בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביעד קיסוס | הגיע הזמן לצאת מהארון: אני עושה גבות

תאמינו או לא, אבל אני עומד לצאת כאן מעוד ארון. למען אחי המורטים הטבעיים

תגובות

היציאה הראשונה שלי מהארון עברה יחסית חלק, ואני מודה שאני מעט חושש שמא השנייה תקרטע יותר. אבל אסור לי לפחד. אני אאזור אומץ, אנשום עמוק ואתייצב מול האמת. כי האמת משחררת. איי וונט טו ברייק פרי. מגיע לי להסתובב בעולם חף ממטענים, בלי ששום ציפור יפה ואומללה תהיה כלואה בתוכי. אפתח לה אפוא את דלתות הכלוב ואצא מהארון בשנית: אני עושה גבות.

כאילו שלא ידענו.

מה אתה חושב, שלא רואים עליך?

ניחשנו עוד לפני שסיפרת!

זו התגובה המתבקשת, ומהבחינה הזאת זה מאוד דומה ליציאה הראשונה שלי מהארון, כך שבינתיים אני אופטימי.

אני עושה גבות. גם זה, כמו הומואיות, משהו שמקורו בהסברים גנטיים, וכל מי שהכיר אותי בתקופה בה שני דביבונים פרוותיים נחו מעל אישוני ואיימו להתנשק במפגש עם אפי, יכול להעיד שמהבחינה הזאת קופחתי גנטית. אך אם להיכנס בעובי הגבה, ולפתוח בדיון פילוסופי, אפשר לומר שדווקא אי-המריטה תהיה היציאה האמיתית מהארון - הנני כאן, בנץ מרחוב סומסום, תאהבו אותי כמו שאני ותנו לי לחיות על פי צו לבי. אך אני אדם ריאלי, ובניגוד לכם אני יודע איך הייתי נראה לולא הומצאה הפינצטה, וזה לא משהו שאפשר לאהוב, תסמכו עלי.

גם האשה האמונה על מלאכת המריטה מסכימה איתי. ולא רק משום שהיא מרוויחה מזה. הבוקר היא באה אלי, וכהרגלה בדקה אותי קודם מקרוב כמו רופאת עיניים לפני שאחזה באיזמל והתחילה לקצור את גבותי, ואז קבעה בזעזוע: "אתה נראה מחריד", ובעיניה ניכרת אימה כנה.

אני לא כועס עליה חלילה. ראשית, משום שזה קצת נכון כרגע, ושנית, המסכנה צריכה להתמודד איתי ברגעי הקשים ביותר, כשאני צועק וזועק ומתחנן לישועה. אין לי בחיי כאבים גדולים יותר מכאב מריטת הגבות. אני פוגש ברגעי המריטה את מלאך המוות שלי והוא מסנוור את עיני בקלשונו המבהיק וצוחק. איזה סבל. אילו ייסורים. בכל שערה שנתלשת לי, נקרעים עוד טיפה השמים.

"לא, כי אני נהנית", היא נובחת עלי, "בא לי על זה. עומד לי. ראיתי אותך בדלת וחטפתי דיכאון. עוד פעם אחת אתה צורח או מעיף לי את היד, ואני שולחת אותך הביתה עם עין אחת שעירה". ומסיימת באמירה אופיינית: "אז תסתמי". יש איזה צדק מגדרי פואטי באשה חזקה שמענה כך גבר לבן, במלאכה שהיא נשית מובהקת. אני רוצה לומר שלכבוד הוא לי לקחת חלק ברגע נדיר של פמיניזם טהור, אך קשה לי לחוש סולידריות כשאני חווה על גופי את כאב האפליה המתקנת.

לאחרונה כדי להקל עלי ובעצם עליה, התחילה המנתחת למרוח את עיני במשחה מאלחשת קודם למריטה. משחה משתקת, זה מה שזה. זו טרשת בשפופרת. כשעתיים אחרי שהשוחטת סיימה את מלאכתה, אני עדיין אדום ודולק, ולא מרגיש כלום מהעפעף ומעלה. והמצח בכלל משותק. אני נראה כמו ניקול קידמן בסרט האפי "אוסטרליה". גם העיניים שלי פקוחות מדי באיזה אופן מוזר, והילדים בשכונה בורחים ממני כמו מסוטה. כפנטום האופרה, עלי להסתגר בבית ולהתחבא מאחורי המסכה, עד שיתוקנו פני המושחתים.

הנה, רק לפני כמה דקות צילצלה אמי ושאלה אם אני רוצה לאכול איתה סלט.

"לא".

"למה?"

"כי אני לא יכול... יש לי משהו וזה..."

"מה יש לך? אין לך כלום". תמיד היתה טובה בלנטרל את השקרים של ילדיה. בגיל 13 אמרתי לה שאני קופץ לחבר כדי לראות את הסרט "בחזרה לעתיד 2", והיא ענתה בשקט, מבלי להרים את עיניה מהעיתון: "זה שקר. אתה הולך לראות סרט פורנו. להתראות". היא צדקה. היתה זו הפעם הראשונה שבה צפינו בפורנו, והייתי בטוח שיש לי את סיפור הכיסוי המושלם. שנים אחר כך עוד תהיתי איך הצליחה לחשוף אותי בכזאת קלות. "זה ה-2", היא אמרה תמיד, "היית צריך להגיד 'בחזרה לעתיד', ולא 'בחזרה לעתיד 2'. זה נשמע כמו שקר".

"טוב נו", נשברתי בחקירה, "אין לי כלום. אני לא יכול לבוא לאכול איתך סלט, כי עשיתי גבות ועכשיו כל הפרצוף שלי אדום ונפוח, ואני לא יכול לצאת בשעתיים הקרובות מהבית". היא נשפה בבוז וניתקה.

"תגידי", אני שב ושואל את הגברת הרב-מורטת, "זה לא מסוכן האלחוש הזה? בכל פעם לוקח לפרצוף שלי יותר זמן להתעורר".

"מאוד מסוכן", היא מסננת, "העיקר שתמות עם גבות יפות".

תסלחו לי שאני חופר בעצמי ומעיף את הבוץ לצדדים, אבל אני חייב לומר להגנתי שמלא גברים עושים את זה. סטרייטים כהומואים. אני לא רוצה להיכנס לדיון במטרוסקסואליות כי זה סתם דיון נחות שתמיד מסתיים בבדיחה על איציק זוהר, וכמו שאני לא הולך לתומי בטיילת וזרים פונים אלי כדי לדקור אותי בשבר בקבוק, כך גם איציק זוהר איננו מטרוסקסואל. הניחו לו. יש לו די והותר דאגות. גם בלי להיות מטרוסקסואל, יש הרבה מאוד גברים שמסתובבים מרוטים, וסבורים שהם יצליחו לעבוד על כולם, אם רק יקפידו למרוט "במראה טבעי", כלומך ישר ועבה יחסית, ולא דקיק ומעוקל בסגנון "מופתעת".

וזו הסיבה שאני בכלל מתוודה. אני לא רוצה להיות גבר מלווה בריבית שחושב שלא רואים שיש לו קרחת. אני קורא לכל אחי המורטים, חלקם קולגות, חלקם מורטים אלמונים, להפסיק לחיות בצללים.

"אתה לא ראוי לזה", אומרת המנסרת מטקסס כשהיא מביטה בגאווה במעשה ידיה, מוסיפה: "טיפשה", ושולחת אותי הביתה, בידיעה ברורה שאבוא עוד שבועיים-שלושה ואתחנן לעוד. כרתתי ברית עם השטן בכבודה ובעצמה. מי שמרט פעם אחת כבר לא ייגמל לעולם. הייתי מסיים בהרהור נוגה אבל קשה לי לקמט את מצחי כי חצי פרצוף שלי עדיין משותק. אולי אשיר לכם משהו מהסרט "מולן רוז''".

aviad.kissos@gmail.com



אלינור פרקר בצילומי 'צ'יין לייטנינג', 1948



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו