בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

הפתעה

איזו הפתעה נעימה חיכתה לי כחובבת ספרות, כשפתחתי את המוסף בסוף השבוע (מוסף "הארץ" 14.1): גיליון שלם על סופרים, ספרים וספרות! לרגע חשבתי, מה החמצתי? האם שבוע הספר מתקרב? אבל לא, כנראה שלא נחוצה סיבה חיצונית מיוחדת כדי לרכז ולפרסם אוסף מרתק של כתבות וראיונות עם סופרים. די בכך שאפשר להציע לנו גיליון מעניין. האם יש סיבה טובה מזאת?

רב תודות לעושים במלאכה.

דינה לוין-אושרוב

גבעתיים

צרימה

קצת מוזר להיתקל, בראיון המתורגם המופיע מיד לאחר המאמר המרשים והמשכיל של אילנה המרמן על עבודת התרגום (מוסף "הארץ" 14.1), במשפט המתורגם הבא, שאותו הפנתה המראיינת אל הסופר מישל וולבק: "כמובן שהיו את סצנות הסקס המרובות אשר הקנו לך תשומת לב תקשורתית".

במלים של המרמן, המשתמשת בהן לתיאור "מצב הכתיבה בעיתונות", אפשר להגדיר גם את המשפט המתורגם הזה כ"בוקה ומבולקה, בלגן, פדיחה, רישול, רשלנות ובורות גם יחד". אם רוצים, אפשר להשתמש בציטוט נוסף ממנה: "עילגות שלא מדעת, חקיינות בורה של תחביר של לשון אחרת".

למען הקוראים שעדיין מסוגלים להבחין בעילגות התרגום, הנה עוד דוגמה מאותו ראיון: "השתכנעתי ששורש הפמיניזם הוא אינו הפוליטיקלי-קורקט".

אני באמת לא מבינה למה מקפידים במוסף על ציון שם המתרגם, האם כדי להתנער מהאחריות לתוצאה?

רחל אלון

חדרה

כמעט

ממדור אוכל אין מצפים בדרך כלל ללמוד שיעור בהיסטוריה. ועם זאת, מותר לצפות גם ממדור אוכל לקצת דיוק היסטורי. בכתבה על תערוכה המציגה את קורות יהודי איראן (מוסף "הארץ" 14.1) כותבת רונית ורד, שמאז עליית האיסלאם "ובמשך אלפי שנים" נחשבו שם היהודים למיעוט טמא. אבל מה לעשות, מאז מותו של הנביא מוחמד בשנת 632 ועד היום עברו רק 1,382 שנה, ולא "אלפי שנים".

התערוכה, כותבת רונית ורד, סוקרת 3,000 שנים של נוכחות יהודית באיראן, מאז "בואם של היהודים הראשונים לאזור בתקופת גלות בבל". אבל מה לעשות, גלות בבל החלה לכל המוקדם בשנת 597 לפני הספירה, כלומר לפני 2,607 שנה, ולא 3,000 שנה. אפילו אם מעגלים את המספר כלפי מעלה, פער של 393 שנים אינו דבר של מה בכך. אגב, באתר של בית התפוצות, שם מוצגת התערוכה, כתוב "כמעט 3,000 שנה".

נסים אברמוב

רמת גן

על עצלנים ואנשים

תודה לשלמה פפירבלט שהעלה על הכתב (מוסף "הארץ" 7.1) סיפור מרגש על אנשים המשוחחים עם עצלנים. אני מגיב בתור אחד הישראלים המעטים (להערכתי) שראו את החיות האלה. בביקורי הראשון באמריקה הדרומית (83'), אולי בשל רגש האחווה שמעורר השם, רציתי מאוד לראות עצלן חי, לפחות בגן-חיות. ברחבי שלוש מדינות לא מצאתי. בגן-החיות הגדול של סאו-פאולו, ברזיל, נציג ההנהלה שהדריכני הסביר, "מצטער, לבקשת הקהל אנו מדגישים את החיות המפורסמות של אפריקה".

דווקא במדיין, "עיר הפשע" של קולומביה, התגלה גן-חיות נפלא המתמחה בחיות היבשת, שגידל את שני סוגי העצלן (דו-אצבעי ותלת-אצבעי), עם רבייה. חבל שפפירבלט ומערכת המוסף לא הקלו על הקוראים המעוניינים לאחזר קצת יותר מידע על החיות המעניינות האלה באנציקלופדיה או פשוט בלקסיקון הזואולוגי של מנחם דור (דביר), על ידי ציון שם נכון כלשהו כקצה חוט: השם האנגלי Sloth, השמות המדעיים Bradypus (עצלן תלת-אצבע) ו-Choloepus (עצלן דו-אצבע), או לפחות השם העברי עצלן. זה השם שאושר על ידי האקדמיה ללשון העברית ב-72' ונמצא במילונים, לרבות מילון ההווה, ובאתר האקדמיה. הביטוי הפרטיזני עצלנאי אולי מתחרז עם אשמדאי אך אינו מוליך למידע.

יהודה ל. ורנר

פרופסור אמריטוס לזואולוגיה

ירושלים

גן בלי סודות

מפליא ומצער ש"גן פרחים" ("סוד הגן הנעלם", מוסף "הארץ" 7.1), על השירות המצוין שהוא מעניק, צריך להיות ממוקם בבית חולים פסיכיאטרי. "הדרך אל הגן כרוכה בהתגברות על הסטיגמה", מציינת הכתבה, הסטיגמה שבשליחת ילד לגן בבית חולים. האם למקרא הכתבה לא נכון לשאול, מדוע מלכתחילה ממוקם גן ילדים בבית חולים פסיכיאטרי? הלא את השירותים המקצועיים שמעניק הגן ניתן היה להעניק גם אילו היה "גן חינוך מיוחד" בלב שכונת מגורים: אותן שיטות חינוך מתקדמות, אותה פינת חי, אותן תרופות למי שזקוק, אותו טיפול יחידני ואותה עין מקצועית. רוב רובם של הילדים, כך מהכתבה, אינם זקוקים להשגחה רפואית צמודה או לשירותי המוסד הרפואי. והעיקר, אילו הגן היה ממוקם בקהילה, הילדים לא היו צריכים להתמודד עם הקושי התודעתי והחברתי הכרוך בביקורים התכופים בבית חולים פסיכיאטרי, ההורים לא היו מהססים, והשכנים היו רואים שאלה ילדים ככל הילדים.

איכות הגן ועבודת הצוות ודאי ראויות להערכה רבה, אך ברמת המדיניות יש קושי בדבר. הרחקת אנשים עם מוגבלות למסגרות הממוקמות מחוץ לקהילה היא שמנציחה דעות קדומות וסטריאוטיפים. חלק גדול מהאפליה הקיימת כלפי ציבור זה הוא תולדה של התפיסה, לעתים מתוך כוונה טובה, ששירותים לאנשים עם מוגבלות צריכים להינתן להם בנפרד. ואילו במדינה הדוגלת בזכויות אדם, שוויון אמיתי מחייב שילוב מלא בחברה. האתגר הוא אפוא לא רק כיצד מתגברים על הסטיגמה, אלא כיצד מונעים אותה ככל הניתן מלכתחילה.

תארו לעצמכם כתבה מעט אחרת. אותם אנשי מקצוע מעולים שפוגשים את הילדים בפתחו של גן שכונתי שנראה ככל גן "רגיל". הרבה מאוד היה פורח שם. היום ובעתיד לבוא.

שרון פרימור

יועצת משפטית

"בזכות - המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות"

ירושלים

ביטחון עצמי

רובם המכריע של דוברי הכתבה "ילדים? לא, בשבילי" (מוסף "הארץ" 24.12.10) הם תוצר חינוכו של דור שנות ה-90 במערכת החינוך, אותו דור מחנכים שהמשיך לקדש ולרומם את תחושת הגדלות של "האני". והנה, כעבור 20 שנה, גדלים אנשים חדורי ביטחון עצמי ותחושת עצמי מודעת ומפותחת במיוחד. אחת התוצאות, בעיני, היא אותה רציונליזציה של הבאת ילדים לעולם, מנוסחת ומדויקת להפליא.

טוב? רע? מבהיל? צודק? טועה? כך או כך, הדבר מעורר מחשבה.

בינה קלמנוביץ

רחובות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו