בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נאום שלא שמענו משמעון פרס: "מי פה הלוזר?"

תגובות

השבוע הצטערתי קצת שהכנסתי את עצמי למנזר השתקנים. גם כלוב של זהב הוא כלוב. מספיק חטפתי השבוע מהימין בגלל שהעזתי להגיד ל"הארץ" כמה מלים נגד הגזענות וציד המכשפות של ארגוני זכויות האדם. לא שאני מת על יפי הנפש האלה, אבל מה שליברמן עושה לשמאלנים מתחיל להזכיר את מה שהאיש שישב כאן לפני עשה לבחורות שעבדו במשכן. הכי קשה היה לי לשתוק, או כמו שאומרים, לשמור על ממלכתיות, כששמעתי את אייהוד משווה את התרגיל שלו לפרישה של בן גוריון מהמפלגה. שלא לדבר על ההשוואה לשימון פרס. איך הצוציק הזה מעז בכלל להעלות את השמות שלנו על דל שפתיו? גם בשביל ההשוואה לאריק צריך לא מעט חוצפה.

אילו יכולתי להרשות לעצמי ללכת לטלוויזיה הייתי מזכיר לצופים בבית כמה מנדטים בן גוריון ואני השארנו למפלגה וכמה אייהוד משאיר לה. אני אמנם בן 87, אבל הזיכרון עובד מצוין. לוי אשכול קיבל מבן גוריון סיעה של 42 חברי כנסת. כשאני רצתי בראשות המפלגה ב-1977, אחרי פרשיות השחיתות, השגנו 32 מנדטים. וזה היה מול מנחם בייגין, לא נגד ביבי, עם כל הכבוד. ב-1981 קיבלנו 47 מנדטים, ב-1984 ירדנו קצת, ל-44 וב-1988 הבאתי 39 מושבים. ב-1996, כשהטרור הערבי עזר לביבי לנצח אותי, קיבלנו 34 מנדטים והיינו הסיעה הגדולה ביותר בכנסת.

ברק נבחר אמנם ב-1999 לראשות הממשלה, אבל אצלו המפלגה ירדה ל-26 מנדטים, שזה כפול ממה שהעבודה בראשותו קיבלה בבחירות האחרונות. בין שתי ההצלחות הגדולות האלה, עמרם מצנע ועמיר פרץ הביאו 19 מנדטים כל אחד. עכשיו הוא משאיר את המפלגה המפוארת שהקימה את המדינה עם שמונה מנדטים. ואחרי זה אתם בתקשורת אומרים שאני לוזר. תתביישו לכם.

מרגיז אותי שמכנים את העריקה של ברק "תרגיל מסריח", כמו הכינוי שרבין הדביק לניסיון שלי לסלק את יצחק שמיר מהשלטון. זה מוציא ריח רע לסירחון. אני האחרון שטוען שאסור לפרק מסגרות פוליטיות. העיקר הוא הרעיון והדרך, לא המפלגה ולא התפקיד. אני לא פירקתי מפלגה כדי לשמור על הג'וב שלי. כל מה שרציתי היה להציל את השלום ואת מעמדה של ישראל בעולם. היום כולכם רואים כמה צדקתי. אם הדתיים לא היו בוגדים בי אז, לא היינו קמים כל בוקר עם ידיעה על עוד מדינה שהכירה במדינה פלסטינית בגבולות 1967.

חבל שגם אריק לא יכול לענות לברק על ההשוואה שהוא עשה בין המפלגה המצחיקה שלו לקדימה. אבל אני יכול לגלות לכם מה גרם להצטרפות שלי לתנועה. אגב, בניגוד לברק, כשאני פרשתי מהעבודה, החזרתי לה את המנדט. אריק הזמין את עצמו לארוחת ערב וביקש שסוניה תכין את התבשיל שהוא אוהב. הוא הביא בקבוק יין טוב וסיפר לי על התוכנית המדינית שלו. הוא שיכנע אותי שאחרי ההתנתקות מעזה יגיע התור של יהודה ושומרון. אחרת לא הייתי עוזב את הבית הפוליטי שבו נולדתי וגדלתי.

הכי מרגיז אותי שביבי לא אמר לי אף מלה. הוא עשה את המהלך הזה עם אייהוד מתחת לאפי, בזמן שאני הופך כל אבן כדי לשכנע את ציפי לבני להצטרף לממשלת אחדות ולהציל את השלום. ועוד אומרים עלי שאני חתרן בלתי נלאה. בושה וחרפה. *




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו