגפות עשו בהם שמות.

המעיין הזה, שהוטבל מחדש בשמו הספרדי "לה פואנטה דה לה אטרנה חובנטוד" (מעיין הנעורים הנצחיים), הוא נביעה חמה ממעמקים געשיים. במאה ה-19 היה המעיין לאתר התיירות הראשון של קוסטה ריקה, ומומחים למרחצאות מרפא כבאדן-באדן וקרלסבאד גמרו את ההלל על מעלותיו הרפואיות הייחודיות. חברה בינלאומית, "בלה ויסטה", בנתה שם מלון ובריכות למים החמים, ומניותיה נסחרו בבורסה באירופה. בני אצולה ועשירי העת ההיא חצו אוקיינוס כדי לבוא לשם, לרפא את גופם ולהצעיר את מראה עורם.

ב-1910 פגעה רעידת אדמה קטלנית באזור, הרסה כליל את המלון וכיסתה על המעיין. האסון ואחריו השכחה כיסו הכל למשך כמעט 100 שנה. עד שבא למקום אברהם קוטליצקי מהרצליה, לחשוף מחדש את המעיין ולהשיב לו את מימיו כקדם. סיפור שכזה.

מים חמים

קרתגו, עיר הבירה לשעבר של קוסטה ריקה, היתה המרכז הקולוניאלי החשוב של הפרובינציה הספרדית, עד לשחרור משלטון ספרד ב-1821. היא ממוקמת על רמה שגובהה כ-1,400 מטר, למרגלות שני הרי געש פעילים, איראסו וטוריאלבה, הרוטנים מפעם לפעם, מפריחים עשן ומושכים תיירים. פרבר דרומי של קרתגו הקרוי אגואה-קליינטה (מים חמים), שימר בשמו את מה שהיה שם לפני שנים. בקצה השכונה, במקום שבו יוצאת ממנה הדרך אל אזורי הכפר, מתרוממת גבעה תלולה שלמרגלותיה זורם נהר.

במקום הזה, במפגש הנהר, הדרך והגבעה, עמד צלם יום אחד, בתחילת המאה שעברה, וצילם את מלון המרחצאות של אגואה-קליינטה, כשבחזיתו יושבת קבוצה של שלושה גברים ושתי נשים, לבושים במיטב בגדי התקופה. אלמוני ושמו ג'ו שלח את הצילום הזה כגלוית דואר לפלמוני בצרפת, ב-19 באפריל 1909, שנה לפני החורבן הגדול. כעבור שנים התגלגלה הגלויה בדרך לא נודעת אל אלבום צילומים ישנים של תולדות קוסטה ריקה, הנמכר כמעט בכל חנות ספרים בעיר.

לפני קצת יותר משלוש שנים, התבקש אברהם קוטליצקי לבוא לסייע לחבר, איש נדל"ן, הפועל בקוסטה ריקה. קוטליצקי, הבעלים של גן האירועים "דרך ארץ", בקצה הרצליה, התמקם בטמרינדו, על חוף האוקיינוס השקט. יום אחד קיבל במתנה - "מנערה ושמה ואלרי, בת של איש מקצוע מקומי בתחום הבנייה, ואני אודה לה כל חיי" - את אלבום הצילומים הישנים, ומבטו נפל על תמונת מלון המרחצאות אגואה-קליינטה. "שאלתי אנשים היכן המלון העתיק היפה הזה? היכן המרחצאות? אף אחד לא ידע לענות".

עבר זמן עד שידיד מקומי פישפש בנבכי זיכרונו וסיפר לקוטליצקי כי ליד העיר קרתגו היה פעם דבר כזה, ואיננו עוד. "לא האמנתי שמקום יפה כל כך יכול להיעלם, להימחק לגמרי, והתחלתי לחטט ולחפש מידע על פרטים היסטוריים, הלכתי אחרי אזכורים במסמכים שונים בגוגל, ובעקבות כל זאת הגעתי ומצאתי את עצמי יום אחד עומד מול הר של זבל, מכוסה צמחייה פראית וסבוכה, בפאתי העיר קרתגו. לא היו שם לא מרחצאות, לא מלון ולא בטיח".

קוטליצקי, בן למשפחת חלוצים, מראשוני הרצליה, הוא איש נעים, חברי, בתחילת העשור השישי לחייו. הביוגרפיה שלו כוללת פרק מרתק בחצי האי סיני, שם עסק בחילוץ מחצבים מיוחדים, חזרה להרצליה לאחר הנסיגה והפינוי, ידידות וקשרים עם אנשים כאריאל שרון, יצחק שמיר, יולי עופר, וגם אלי לנדאו, ראש העיר לשעבר שהזיז אותו מהעסק והנחלה המשפחתית במרכז הרצליה וגרם לו לעבור לשדה בור שורץ יתושים על הדרך בין כפר שמריהו לרעננה, שאותו הפך במו ידיו לגן פורח, "דרך ארץ".

הפרשה ההיא החלה להתגלגל לאחר שהשכנים ב"שכונת הפועלים" בהרצליה התלוננו על המטרד שחוללו הברווזים שקוטליצקי גידל, באגם קטן על המגרש ששימש גם לפירוק מכוניות ישנות. אלי לנדאו, שהמפונה הטרי מסיני מצא חן בעיניו, פנה לידידו יולי עופר וביקש ממנו לאפשר לקוטליצקי לעבור עם ברווזיו אל מגרש שהיה ברשותו, שבעה דונמים, ליד שדה התעופה בקצה הצפוני של העיר. "זה היה מקום מוזנח, ביצה עם יתושים וצמחייה פרועה", מספר קוטליצקי. "בניתי שם צריף והתחלתי לעבוד. בשתי ידיים הפכתי את המקום לגן עדן. גידלתי שם כבשים, עזים וטווסים, הבאתי לשם עתיקות, עשיתי גבינות - ופתחתי בית אירוח וגן אירועים שמשך אליו אנשים מכל הארץ". בשלב הבא רכש קוטליצקי את השטח מיולי עופר והיה לבעליו.

בעקבות הגלויה

פרק נוסף בחייו הביא את קוטליצקי אל דפי העיתונים ואל בית המשפט. היה זה בסוף 2005, כשיולי עופר ושותפיו, בהם איש העסקים מוזי ורטהיים, חיפשו למכור את שטחי המרינה בהרצליה שהיו ברשותם - וניהלו מגעים עם גורמים שונים, שלא הניבו דבר. במפתיע, היה זה קוטליצקי שהביא אליהם את איש הנדל"ן רוני יצחקי, ועסקת ענק בשווי 42 מיליון דולר נסגרה בתוך זמן קצר. "זה היה מזל", אומר קוטליצקי. אולם המזל שיחק לו רק באופן חלקי. עופר שילם לקוטליצקי את חלקו שלו בעמלת התיווך, אך שותפיו האחרים מתדיינים עד היום עם קוטליצקי בבית המשפט על החלק שלטענתו עליהם לשלם לו.

עכשיו, בקוסטה ריקה, הרחוקה כל כך מן המרינה בהרצליה, נשמע קוטליצקי מנותק מכל הסיפור הזה. הוא רק אומר: "יולי עופר - מורי ורבי. ג'נטלמן אמיתי. אני מבקש עבורו רק בריאות ואריכות ימים, תמיד הוא שמר וגונן עלי תחת כנפיו. אני רואה עכשיו את החיים באור אחר, מצאתי מים שאם אתה שותה אותם, מתרחץ בהם, אתה נעשה אדם בריא יותר. מהו כסף לעומת התגלית הזאת? כסף הוא כלום במשוואה הזאת".

אך עד למציאת המים היה על קוטליצקי לעבור מסע ארוך וקשה, במקום זר, שאת שפתו אינו דובר ואת המנטאליות של תושביו אינו מכיר. "השנה היתה 2007, עמדתי מול הגבעה הזאת, המקום סביב שמר רק על שמו ההיסטורי 'אגואה-קליינטה', אך לא הזכיר בכלום את מה שהיה פה בעבר. לא מלון, לא מרחצאות, לא מעיין. החזקתי ביד את הצילום מן האלבום, והלכתי לפי הזווית של צלע ההר. בין ערמות האשפה שהושלכה שם במשך עשרות שנים, בתוך הצמחייה הפראית, נברתי ומצאתי כמה שרידים של המלון, קירות הרוסים, אבנים מסותתות. אבל היכן המעיין?

"הלכתי סביב, דחפתי ידיים באדמה, כלום. אחרי חיפוש ארוך, ראיתי סלע בגוון זהב על גבול מדרון הגבעה והנהר הזורם בצמוד לה. מקרוב, יכולתי להבחין גם בבועות אוויר ובאדים חמים העולים מן המקום. פיניתי את האבנים, את הקרשים הרקובים, את העשבים שכיסו את הכל - ואז ראיתי אותו. המעיין זרם מתחת לפני הקרקע ונשפך אל הנהר בנקודה הזאת. מימיו התערבבו עם מי הנהר וזרמו הלאה משם. טבלתי את הידיים שלי בפעם הראשונה במים החמים והזהובים של המעיין ואחרי רגע ארוך, כאשר הוצאתי אותן, דיברתי אל עצמי, אמרתי: אברהם, מה קרה? יש לך ידיים של פועל, קשות ומלאות יבלות, ופתאום הן נעשו לי כל כך עדינות".

בדיקות מעבדה

באמצע המאה ה-19 כתב מגלה הארצות וחוקר הטבע הגרמני אלכסנדר פון הומבולדט, מן האנשים המפורסמים בתקופתו, מכתב אל נשיא קוסטה ריקה, חואן רפאל מורה, והמליץ לו על שני רופאים מבין מכריו, המבקשים לבוא אל ארצו ולבצע מחקרים בתחומי הרפואה והטבע. הבקשה נענתה בחיוב, כמובן, ובדצמבר 1853 הגיעו לסן-חוסה הדוקטורים אלכסנדר פון פרנציוס, איש דנציג, וקרל הופמן הברלינאי. בתור אנשי אשכולות ברוח הימים ההם, גילו השניים עניין בתחומים רבים ומגוונים. הם חשפו מאובנים, תיעדו יצורים שלא נודעו באירופה, גילו אורכידיאות ממינים חדשים, טיפלו בחולים, פתחו בית מרקחת בסן-חוסה ולבסוף, בעקבות האגדות והסיפורים שרחשו סביבם, הגיעו גם אל אגואה-קליינטה, מעיין המים המסתורי.

בתעודות רבות מן התקופה ההיא, קצתן מצויות בארכיונים היסטוריים בקוסטה ריקה, וכן במאמרים ארוכים ששלח לכתבי עת בגרמניה, כתב פון פרנציוס על המים המופלאים - והוסיף באירוניה כי ההמונים הנוהרים אל מרחצאות המרפא בבאדן-באדן או בקרלסבאד, מחמיצים את הדבר האמיתי. דבריו נפלו על אוזנו הקשבת של הנשיא החדש, חסוס חימנס זמורה, שהטיל על הפרופסור לוסיאנו פיאט לחקור את העניין באופן מדעי ולהגיש לו את המסקנות.

הדו"ח, שפורסם ב-1865 ברשומות הממשל בסן-חוסה ("לה גאסטה אופיסיאל" מס' 335, 23 בספטמבר), מפורט מאוד, וקובע בין השאר: "המים, אשר בהגיחם מן הסלע מגיעים לחום של יותר מ-50 מעלות צלסיוס, צבעם חום-זהוב, והם מכילים מעט גז... הבדיקות הראו כי יש להם תכונות רפואיות רבות. הם מחזקים את הגוף ומבריאים פגעי עור". הדברים עוררו עניין רב, וקבוצה של אנשי עסקים החליטה לנצל את האוצר הטבעי הזה - לא לפני שנקטו צעד נוסף, ושלחו כמה מכלי זכוכית עם המים האלה, למעבדתו של ד"ר סי-אף צ'נדלר בניו יורק.

התוצאות הגיעו כעבור שבועות אחדים בספינת הדואר לנמל לימון, והצביעו על הרכב מינרלי עשיר מאוד. ציטוט מהתעודה ההיסטורית ההיא מפרט: "כל אונקיה של מים מכילה כשני גרם חומרים מוצקים, ובהם כלוריד של נתרן, אשלגן, מגנזיום, פחמת ברזל, פחמת סיד, נתרן, ועוד שורה של מלחים ומינרלים, בסך הכל כ-80 מרכיבים". בעקבות ההמלצות והבדיקות, הוקמה חברה בבעלות אנשי עסקים מקומיים ובשיתוף גורמים מאירופה, שגייסו לצורך כך כספים בבורסות של איטליה ובלגיה, ובתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 החלה בנייתו של מלון "בלה ויסטה", מבנה מפואר לזמנו, עם שכלולים שונים להנעים את זמנם של הבאים לטבול במי המעיין - ואף ללגום מהם מידות מדודות בכל יום. לרשותם עמד אולם קריאה גדול, חדר אוכל רחב ידיים, סלון לנשפים, מרפסת היקפית שממנה אפשר היה להשקיף אל נופו של הר הגעש אירסו, חדרים מרווחים בסטנדרט אירופי ובנוסף - כדי להקל על דרכם של הבאים אל המלון - נסלל ונוסד קו הטראם הראשון בקוסטה ריקה, מסילה שעליה נסע קרון רתום לסוסים, ממרכז העיר קרתגו ועד למלון, מרחק של כשלושה קילומטרים.

היה זה אתר התיירות הראשון במדינה - והוא עשה לעצמו שם במהירות. סגולות המים והאקזוטיקה של קוסטה ריקה, ארץ יערות הגשם, הפרפרים ובעלי הכנף, ומאות סוגי האורכידיאות, משכו את הלב, ובני אצולה כמו גם אנשי אצולת הממון באו מאירופה בספינות שהפליגו מהמבורג, מלה האוור או מנאפולי. האורחים נהנו ממזג אוויר נאה בחודשים ינואר-מארס, בעוד אירופה קופאת בקור, וסעדו את לבם מתוך תפריט בינלאומי ומקומי: קוויאר ופפאיה, שמפניה ומיץ אננס. ואילו התושבים המקומיים פערו עיניים גדולות כשראו את הנשים החיוורות, לובשות שמלות מנופחות וצועדות בצל שמשיות מלמלה על שבילי הגן המטופח של מלון "בלה ויסטה", שלובות זרוע עם גברים לבושי חליפות שלושה חלקים ומגבעות לבד.

הד מרוחק לאותם ימים, שבהם הסנובה האירופית ביקרה בפרובינציה של קוסטה ריקה, אפשר למצוא בכתבה שראתה אור במקומון "מי קרתגו" ("קרתגו שלי"), ובו מספר היסטוריון חובב מקומי על מפגש מכוניות ונהגים מחו"ל, שבאו אל המעיין לטבילה וסעודה, ונערכו לצילום משותף על המדרון המדושא ובהם אחיו של ליאופולד השני מלך בלגיה. החיים הטובים באגואה-קליינטה, נדמה, רק החלו.

בזכות הצלב

ב-5 במאי 1910 בשעה 7 בערב, רעדה האדמה. שלושה גלים חזקים הפכו את העיר קרתגו ופרבריה לעיי חרבות. מלון "בלה ויסטה" נהרס, רבים מאורחיו נמנו בימים הבאים עם אלפי ההרוגים והפצועים. אחרי ההלם וההתאוששות, עוד פיעמה תקווה בלב בעלי המלון והמרחצאות לשקם את מפעלם, אולם אז פרצה באירופה מלחמת העולם הראשונה וסתמה סופית את הגולל על הפרק הזה של "אגואה-קליינטה". העזובה והחורבות כיסו על הכל, על הגבעה, על פתח המעיין, ואף על הזיכרונות.

אברהם קוטליצקי לא ידע הרבה מכל אלה כשטבל לראשונה את ידיו במי המעיין אשר נבעו מן הפתח הנסתר. "התחלתי לחפש למי שייך השטח, והגעתי אל משפחה ותיקה ומכובדת בקרתגו, משפחת רודולפו, בעלי אוניות, אשר ההר לא עניין אותם. הצעתי להם לקנות את הקרקע, 60 דונם, ואחרי משא ומתן קצר נסגרה העסקה. הם לא רצו להתעסק עם זה. בתוך ימים הבאתי דחפור ופועלים למקום והתחלתי לפנות את האשפה ולפרוץ דרך אל ראש הגבעה. הייתי אחוז תזזית באותם ימים, החלטתי שמצאתי משהו שחיפשתי כל החיים ואפילו לא ידעתי שאני מחפש, עד שמצאתי. היום אני יודע שנפל בחלקי האוצר אולי החשוב ביותר שהטבע נתן לקוסטה ריקה - מעיין הנעורים של האינדיאנים. אני חשפתי אותו מחדש, אבל הברכה הזאת תהיה של האנשים החיים כאן לדורות. כך אני מאמין. אני מחזיר להם עטרה ליושנה".

אולם בטרם אפשר היה להתקדם, היה על קוטליצקי לעבור דרך ארוכה ומסובכת של קבלת אישורי בנייה, רישיונות עבודה והסכמות מהרשויות השונות, הארצית, המחוזית, המוניציפלית. קוסטה ריקה היא ארץ מסודרת מאוד, וכל פרויקט כרוך בהרבה ניירת ופקידים. וגם כאן, עזר לו נס קטן, יש מאין.

בעוד הוא מפנה ומנקה את ראש הגבעה, נתקלו הפועלים בלב סבך השיחים בבמת סלע קטנה ועליה צלב אבן עתיק יומין. "ללא היסוס, אמרתי לפועלים לעצור, וירדתי אל העיר, אל הקתדרלה של קרתגו וביקשתי לראות את הבישוף. קרתגו היא המרכז הדתי של המדינה, והקתדרלה שלה היא המקום הקדוש ביותר של המאמינים הנוצרים בקוסטה ריקה. סיפרתי לבישוף על הצלב, והוא, נרגש ביותר, אחז בידי ואמר: 'אלטה דה לה קרוס' - מצאת אותו. מתברר שזה היה מקום קדוש לנוצרים המקומיים, שבעבר התחולל בו נס כלשהו, אך הוא נותר רק בספרים. מיד אמרתי לבישוף, אדוני, ההר שלי, אבל הצלב הזה הוא שלכם".

בימים הבאים ניקו הפועלים את סביבת הצלב, ופתחו דרך עפר במעלה הגבעה כדי לאפשר גישה אל האתר. ביום ראשון שלאחר התגלית צעדו מאות מתושבי קרתגו, לבושים חג, בראשם הכמרים עוטי הגלימות והבישוף האוחז במטהו, מן העיר עד לגבעה ועלו בדרך אל הצלב - לערוך שם מיסה חגיגית.

"לבשתי חליפה לכבוד האירוע, בכל זאת הייתי אורח הכבוד", מספר קוטליצקי. "הם מתפללים ושרים מזמורים, ואני, אברהם היהודי, עומד בשורה הראשונה ליד הבישוף, כמו חתן בחופתו. מרוב התרגשות לא שמתי לב - עד שאמרו לי - שכל הילדים מחזיקים בלונים בצבעי כחול-לבן, לכבוד מדינת ישראל".

היחסים הטובים שנרקמו עם הקהילה המקומית פרצו את המכשולים הביורוקרטיים, והאישורים כולם התקבלו. קוטליצקי גייס את הכספים הנחוצים להנחת התשתית למפעלו, קדח מראש הגבעה והגיע עד למעיין הנובע בבסיסה, והרכיב משאבות המעלות את המים עד לבריכה קטנה למעלה. "תוך כדי עבודה התחלתי לעשות ניסיונות", הוא אומר. "ידעתי כי בבית החולים בקרתגו טיפלו בעבר הרחוק בחולי עור במים. ביקשתי מהרופאים שישלחו אלי כמה אנשים והם הסכימו. יום אחד הגיע תושב מקומי, איש מבוגר, הסובל מפסוריאזיס במקומות רבים. כשהוא פשט את בגדיו היה לי קשה להסתכל - קשקשי עור גדולים, מכוערים, וכשהוא התגרד ירד לו דם. מילאנו לו את הבריכה, האיש נכנס למים, הבאנו לו מן הבוץ האדום והוא שיפשף את כל גופו. כעבור שעה, אחרי שלוש טבילות, הוא יצא, לא מאמין: הקשקשים נעלמו, העור היה אדמומי ונקי, נראה אחר. האיש נשבע לי כי מאז פשטה המחלה על גופו לא הרגיש טוב כל כך.

"ושמע עוד סיפור. יש לי חבר מהארץ, שהגיע לכאן לעזור. הוא בגיל שבו הפרוסטטה מציקה, בכל לילה הוא קם לפחות שלוש פעמים כדי להתרוקן. אמרתי לו לשתות מהמים. אחרי כמה ימים שאלתי אותו, נו, כמה פעמים קמת הלילה? רק פעם אחת".

ההר לא יזוז

70 פועלים עובדים עכשיו על ההר של קוטליצקי, הם חיזקו אותו מכל צדדיו בחומות של רשתות ברזל גדושות באבנים - "כמו השכפ"צים של הבונקרים של צה"ל בזמנו, אם תהיה שוב רעידת אדמה, ההר לא יזוז הפעם", הוא מבטיח. הם הקימו חדר מכונות למשאבות, וחדר חשמל, בקרוב תחל בניית בריכות גדולות יותר, מלתחות, מקלחות, וכל מה שמסביב, כדי לקלוט מתרחצי מרפא. בשלב הבא, יש לו תוכניות להקמת מלון, "כל האישורים כבר התקבלו, ומגיע למעיין לקבל מחדש מלון. המים האלה יביאו לפה אנשים מכל העולם, אין לי בכלל ספק בזה. יש לי אמונה גדולה וחזון ש'אגואה-קליינטה' יביא ברכה לאנשים רבים. אני רואה בזה שליחות אישית. בארץ ישראל כבר אין לי ביצות לייבש, אז הגעתי לקוסטה ריקה".

בין השבילים שנסללו על הגבעה הניח קוטליצקי פסלים גדולים שרכש בסביבה, הקים מבנה עץ יפהפה המשמש לו משרד, חדר אירוח ומקום למנוחה, ושתל צמחייה נאה, פרחים ושיחים. "כמו ב'דרך ארץ' בהרצליה, שבשתי ידי טיפחתי והפכתי לגן-עדן, כך עכשיו כאן. אבל מה אני מדבר כל כך הרבה, עוד לא נכנסת למים - תיכנס ואז תבין. אני לא עיתונאי, אין לי די מילים לתאר את ההרגשה אחרי טבילה ולגימה של המים האלה. בוא, בוא לבריכה, נבקש מאנריקה שיפעיל את המשאבה".

פשטתי את בגדי ונכנסתי.*

הבירה העתיקה

כך איבדה קרתגו את מעמדה

מלחמת השחרור נגד שלטון ספרד באמריקה המרכזית התנהלה תחת דגל מקסיקו, שזכתה בעצמאות ב-1821. אחרי מאבק פנימי בין רפובליקאים למלוכנים ניצחו האחרונים בראשות הגנרל אגוסטין דה איטורביד, שהכתיר עצמו לקיסר. האימפריה המקסיקאית פרשה את שלטונה על השטח שבין קליפורניה בצפון לפנמה בדרום. אבל הרפובליקאים בקוסטה ריקה לא נכנעו, וב-1823 גברו במלחמת אזרחים על חסידי ההשתייכות למקסיקו. קרתגו, שרוב תושביה תמכו במחנה שהפסיד, איבדה את מעמדה ובירת קוסטה ריקה הועתקה לסן חוסה הרפובליקאית.

סימפוניה טבעית חמשת אתרי התיירות המובילים של קוסטה ריקה

* אש ועשן. כשלוש שעות וחצי נסיעה מצפון-מזרח לסן-חוסה הבירה נמצא הר הגעש ארנל. ממרחק ניבט ראשו החרוטי, המתנשא לגובה 1,657 מטר. הארנל התפרץ לפני 42 שנה, ומאז הוא פעיל, על אש קטנה. זאת אחת האפשרויות היחידות בעולם, וללא ספק הנוחה בהן, לחזות באחת מתופעות הטבע היותר מרשימות. סביב ההר נבנו בתי מלון רבים, ומכולם תצפית טובה אל הלוע. מדי פעם, והתדירות היא עניין של מזל, נשמע קול רעם מתגלגל מתחת לפני האדמה, ואש, עשן ולבה מזנקים מעלה מן הלוע.

ה

* ההר הירוק תמיד. דרך עפר (בשם השמירה על הסביבה אין סלילת אספלט באזור) מובילה אל שמורת הטבע של יער הגשם מונטורדה, בצפון-מזרח המדינה. 260 אלף דונם של צמחייה טבעית, צפופה, לחה, ששבילים עשויים היטב, מסלולי הליכה מסודרים וגשרים תלויים, מוליכים את המבקרים בה למפגש עם אלפי סוגים שונים של ציפורים, פרפרים, צפרדעים, זוחלים, עצים, מטפסים, פרחים בעלי צורות מוזרות וצבעים שאין צייר אשר יוכל לערבבם. בקוסטה ריקה, ששטחה 51 אלף קמ"ר, נמצאים כ-3.5 אחוזים מכלל מיני החי והצומח בעולם.

* צב באמצע הלילה. בצפון-מערב המדינה, ליד חוף הים הקריבי, משתרע הפארק הלאומי טורטוגרו המכונה גם "ארץ האמזונס של קוסטה ריקה". שילוב של יער, ים, נהר ודרכי מים, עם חוף חולי שאליו באים מאות אלפי צבי ים לחפור ולהטיל את ביציהם (פברואר-יולי). הטיול בשמורה נעשה בסירות, היציאה בשעת בוקר מוקדמת מאוד, כדי לשמוע ולראות את היער מתעורר - קונצרט טבעי של ממש. עשרות סוגי ציפורים, קופים ממינים שונים, איגואנות גדולות, תנינים, צבי נהר, טפירים ויגוארים הם הנגנים של התזמורת הזאת.

* חוף בקצה הג'ונגל. החוף של חבל גואנקסטה, בצפון המדינה, הגובל באוקיינוס השקט, הוא בין השאר שורה של מפרצים שהיער מגיע עד לרצועת החול שלהם, איים זעירים מול החוף, וחודשים ארוכים של חום נעים, אשר מופרע בתקופת הגשמים בממטרים אחר הצהריים. על אוצר החולות והטבע הזה הוקמו בשנים האחרונות עשרות אתרי נופש ובתי מלון, הכפופים בנוקשות לדרישות שמירת הסביבה והדו-קיום עם החי והצומח. לתיירים ולאיגואנות הכחולות (הענקיות) יש זכויות שוות.

* מצא את המטמון. חצי האי אוסה, בדרום-מערב המדינה, הוא אזור שנשמר בקנאות מפני פיתוח והשקעות. טבע בתולי, מצוקים תלולים, יערות טרופיים, שפע של חיות בר, ביצות תוססות חיים ולגונות עם מנגרובים - מגוון ביולוגי המסחרר את ראשיהם של חוקרים מכל העולם. הצימוק הוא מפרץ דראקה, על שם סר פרנסיס דרייק, שעגן במקום בשנות ה-70 של המאה ה-16. מי שהיה פיראט, מגלה ארצות ורב חובל בשירות המלכה הבריטית אליזבת הראשונה, הטמין - כך אומרים - מטמון באי שמול המפרץ, ומאז לא מפסיקים לחפשו שם. המאוכזבים מהחיפוש העקר מקבלים פיצוי בדמות מצוקים מיוערים וחוף חולי שצבעו זהב טהור.



קוטליצקי ופסלים שהציב על גבעת אגואה-קליינטה. בארץ ישראל כבר אין לי ביצות לייבש


קוטליצקי במקום שבו נשפכים מי המעיין אל הנהר. זיהה אותו על פי הגוון המוזהב של הסלע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו