בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ברוכים הבאים לנרקיסיסטן

סיפורי מנהטן

תגובות

אני שמח על כל ביקור שלי בישראל, ובמיוחד על היום הראשון בה. יום של בהירות ושל יכולת לראות בעיניים טריות, ולחוות את הסובב אותי כמו הייתי תייר, ולא מישהו שנולד וחי כאן יותר מ-40 שנה. מאוחר יותר זה מתעמעם ונעלם, כמו הנגטיב שנצרב על הרשתית כשעוצמים עיניים חזק, והרגלים בני עשרות שנים תופסים פיקוד עד שהכל נראה שוב מוכר והגיוני. רצה המקרה ובאותו יום ראשון, שלא יסולא בפז, ביקרתי בבית קפה בצהלה, שם נקלעתי לשילוב סוריאליסטי של פוליטיקה, מוסיקה והרבה אהבה עצמית.

חלק א', ובו ישובים אל שולחן הסמוך ארבעה גברים: זמר מזרחי חובש כיפה, מנחה של תוכנית ריאליטי שנשוי לכוכבת זוהרת, ושניים שאיני מזהה - מן הסתם חלק מהפמליה של הזמר. המונולוג התנהל, ללא אג'נדה סדורה, סביב מוסיקה, אלוהים, נשים, כסף, אמונה ורפואה. הביטוי שחזר ושימש כרצ'יטטיב בקנטטה וצבע את רוב דבריו של הזמר היה "אני". האיש בפירוש צרך את רוב זמן האוויר. מדי כמה דקות עצם הכוכב את עיניו, ושר תפילה קצרה, סוג של אריה ללא ספק, תוך שהסובבים אותו ממלמלים בצוותא משהו שכישורי העברית שלי לא יכלו לו. לו היה ג'ון אירווינג כותב את הסצינה הזו ומוסיף כדרכו שני דובים, פרוצה ומתאבק, אני מניח שזה היה מעט פחות הזוי.

בחלק ב' פגשתי כוכב רוק אמיתי. הוא בחר להגיח לאותו בית קפה ארוז בפראדה מכף רגל ועד ראש (לא כולל כיפה). מדיהם של באי המוסד הספציפי הזה מורכבים ברובם מלבוש "ביתי", כך שהחליפה האפורה ונעלי הלאקה של כוכב הרוק התאימו לנוף המקומי כמו שר חוץ בחנות חרסינה של ערבים. האם מדובר בחיזוק האגו לפני ועדת החקירה שתבדוק את מקורות המימון שלו? האם המחאה הפוליטית הוחלפה באמירה אופנתית? או שאולי בעצם מתגרה קרובו של הגנרל המיתולוגי ומציב את האתוס האמיתי של המקום מול שכניו? אולי צריכה צהלה, שנקראה כך על שם צה"ל, לעדכן את שמה למט"חיה?

עם פתיחת פרק הסיום, התגמד הכל אל מול החדשות הטריות על בריחתו האחרונה של אהוד ברק. מחובק עם ביבי נתניהו נמלט המצביא הנודע רכוב על כיסאו אל האופק, והותיר את ליברמן וישי כראשי ממשלה בפועל. איש במקהלה מסביבי לא הופתע כשברק הכריז על עצמאות חד-צדדית מכל זכר ליושר אישי, ולסיכום היום, לא יכולתי שלא להיזכר בסעיפי האבחון של הפרעת אישיות נרקיסיסטית לפי ה-DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי):

תבנית מתפשטת של העצמה עצמית (בדמיון או בהתנהגות), של צורך בהערצה, ושל חוסר אמפתיה, המתחילה בסוגים שונים בשלבי הבגרות המוקדמים ומכילה חמישה (או יותר) מהמאפיינים הבאים:

1. בעל תחושה מוגזמת של חשיבות עצמית.

2. מועסק בדמיונות של הצלחה אינסופית, כוח, יופי או אהבה מושלמת.

3. מאמין שהוא מיוחד וייחודי.

4. דורש הערצה מוגזמת.

5. מרגיש שזאת זכותו לפעול על פי שיקול דעתו.

6. נצלן.

7. נעדר יכולת לאמפתיה.

8. קנאי לאחרים לרוב, או מאמין כי אחרים מקנאים בו.

9. בעל יחס יהיר, שחצן ומתנשא.

הנרקיסיסט לעולם יעמיד את טובתו לפני טובת אחרים או הארגון. הוא יאמין שהוא יודע יותר טוב ממך, ושהחוקים וכללי המשחק המקובלים אינם רלוונטיים עבורו. הוא יקטע את דבריך, תמיד יספר בעיקר על עצמו, יצפה שאחרים יעשו את המלאכה השחורה עבורו, יתמחה במניפולציות, וישקר ללא היסוס או מעצורים כדי לקדם את ענייניו.

יש לי תחושה שחברי סיעת העבודה היו מתלכדים סביב הנוסח הזה.

התיאור הזה מוכר גם לכולנו מכיוון שהפוסט-ציונות בישראל היא לא רק נחלתם של השמאל המפוכח או של הימין הגזעני. היא בראש ובראשונה תרומתם של נרקיסי הארץ הזו - מלח הארץ בדימוס, דוגמת ברק, שהיגרו מהסיירות ומהאליטות הישנות לגטאות הבועה - לאקירובים ולצהלות של ישראל.

הם אלה שהפכו את בנק "הפועלים" (מי זוכר בכלל את משמעות המלה?) לגן השעשועים של דני דנקנר, ואת תנועת ה"עבודה" לחותמת הכשרות המצחינה של ש"ס, בעוד שזו ממשיכה לבזוז את הקופה הציבורית, ושל ראש הממשלה הגרוע בתולדות ישראל. הם הטייקונים הנפוחים מגז שחולבים כל חלקה טובה, והפוליטיקאים "שעושים לביתם", ומשמשים מודל לחיקוי שהנפיק פנינים כקצב, הירשזון, גנבי ש"ס, בקרוב אולי גם אולמרט, גלנט, ומי יודע מי ומה הלאה.

אלוף הנרקיסים בעל השם התנ"כי המפואר, אהוד, עונה על הרבה יותר מחמשת הסעיפים הנדרשים כדי לאבחן את בעליהם כמצוידים בהפרעה ההרסנית הזו. יחד עם שותפו ההזוי בנימין, מצויים שני אלה בשלטון או בקרבתו כבר שני עשורים, ולכן אין פלא שנדמה שזאת התרבות השלטת שלנו, ונראה שישראל עצמה עונה לאבחנה, ונהפכה לביצה של עשירים שבה מלבלבים נרקיסים בואשים. ארץ שבוכה כשהיא מביטה אל בבואתה, וזו אינה מחזירה לה אהבה.



הנרקיסיסט לעולם יעמיד את טובתו לפני טובת אחרים. מגדלי אקירוב בתל אביב, משכנו של אהוד ברק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו