בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסרט התיעודי "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי, מהווה הישג יוצא דופן בתולדות ייצוג השואה

כיצד ניתן לתאר את הזוועה שאינה ניתנת לתיאור? פרדוקס זה רובץ על יעל חרסונסקי מאז שהיא זוכרת את עצמה. לאחר מות סבתה, ששתיקתה הרועמת בנוגע לאושוויץ עדיין מהדהדת באוזניה, החליטה ליישב אותו. התוצאה: הסרט התיעודי "שתיקת הארכיון", שמהווה הישג יוצא דופן בתולדות ייצוג השואה, ומעמד בינלאומי בגיל 34

3תגובות

לפני חמש שנים, סבתא שלה, שאותה היא מכנה "העדה שלי", מתה. עד אז יעל חרסונסקי לא ביקרה ביד ושם, וגם מהמסע לפולין בכיתה י"ב חמקה. היא התרחקה ברפלקס מותנה מכל אירוע "שהדיף ריח של ניכוס לאומי", כלשונה. "כתוצאה מהיותי נכדה לניצולת שואה מאושוויץ, ומהעובדה שהאותיות והמספרים הראשונים שראיתי בחיי היו המספרים על הזרוע שלה - השואה זה הדבר הכי חזק שנחרת בי", היא מספרת, "אלא שסבתא מעולם לא דיברה על מוראות השואה, ותמיד הרגשתי שהשתיקה שלה עזה יותר מכל ניסיון לספר. באמצעות השתיקה היא בחרה לחיות".

סבתה, שנולדה בוורשה ככריסטינה מנדלסון (לימים מרים ליפינסקי), היתה רווקה בת 19 כשפרצה המלחמה. במשך כשנתיים וחצי חייתה כיהודייה נרדפת בגטו ורשה עד שהצליחה להימלט משם בעזרת תעודות מזויפות של אשה פולנייה שרכשו עבורה הוריה. לאחר שנרצחו, נעצרה לשנה וחצי על ידי הגסטאפו ואחר נשלחה לאגף האסירות הפולניות באושוויץ. שם הוטל עליה לפזר בשדות את אפרם של הנספים. "באוגוסט 44' היא נשלחה למחנה העבודה ראוונסבריק", מגוללת חרסונסקי את המשך הביוגרפיה, "וחוויותיה שם היו קשות יותר מאשר אלו באושוויץ, אך היא מעולם לא הסבירה לי מדוע. לבסוף יצאה למחנות ההחלמה של הצלב האדום בשוודיה לאחר שנכללה ברשימה של כמה מאות נשים שהרוזן ברנדוט אירגן את שחרורן".

כשחרסונסקי למדה קולנוע בסם שפיגל ועבדה על סרטה הראשון, "שמה", שעסק בסבתה, היא ניסתה לדובב אותה בנוגע לאותם מאורעות. "היו לה התקפי כאבים לאחר כל שיחה על השואה, ובפעם הראשונה הבנתי שיש בכוחה של עדות להרוג. אז הנחתי לזה לתמיד. ידעתי שבכל מקרה ישנה ביד ושם קופסה שחורה שבה טמונה עדות סבתי כפי שנמסרה לסופרת אידה פינק ב-57'. פינק באה אז לביתה עם מכונת כתיבה וסבתא נתנה לה עדות שלא קראנו, אבל הפכה עם השנים למיתוס שקט במשפחה. כחודש לאחר מות סבתי ב-2005, נסעתי לספריית יד ושם אבל נדהמתי לגלות שהעדות לא חושפת דבר - 'הייתי כאן ועברתי לשם ולשם, והמלחמה נגמרה'. התברר שהיא מסרה עדות רק כדי שהאשה בפולין שעזרה לה, תקבל אות חסידת אומות העולם ורנטה חודשית".

בהפשטה מעט גסה, ניתן לומר שלוואקום הזה השתחל סרטה של חרסונסקי, "שתיקת הארכיון" (יום רביעי הקרוב, ב-22:00, בערוץ יס דוקו). סרט שזכה לפני שנה בפרס בפסטיבל סאנדנס לקולנוע עצמאי, הוקרן בפסטיבל הקולנוע בברלין, זכה בפרס בפסטיבל הוט-דוקס בקנדה, וכן, זכה בפרס הראשון בתחרות סרטי התעודה בפסטיבל הקולנוע בסינמטק ירושלים. "מרגש, אפוף מסתורין ומגרה אינטלקטואלית", נכתב עליו ב"ניו יורק טיימס", "סרט שמציב את זוועות השואה המוכרות בתוך פרשנות פילוסופית על הדרך שבה אנו תופסים דימויים".

היצירה המצמררת ורבת העוצמה של חרסונסקי, בת 34 בלבד, עוקבת אחר תהליך הפקתו של סרט תעמולה נאצי שצולם במהלך חודש מאי 42' בגטו ורשה, זמן קצר לפני שהחלה האקציה הגדולה ויהודי הגטו נשלחו להשמדה. "שתיקת הארכיון" בנוי שכבות-שכבות סביב אותו סרט, שהעותק היחיד ממנו נמצא בשנת 54', בגרסה שעריכתה לא הסתיימה וללא פסקול. לצד סרט התעמולה משולבות עדויות וקטעי ארכיון נוספים, וכל אלה מצטברים לכדי יצירה יוצאת דופן המאתגרת את אופני הייצוג המוכרים של השואה ואת גבולות הזיכרון.

לתהייה אם "שתיקת הארכיון" הוא סרט אישי, ועד כמה נארג בקורותיה של סבתה שכה השפיעה על עולמה, עונה חרסונסקי ש"הסרט כשלעצמו אינו סרט אישי ובמכוון לא עוסק בסיפור הפרטי. אפילו חמשת העדים המרואיינים בסרט אינם מספרים את סיפורם האישי אלא מתמקדים בזיכרונותיהם בנוגע לצילומים או למשתתפים בסרט. ניסיתי להתרחק מהממד האישי, באופן מודע, ולהתמקד בפעולת התיעוד עצמה ובעדות שהיא נושאת".

מדוע?

"הקשר האישי עם סבתי, שידוע לי כי חייתה בגטו ורשה בתקופת צילומי הסרט, פעל רק מאחורי הקלעים, ביני לבין עצמי. בוודאי שהוא חיזק אצלי את תחושת הדחיפות לא להניח לחומרים האלה להפוך לדימויים כלליים ומרוחקים, שכאשר הם משמשים כאילוסטרציות ותו לא הם מסתירים הרבה יותר משהם מגלים. אבל אני מניחה שהידיעה כי מישהי שאני כה קשורה אליה וכבר אינה בין החיים נכחה במקום לא רחוק משם, עזרה לי לשרוד את הקושי שטמון בעבודה יומיומית מול דימויי הזוועה הללו. ברגעים שבהם צפיתי שוב ושוב בסרט האפל הזה, יכולתי להרגיש ממש את נוכחות הרפאים שלה. וכן, גם העובדה שסבתי בחרה לשתוק על מנת לחיות, עודדה אותי לחפש שרידים מאותו עבר שמסרב לכל ניסיונותינו החוזרים ונשנים לייצג אותו באופנים המוכרים לעייפה. אלא דווקא באמצעות הצילום, ששותק, שלעולם יישאר פתוח לקראת מבט חדש, פחות באמצעות השפה או הנראטיב".

הגלגל הארור

כחלק ממשיכתה לשאלות הנוגעות לייצוג השואה, חיברה חרסונסקי ב-2006 טקסט בנושא, ושלחה למפיקה ולבמאית נעמי שחורי ("בלפילמס" הפקות). היא הציעה במסגרתו ליצור סרט שיתחקה אחר החומרים הפילמאיים מאותה התקופה המצויים בארכיונים שונים ברחבי העולם. "היתה לי הרגשה שאני יכולה לפצח את קפסולת הזמן הזאת", מסבירה חרסונסקי. שנה אחרי יצירת הקשר הראשוני עם שחורי - לימים מפיקת הסרט בצוותא עם איתי קן-תור - תירגמה חרסונסקי עבור כתב העת "מטעם" מאמר של ליבי סאקסטון, המנתח את ההבדלים בין עמדותיהם של ז'אן לוק גודאר וקלוד לנצמן ביחס לשואה. המאמר דן, בין השאר, בטיעון של גודאר מ-85' (השנה שבה יצא לאקרנים "שואה" של קלוד לנצמן), כי לאור הנטייה הכפייתית של הנאצים לתעד הכל, סביר להניח שקיים באיזשהו ארכיון או בוידעם גלגל סרט שתיעד את תאי הגזים בפעולה. לנצמן השיב שלו היה מגיע לידיו "גלגל הסרט הארור", שלא כמו גודאר, היה משמיד אותו. בדיוק את הסוגיות האלו, ובראשן שאלת אפשרות הימצאותו של "גלגל ארור" מעין זה, ביקשה חרסונסקי לבדוק באופן פרטי. היא החלה בתחקיר.

יום אחד, ערב נסיעתה לברלין - שתוכננה כדי לשפר את הגרמנית שלה וכפועל יוצא גם את איכות התחקיר (לפני כן למדה שנה וחצי במכון גתה) - נתקלה חרסונסקי לראשונה בסרט התעמולה הנאצי מגטו ורשה. סרט אילם, בשחור-לבן, בן 62 דקות. "צפיתי, וחטפתי התקף חרדה", היא מספרת. "הכרתי חלקים ממנו, שנעשה בהם שימוש כבר עשרות פעמים בסרטים ובסדרות טלוויזיה, אבל בהקשרו השלם הוא עורר בי תגובה רגשית שלא ידעתי לנתח. החלטתי לטלפן לשחורי ולומר לה שאני יורדת מהסרט שלי. לא הבנתי איך אני יכולה לעלות עכשיו על מטוס ולנחות בברלין. אבל אחרי שהגעתי לברלין הבנתי די מהר שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. כעבור חודש גם אזרתי אומץ והלכתי לארכיון הסרטים, והארכיבאית סיפרה לי שמבחינתם סרט התעמולה הזה הוא אחת התעלומות הגדולות של הארכיון, מה גם שמדובר בסרט יקר שהושקעו בו מאמצים רבים".

לידתו של סרט התעמולה הנאצי היתה בהחלטה שקיבל מיניסטריון התעמולה של הרייך השלישי במאי 42', ותמציתה: מאחר שיצאה הוראה להעביר את כל היהודים מזרחה, יש להפיק בדחיפות סרטים שישמשו לחינוך הדורות הבאים של הרייך השלישי ויתמקדו בגזע היהודי ובנגעיו. ארבעה ימים אחר כך החלו הצילומים בגטו. דבר מוזר הוא שלהפקת הסרט אין שום תיעוד. גם לאחר תחקיר מורכב, בסיוען של שתי תחקירניות, שכלל עיון במאות מסמכים, לא מצאה חרסונסקי אף מסמך או קבלה הקשורים בהפקת הסרט, על אף שמהעדויות שאספה, עולה כי לגטו הובא לצורך הצילומים ציוד צילום כבד ויקר (בין היתר, מסילות ברזל שעליהן הונעה עגלה מיוחדת להסעת המצלמה תוך כדי צילום). המסמכים המתעדים הושמדו מסיבה לא ברורה. תעלומה נוספת היא היכן ישנה, אם בכלל, גרסה של הסרט הערוכה במלואה. חרסונסקי לא מצאה כזאת.

גם מאחורי מציאתה של הגרסה הערוכה-חלקית עומד סיפור מעניין. סיפר אותו לחרסונסקי מי שהיה מנהל ארכיון הסרטים המזרח-גרמני, וולפגנג קלאואה. בשנת 54' עזבו מרבית גדודי הצבא הסובייטי את מזרח ברלין, לאחר תשע שנים שבהן שהו שם. בחורף של אותה השנה ירד במאי מזרח-גרמני למרתף אחד הבונקרים בעיר, שפונה סוף-סוף מחיילים סובייטים, משום שידע שנשמרו בו עשרות-אלפי גלגלי סרטים בנושאי מדע וחינוך מתקופת הרייך. את סרטי התעמולה, לעומת זאת, לקחו עמם הרוסים, על פי רוב כדי שישמשו כראיות משפטיות. אלא שלהפתעתו גילה הבמאי סרט תעמולה שהרוסים ככל הנראה שכחו. הוא הקרין אותו במקום, וצפה ביחד עם שאר אנשי הארכיון. את כל הנוכחים אחז הלם: הם למדו ממנו לראשונה מה אירע בגטו. "מה אירע" במרכאות כפולות ומכופלות, משום שסרט התעמולה שצולם בגטו ורשה היה מבוים מאל"ף עד ת"ו.

העתק ללא מקור

מטרת סרט התעמולה הנאצי מגטו ורשה היתה להציג את הגזע היהודי לא רק כטמא ומלוכלך, אלא גם מושחת מבחינה חברתית. ובאופן ספציפי יותר: שבעוד עניי הגטו איבדו צלם אנוש וחיים במחילות מזוהמות, ישנה בגטו שכבה של יהודים מבוססים הבזה למסכנים. לשם כך, מציג הסרט סצנות מבוימות המראות את החיים הטובים והנינוחים לכאורה של יהודי הגטו האמידים, המבלים במסעדות, משתזפים, מתלבשים היטב ונעים בריקשות שתיפקדו כמוניות. זאת בשעה שאלה שלא היה להם כסף למונית נדחסו בתוך רכבת מצחינה ומלאה עד אפס מקום הרתומה לסוסים.

"הסצנות המבוימות מחזירות אותנו להשערה שהנאצים רצו להשתמש בסרט כדי לחנך באמצעותו את הדורות הבאים", אומרת חרסונסקי. "הם ביקשו לצייר תמונה שלפיה המוות והרעב הנורא ששררו בגטו נגרמו אך ורק בגלל שרירות לבם ואטימותם של בני המעמד הגבוה בקהילה היהודית. שבזמן שהעשירים עורכים קבורות מפוארות עם ארון מצועצע, הגופות של עניי הגטו מושלכות לבור ענקי, כאשר מי שמפקחים על כך הם רבנים ולא קציני אס-אס. כל הסצנות בסרט מבוימות. גם כאשר רואים יהודים חולפים לתומם ברחוב בגטו, בפועל אנחנו יודעים שהם נדרשו לצעוד בקומה זקופה כשמבטם מופנה קדימה ולהתעלם מהגופות המוטלות על המדרכה".

סביב סרט התעמולה, המוכל ב"שתיקת הארכיון" כמעט במלואו, טוותה חרסונסקי רשת של חוטים המחברים אותו להקשר תקופתי רחב יותר. בין השאר מובאות בסרט עדויות מיומנו של אדם צ'רניאקוב, ראש העיר היהודי של הגטו; סיפורו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, המתעד האמיץ ביותר של החיים בגטו; ובאופן מפתיע גם עדותו של הצלם הנאצי של הסרט, וילי ויסט (ראו מסגרת), האחראי בין היתר לסצנות עירום מתוכו של נשים יהודיות במקווה. בעדות שמסר ויסט בבית המשפט הגרמני, במסגרת חקירת עברו של קומיסר הגטו, היינץ אוארסוולד, הוא טען שצילם על פי הוראות הממונים עליו. ויסט סיפר כיצד הורו ליהודים להגיב באדישות למראה גוויות המוטלות על המדרכות או קבצנים השרועים עליהן.

על ההקלטות המקוריות של עדותו של ויסט הקליטו הגרמנים, לאחר תמלולן, את הנחקר הבא אחריו. לכן, כדי להשמיע את העדות בסרט, נאלצה חרסונסקי לעשות את "אחת ההחלטות הקשות בחיי", ולבחור שחקן שיגלם את דמותו - הגרמני רודיגר פוגלר (שיחק בין השאר ב"אליס בערים" ו"במהלך הזמן").

ניתן למצוא חיזוקים לעדותו של ויסט על ביום במספר סצנות ב"שתיקת הארכיון" המתעדות את אחורי הקלעים של הפקת סרט התעלומה. רואים בהן את יוצריו מסתובבים על הסט במדי חיל האוויר הגרמני, מחלקים הוראות למשתתפים היהודים או מדריכים אותם בחזרות לפני הצילומים. היהודים מצדם נראים חוזרים שוב ושוב על פעולותיהם, בהתאם להוראות הבימוי הנוקשות. החומרים הללו, המתעדים את צילומי הסרט מנקודת מבט חיצונית, נמצאו לגמרי במקרה. שני תחקירנים אמריקאים שחיפשו בשנת 98' ארכיון מצולם מאולימפיאדת 36' בברלין, נתקלו בהם בבסיס חיל האוויר האמריקאי באוהיו, מונצחים על שני גלגלי סרטי 16 מ"מ. לימים, אחד החוקרים שחרסונסקי ראיינה במהלך התחקיר, צרב עבורה עותק די-וי-די שלהם. אבל זה לא נגמר בזה. "כדי לרכוש מהארכיון הגרמני את הזכות להקרין אותם, ניהלו המפיקים שלי משא ומתן ממושך. הגרמנים לא ששו למכור מחשש שייעשה בהם ובסרט התעמולה הנאצי - אם יוקרן בשלמותו - שימוש לרעה, או שהם סתם יועלו לאינטרנט. לבסוף שיכנעתי אותם לצפות בעותק לא גמור של הסרט שלי, ורק אז הם נתנו אישור לעשות שימוש בחומרים הללו".

כך, בעזרת חומרים המתעדים את אחורי הקלעים, אבל לא רק, נחשף רובד אחר רובד של המניפולציה הנאצית. "רציתי להראות מה קיים מתחת למניפולציה", מסבירה הבמאית. "זהו ניסיון ללכוד רגעים מתוך המקום הבלתי-נתפס הזה - עותק של מציאות שבלתי-אפשרי להכיל. לא ניסיתי להבין את אותה מציאות, אלא רק להתקרב אליה. לתפוס משהו ממנה בצורה חיה. את החיים האלה בגטו ורשה חיו עוד לפני שהאירועים הללו נקראו 'שואה'. תושבי הגטו חיים ושורדים יום אחר יום לנגד עדשת המצלמה. הרגעים הללו שבהם האנשים מביטים אל המצלמה ואל הצופה מתוך הידיעה שלנו מה היה סופם, ואי-הידיעה שלהם מה יעלה בגורלם - הם עדיין רגעים של חיים. והדבר הזה מצמרר אותי בכל פעם שאני חושבת עליו. היכולת לתקשר מתוך זמן שלא קיים".

אבל ישנם מי שעדיין נושאים את הזוועה בתוכם, בגופם. מתווכים אותה בעצם נוכחותם. בתחקיר שקדם לסרט ניסתה חרסונסקי לאתר ניצולים מגטו ורשה שזוכרים את מעמד צילום הסרט, ושאולי אף לקחו בו חלק. חמישה אנשים שהתאימו לקריטריון הבסיסי באו מרצונם הטוב לסינמטקים בתל אביב ובירושלים להקרנה שיזמה חרסונסקי, ושם צפו לראשונה, בתוך אולם ריק, בסרט התעמולה מהגטו. לאורך כל ההקרנה היתה מכוונת לעבר כל אחד מהם מצלמה שקלטה את תגובותיו. את התגובות שיבצה חרסונסקי בסרטה. "לא היתה לי שום כוונה לשכנע אותם להצטלם, כי לא רציתי שמישהו שהיה ילד בגטו, ימצא את עצמו נדחק להשתתף בסרט. הייתי מאוד כועסת אם מישהו היה מנסה לשכנע את סבתי לעבור חוויה כזאת".

העדים שצפו בסרט הם עליזה ויטיס שומרון, שבסופו מספרת איך כילדה בת 9 נפלה ערב אחד על גווייה ורק כשהגיעה הביתה פרצה בבכי מר; חנה אברוצקי שאומרת למראה הסצנה בביתו המפואר של אדם צ'רניאקוב, שם נראה אגרטל עם פרחים, שאם היה פרח בגטו הם היו אוכלים אותו; שולה צדר שקיוותה לזהות את אמה; ולובה גביסר שמספרת על אשה ששכבה ברחוב, והצלמים צילמו אותה וצחקו. יורק פלונסקי, הגבר היחיד מבין קבוצת העדים המצומצמת, מת לאחר שצולם על ידי חרסונסקי, לפני כשנתיים.

הפנטזיה הפולנית

יעל חרסונסקי היא בתם של יוסי, מבקר מוזיקה ותיק וכיום בעל האתר "יוסמיוסיק" העוקב אחר המתרחש בעולם המוזיקה בארץ ובעולם, ומרגלית, לשעבר מורה לספרות וכיום הצלמת והעורכת של הקליפים באתר יוסמיוסיק. יעל היא הבת הבכורה מתוך שתיים. היא מספרת שהיא קשורה מאוד להוריה. כילדה, בבית הספר בן צבי בחולון, אובחנה חרסונסקי כמחוננת ונשלחה למסלול לימודים מיוחד, שהמשיך עד המגמה הריאלית בתיכון חדש בעיר. היא נזכרת כיצד בכיתה א', כשכולם למדו קרוא וכתוב, היא ישבה במסדרון, בלעה ספרים והתלוננה על תסכול מהיותה בודדה. בצד זה חוותה התפרצויות אנרגיה, עד כדי כך שהוריה התקשו להשתלט עליה. "אמא אומרת שכשהייתי בת 3 הייתי סקרנית והיפראקטיבית. שבאחת לפנות בוקר הייתי פעילה כאילו זה אמצע היום. אז כתגובה לכך היא לימדה אותי לקרוא, אני נעניתי בשקיקה, והחיים חזרו למסלולם".

בשנות ילדותה, היא מספרת, אחזה ב"תוכנית שבועית צפופה של רפרטואר חוגים. ניגנתי במשך 12 שנה בפסנתר בהדרכתה של מורה, הלכתי לחוגי אמנות וציור ונשלחתי גם לחוגים של אריקה לנדאו". בתיכון חזרה לספרים. "אלו היו שנים די אפלות שבהן הייתי מעט מנותקת מהסביבה. קראתי כל היום בצורה אימפולסיבית. חזרתי לגיל 5". מרד אמיתי עם סמים ואלכוהול היא חוותה במנות זעומות. היא מוסיפה שגם אף פעם לא נסעה לחו"ל - "כל הנסיעות המרתקות התרחשו עכשיו עם הסרט".

בצבא היתה כתבת "במחנה", ומיד לאחר השחרור עבדה זמן מה במוסף "שבעה ימים". היא עזבה אותו בתסכול. "לא התאים לי העולם הזה של כתיבה משבוע לשבוע, ושעבוד לאג'נדה של שבועון שלא מצאתי בו את עצמי", היא אומרת. מה שזירז את עזיבתה היה אפיזודה שבמסגרתה מרואיינת איחלה לה לחוות אסון בעקבות ציטוט לא מדויק, לטענתה. חרסונסקי חתכה ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וכעבור שנה החליטה שזה לא זה. "לא הבנתי למה אני צריכה לשלם כל כך הרבה כסף בשביל ללמוד לחשוב, ועוד לחזור ולעשות מבחנים כמו בשנותי בתיכון. התחלתי לחשוב על לימודי קולנוע למרות שהייתי בן אדם של מילים וספרים ולא עכברית סינמטקים".

הפנטזיה שלה היתה ללמוד בבית הספר לקולנוע בלודז' - עיר הולדתה של אמה ושל סבתה - שהצמיח יוצרים כאנדז'יי ויידה, רומן פולנסקי וקז'ישטוף קישלובסקי. חרסונסקי חברה לסבתה והלכה עמה לשגרירות הפולנית להוציא דרכון. הפנטזיה לא יצאה בסוף לפועל בשל עיכוב של מספר שנים בקבלתו. "סבתא היתה מופתעת. פולין לא היתה אופציה מבחינתה, משום שזה היה המקום שבו קרעו את הדרכון שלה ואמרו לה שלא תראה שם יותר את פרצופה, אבל היא זרמה איתי".

היא דמות שמלווה אותך ברוב צומתי חייך.

"היא היתה אדם מיוחד. היא בחרה לא לגור בחולון אלא לקנות דירה בדמי מפתח ברחוב מאפו בתל אביב, ולא לשמור את הכסף מתחת לבלטות או במקפיא. היא וסבא חיו בתל אביב כשלא היה להם כלום. הם היו אוכלים אטריות בשמנת אבל סבתא קנתה פטיפון ותקליטים וכשהייתי קטנה היא לקחה אותי לקונצרטים. היא היתה תאבת חיים והכל אצלה התמקד בהווה. היתה לה אנרגיה שלא ראיתי מעולם אצל מישהו אחר".

למחרת טקס הסיום בסם שפיגל, חרסונסקי החלה לעבוד כעורכת הסדרה "דין וחשבון" של רינו צרור. בהמשך ערכה את הסדרה התיעודית "עשרת הדיברות" וגם כמה מפרקי "בטיפול" ו"מסכים". כיום היא עובדת עם הבמאי והמפיק חגי לוי על סדרה חדשה ומלמדת בסם שפיגל קורס תיאורטי העוסק בקולנוע הסובייטי. בעשר השנים האחרונות היא חולקת את חייה (ואת דירתה) עם במאי הקולנוע דרור רשף, שסרטו העלילתי הראשון, "מי אתה בשבילי", יוקרן החל בפברואר בסינמטק תל אביב. "תארי לך שאני עושה סרט בתקציב של כ-300 אלף יורו, קופרודוקציה ישראלית-גרמנית במימון הקרן החדשה לקולנוע וכל תחנות השידור הגרמניות, ובמקביל הוא מביים לגמרי לבד, בלי שום תמיכה מהקרנות, כמו המוהיקני האחרון". עשר שנים הם ביחד ולא מזמן היא קיבלה ממנו טבעת ויקטוריאנית עתיקה שהיא עונדת על יד שמאל. על היד השנייה מתנוססת טבעת הנישואים של סבתא.

בחזרה למשרד

ההצלחה של "שתיקת הארכיון" תפסה את חרסונסקי בהכרה חלקית בלבד. בנסיעתה לפסטיבל סאנדנס היוקרתי ביוטה, שהיתה הראשונה בחייה לארצות הברית, החוויה עברה מעל לראשה משום שהיתה שרויה "בציפייה מטושטשת", כדבריה. "לא הצלחתי להבין שהסרט כבר הושלם ושהוא מאחורי. חטפתי שוק כשראיתי אותו לראשונה על אקרן ענק ובסביבה כה שונה משהכרתי. העיר טבלה בלבן ואני בן אדם שראה בפעם היחידה שלג בתור ילדה, כשהביאו גבעת שלג לגני התערוכה. שום דבר לא התחבר למשהו מוכר והכל היה די סוריאליסטי".

התחנה הבאה היתה ברלין, שם התקיימה הקרנה מטלטלת במיוחד מבחינתה. "הגיעו לאולם הארכיבאים הגרמנים, והמתנתי לסוף ההקרנה כדי לקבל סימן אם אני נזרקת לגוב האריות או לא. מעבר לזה, היתה לי תחושה כבדה כשראיתי את הקהל הגרמני נכנס לאולם בגב די שפוף, הרגשתי שאני רוצה להגיד להם 'אתם לא חייבים לצפות'. אחר כך עוד ניגש אלי בחשש רודיגר פוגלר (השחקן הגרמני שמגלם את ויסט), אחרי שלא ראיתי אותו שבעה חודשים, ובמקום לומר 'שלום', שואל אותי בחשש אם אני חושבת שהוא יעמוד בזה".

איך עברה ההקרנה?

"היה שקט כה מחריד שחשבתי שהצופים נרדמו מרוב שעמום. בדקה ה-40 התחלתי להכין את עצמי לקראת אחד הימים הקשים בחיי ובמקביל התחלתי לחשוב מה אני עושה בהם הלאה".

ממה פחדת?

"אמנם בדקתי את עצמי המון פעמים לגבי כל פרט ופרט בסרט, אבל דווקא בהקרנה הזאת פתאום חששתי שעשיתי איזו טעות ושאולי שכחתי לבדוק משהו".

ההקרנה הסתיימה, ואז?

"אני לא זוכרת כלום מהרגע שהאורות עלו ועד שהגעתי לבמה כדי להשיב על שאלות הצופים. אמא שלי אמרה שהקהל עמד על רגליו והריע. אני רק הסתכלתי לעבר השורה של אנשי הארכיונים הגרמנים וממבטם הבנתי שהכל בסדר. משם נסעתי לפסטיבל הוט-דוקס בקנדה, שבו זכינו בפרס הראשון, ובערך בנקודה הזאת התחלתי להתעייף מהנסיעות. חזרתי לכאן כדי להתפרנס מעריכה. עבדתי אז בסדרה 'המשרד' והרגשתי שמספיק לי. קול פנימי החזיר אותי לחיים. שלושה פסטיבלים כל כך מרכזיים - מספיק".

לא בדיוק. בהמשך, נרכש הסרט על ידי חברת Oscilloscope להפצה ב-60 בתי קולנוע ברחבי ארצות הברית. חרסונסקי התבקשה לערוך מסע יחסי ציבור מעיר לעיר. "זה התחיל באוסטרליה, בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במלבורן, ומשם טסתי ללוס אנג'לס, סן פרנסיסקו, ניו יורק, בוסטון, וושינגטון ועוד. במשך שלושה שבועות נתתי 85 ראיונות לתקשורת - רדיו, טלוויזיה ועיתונות כתובה. זה מה שציפו ממני, וזה היה קשה מאוד. חוויה שבשום פנים ואופן לא ציפיתי לה ולמדתי להתמודד איתה תוך כדי תנועה. הייתי יושבת בחדר בבית מלון והכתבים נכנסו ויצאו. כל ראיון ארך 45 דקות, כשתמיד היו להם אותן חמש שאלות. זה היה כל כך אינטנסיבי ששתיתי אספרסו לפני כל ראיון וחזרתי לכאן עם התקף אולקוס. עליתי בלהבות".

נו, ומה עם רגעי הסיפוק?

"אני יודעת שיהיה לי קל יותר בעתיד כשארצה להשיג מימון לסרט הבא. באשר לסרט הזה, תאמיני לי שלא היה לי כוח ולא זמן לדמיין את הרגע שהוא יסתיים. היו הרבה יותר רגעים במהלכם חשבתי שדחוף לי לעשות אותו, אבל קשה לי לשער שמישהו גם ירצה לצפות בו. אבל הדבר שהיה הכי חשוב במהלך העשייה, זה שלא אחוש סוג של מבוכה כלפיו, שאהיה מרוצה שעשיתי בזמן נתון כל מה שיכולתי כדי להשלים אותו בצורה הטובה ביותר. הפרסים פחות חשובים. זה גם עניין של מזל. אני מתחברת יותר לתחושה האישית שלי כשאני רואה את הסרט שלי ואני שלמה איתו".*

את שניתן רק לשער

קריינות הפתיחה של "שתיקת הארכיון" (בקולה של יעל חרסונסקי)

זהו סיפורו של סרט שמעולם לא הושלם, של מה שיועד להיות חומר תעמולה מבית היוצר של הרייך השלישי, אותה אימפריה חובבת צילום, שתיעדה את רשעותה שלה בתשוקה, בשיטתיות, כמו ששום אומה לפניה לא תיעדה.

עשור לאחר סופה של המלחמה החלו אנשי ארכיון הסרטים המזרח-גרמני לארגן את ששרד ממכונת התעמולה של היטלר: אלפי סרטים, שנמצאו במקום בו הוסתרו, במבנה בטון חבוי בין עצי יער. שם גם נמצא עותק בודד של סרט לא מוכר בן למעלה משעה, ללא פסקול, ללא כותרות פתיחה וסיום ועליו כיתוב בודד: "הגטו".

היתה זו טיוטת עבודה של סרט התעמולה הנאצי הארוך היחיד אשר צולם בגטו ורשה, הגדול בגטאות שהקימו הנאצים בפולין. גרסה אילמת עימתה סצנות, שבוימו עד הפרט האחרון, והציגו יהודים בגטו חיים חיי פאר, אל מול סצנות שלא דרשו לא תלבושות ולא תפאורה.

מדוע נשלח צוות הצילום לצלם את הגטו דווקא אז, רגע לפני חיסולו? ומדוע נקטעה העבודה כבר בשלבי העריכה המוקדמים? גם את כוונתם המדויקת של אנשי התעמולה לעולם לא ניתן יהיה לקבוע ללא הגרסה הסופית. ניתן רק לשער.

בשנים שאחרי המלחמה, כשביקשו קולנוענים ומוזיאונים לספר את הבלתי-יסופר, להראות כנגד כל סיכוי מה "באמת היה שם", הפכו קטעים מאותו סרט נאצי מוזמן לשמש ראיה אמינה. העובדה כי מאחורי תמונות אלה עמדה תחבולה קולנועית נשכחה, ובינתיים נצרבו הדימויים בשחור-לבן כאמת היסטורית. מתוך קדחת התעמולה נותרו התמונות לבדן, מכסות שכבות של מציאות.

הגרמני הטוב

וילי ויסט אמנם שיתף פעולה עם הזוועה כצלם, אך הדבר רבץ עליו שנים אחר כך

עקבות התחקיר של יעל חרסונסקי הובילו אותה לתמלילי חקירתו של ד"ר היינץ אוארסוולד, עורך דין צעיר בתקופת המלחמה שהיה הממונה על גטו ורשה. כשנגמרה המלחמה, חזר אוארסוולד לעבוד כעורך דין במערב ברלין, עד שבסוף שנות ה-60 נפתחה חקירה נגדו ביוזמת בית המשפט בהמבורג. אחד העדים שהוזמנו להעיד נגדו היה הצלם וילי ויסט, שהשתייך לצוות הצילום של סרט התעמולה מגטו ורשה. גם ויסט חזר לחיי שגרה בתום המלחמה, אלא שעברו כנראה הטריד אותו. בשלב כלשהו הוא חצה את הקווים למזרח ברלין המחולקת דאז, והניח יד על תיקו האישי בארכיון המזרח-גרמני, שם היו מתויקים החומרים שצילם בגטו. כשחזר לביתו, השמיד את הראיות.

במהלך התחקיר לסרט איתרה חרסונסקי את בניו של ויסט, שסיפרו כי חזר אדם אחר מהמלחמה. הוא סבל ממיגרנות כל חייו, ניתק כל קשר עם עולם הצילום והתפרנס ממכירת מתכות. לימים, כאמור, זומן להעיד במשפטו של אוארסוולד. חלקים מעדות זאת מובאים ב"שתיקת הארכיון" מפיו של השחקן הגרמני רודיגר פוגלר. "היה לי חשוב להפריד מהבחינה הוויזואלית את העדות שלו מהעדויות של חמשת הניצולים היהודים שמופיעים בסרט, ומהיומנים הכתובים שהותירו מאחוריהם אדם צ'רניאקוב ועמנואל רינגלבלום", מסבירה חרסונסקי את בחירתה האמנותית, בסרט שכולו ריאליזם מצמית.

ביגוד: אלומה



יעל חרסונסקי. היכולת לתקשר מתוך זמן שאינו קיים


מתוך 'שתיקת הארכיון': סצנות מבוימות מתוך סרט התעמולה הנאצי שצולם בגטו ורשה; תגובתה של ניצולת הגטו עליזה ויטיס שומרון בהקרנת הסרט הפרטית; והארכיון המזרח גרמני, שם נמצא העותק הנדיר שלו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו