בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דאה הדר | תשתו משהו

לאן הולכים הדגים אחרי שאנחנו הולכים לאיבוד בכיכר רבין?

תגובות

דברים לעשות מחר: לקנות מצלמה. להשיג ספח ממשרד הפנים. לברר שעת נחיתה של אמא.

הראש הריץ את הרשימה. הגוף לא מצא מנוח. המחר איים להסתנן בין התריסים. קמתי, לבשתי מעיל, יצאתי.

בחוץ היה קר וחשוך. הכפכפים היו טעות, אבל האלפקה הגנה עלי. ופתאום, משום מקום, ככה, בכיכר רבין - בריכה. לא כל יום צץ גוף מים חדש, ועוד לקראת שש בבוקר. ולמרות העייפות ונדירות האירוע, ועל אף שהייתי לבד, ידעתי שעיניים לא טועות. שמדובר בבריכה במלוא מובן המילה, פרט למקפצה וסולם. היו בה פרחים וצמחים ומזרקה משותקת ודגי זהב קטנים (שבשלב הזה עדיין לא הבחנתי בהם). על שפת הבריכה היינו רק אני ואיש עם פיג'מת פסים. הוא התקרב אלי, ונראה שגם הוא היה נסער מהבריכה.

"זה אמיתי?" שאל. "לא ישנתי שבוע וכל לילה אני מסתובב פה ופתאום עכשיו הבריכה הזאת..."

היא אמיתית, אמרתי, היא פשוט לא היתה עד עכשיו.

"את אמיתית?"

זאת שאלה פילוסופית מדי לשעה כזאת. גם אני מאוד עייפה.

"בגלל זה את רועדת?"

אולי.

"מזל שלפחות יש לך כזה מעיל".

זאת אלפקה. אין כמו אלפקה. הפליז של הטבע.

"ומה מתחת לאלפקה?"

כלום, כמעט כלום. כותונת לילה. תינוקת.

איזה תינוקת?

עדיין לא פגשתי אותה. אבל היא לא מפסיקה לזוז.

"אני לא מאמין", האיש קפץ פתאום והצביע לתוך המים, "תקלטי את הדגים. דגי זהב. אני חייב לקחת כזה הביתה".

אמא אמרה שאסור לגנוב.

"את לא גונבת?"

הפסקתי. אני עומדת להיות מודל לחיקוי.

"וכשגנבת - מה גנבת?"

מעולם לא גנבתי מחנויות. רק שטויות מבתים של אחרים, בתי קפה. זה התחיל בכיתה א' - עפרונות, מחקים. המשיך לקלמר. ואז אמא גילתה והכריחה אותי כעונש להחזיר לכל הילדים את כל הדברים שגנבתי מהם. בושות. לא ידעתי מה לעשות. אז חילקתי את הדברים בין הילדים אבל לכל אחד נתתי משהו אחר ממה שלקחתי ממנו אז כולם חשבו שסתם נתתי להם מתנות. פחדתי שאמא תגלה אבל אז ברחנו לאמריקה בלי שהיא גילתה.

"ואז?"

הפוגה.

ואז עברתי למאפרות, כפיות, תמונות של משפחות של אחרים. כבר היה לי אוסף, משפחות שלמות מחייכות, ממוסגרות. הן שרדו את כל הדרך מניו יורק לתל אביב עד שאמא מצאה אותן וניסתה לחקור מאיפה יש לי את כל המשפחות האמריקאיות האלה. אמרתי שזה לא עניינה ושהן שלי. שאלתי איפה המשפחות שלי, והיא אמרה שהיא זרקה אותן לפח. היא אומרת שאסור לגנוב שזה בא מתוך צורך בתשומת לב. שאני מחפשת ריגוש ותחושת ניצחון בגלל שעברתי דברים קשים. משהו שימלא אותי. למה אתה גונב?

"אני פשוט חייב דג כזה. בעצם שניים, שלא יהיה בודד. תסתכלי עמוק לתוך המים. יש המון. מה העירייה צריכה כל כך הרבה דגים?" האיש הסביר לי שהוא מסוכסך עם הפיצוצייה שממול, והתחנן שאביא לו שקיות ניילון משם. חציתי את הכביש. התחיל כבר היום, יום ללא זריחה ובכל זאת יום. המוכר נעץ בי מבט. היה לי לא נעים, בגלל השקיות, הבטן, השעה. שעת התמהונים שתיכף תתחלף בשעת החיילים והזקנים ואז השכירים והאמהות עם העגלות ואני עדיין שארית מאתמול. קניתי קינדר בואנו כדי שיהיה פחות לא נעים ורק אז ביקשתי שקיות וחציתי בחזרה. אולי בכל זאת תעזוב אותם? שאלתי את האיש. דגים זה אחריות. טוב להם כאן.

"איזה טוב להם? תראי, הם בקושי זזים".

אולי הם בהלם מהמעבר.

"אני אתן להם חיים טובים יותר".

הדגים באמת לא נראו שמחים, בקושי זזו, והאיש היה נעול עליהם. הוא הכניס את השקית למים ודג אותם החוצה. בטעות יצאו לו שלושה. הוא הציע לי את הדג השלישי. לא תודה, סירבתי. פתאום פחדתי שיש מצלמות בבריכה. כאבו לי העיניים. רציתי הביתה. האיש התעקש שאקח את הדג, העביר אותו לשקית הנוספת ומסר לי אותו. לא, התנגדתי. אבל האיש לא הרפה. בסוף לקחתי את הדג וחזרתי איתו הביתה. רוקנתי צנצנת עם קמח והכנסתי פנימה את הדג. הוספתי עוד מים, זרקתי פנימה פתיתי קורנפלקס והלכתי לישון. כשקמתי לקראת הצהריים הדג היה עדיין חי. שחה בקושי, אבל חי.

נלחצתי מהאחריות שתיפול עלי, מהבדידות שתיפול עליו, מאמא שתנחת ותראה אותו ותשאל מאיפה הוא הגיע ומה פתאום דג, דווקא עכשיו. 'להחזיר את הדג לבריכה', הוספתי לראש הרשימה. העברתי את הדג בחזרה לשקית ויצאתי. הייתי תשושה אבל הרגשתי שאני בדרך הנכונה - לטפל בדג, מצלמה, ספח. ביום הבריכה נראתה אחרת לגמרי. במזרקה היו מים וסביב הבריכה היו אמהות עם עגלות משוכללות ומאפים מהבייקרי ומארומה ממול. מישהי אמרה שמדובר בבריכה אקולוגית, כמו בברלין, או טוקיו בעצם. עמדתי עם השקית ביד. התביישתי לשפוך את הדג בחזרה למים, ככה מול כל פסטיבל שילב הזה. הצצתי לוודא שהשקית לא שקופה, שאין מצלמות.

התרחקתי מהבריכה וחציתי את הכיכר. בצד השני חיכתה הבריכה השנייה, הישנה, על שפת החניון האפל. אף אחד לא ישב מסביב לבריכה. רוקנתי את השקית עם הדג פנימה. חיפשתי אותו בפנים. המים היו ירוקים, חומים, עכורים מדי. לא ראיתי כלום, לא את הדג שלי ולא אף נפש אחרת חיה בכל הבריכה. הרגשתי נורא שהכנסתי אותו לתוך בריכת הזוהמה והבדידות הזאת. היו יכולים להיות לו חיים יפים בבריכה האקולוגית החדשה מעבר לכיכר, ועכשיו יהיו לו חיים אומללים בגללי. אולי הוא בכלל ימות. המשכתי לחפש אותו, לשווא. הרגשתי חולשה. מחקתי מהרשימה של היום את הספח.

הלכתי לקנות מצלמה. בדרך חזרה עברתי שוב ליד הכיכר. חיפשתי את הדג. בסוף מצאתי אותו, צף על גבו, בטן כלפי העננים הכבדים, כמו שפם כתמתם עם קשקשים שהחוויר. כיוונתי אליו את העדשה. קליק. המשכתי הביתה. לא ככה רציתי שתיראה התמונה הראשונה במצלמה החדשה. ייחלתי לכך שהתמונות הבאות יהיו יותר שמחות, משפחתיות, מחויכות, ממוסגרות. תמונות שהייתי גונבת.

***ילדות בנות כל הגילים מוזמנות לשלוח דיוקן עצמי מאויר שיפורסם במדור, למוסף "הארץ", שוקן 21 תל אביב, או למייל: musaf@haaretz.co.il



'דיוקן עצמי', זהר, בת 5, תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו