בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלף הבא | האדון וייס

תמנון התקשורת "וייס", על אף ההצלחה ומיליארד הדולרים שהוא שווה, מצליח להישאר מתריס ועצבני. ניב הדס באקטיביזם

תגובות

אחת הדרכים המקובלות לקבל אשרת כניסה לצפון קוריאה עוברת בפאב נידח במזרח סין. התייר המערבי, שלרוב נענה בסירוב לבקשות הוויזה דרך הצינורות הדיפלומטיים הרשמיים, מוזמן לתת בו תצוגת תכלית משכנעת של אהדה למדינה המבודדת, המושמצת והמאיימת. רק אחרי שישתכר, ירקוד לצלילי שירי הלל למנהיג הדגול קים ג'ונג איל ויעניק את הכבוד הראוי לדגל, הוא ייחשב למועמד ראוי להיכנס בשעריה.

הסיפור הזה היה עלול להישמע כמו עוד מיתוס מפוחד ולא מבוסס, אלמלא תיעד אותו צוות "מדריך החטאים לקולנוע", סדרה חדשה שמשודרת החל מיום שני האחרון בערוץ 8 בהוט. כמו שאפשר להבין מהסאגה הצפון-קוריאנית - ופולחן האישיות המטריד שמגיע בעקבותיה - "מדריך החטאים לקולנוע" היא לא באמת סדרה על סרטים. היא סדרה על החיים במאה ה-21. תעשיות קולנוע השוליים שנבחנות בה משמשות כראי לחברות שבתוכן הן פועלות; אמצעי התבוננות שמשקף נאמנה את הלך הרוח באזורים מוקצים, מסוכסכים, נחשלים, סוטים ועמוסי פשיעה.

ז'אנר סרטי הסמים המקסיקאיים, שפופולאריים יותר מ"אהבה נושכת" או "ואת אמא שלך גם", הוא חור הצצה ליחס הדואלי שלו זוכים ברוני הסמים שמשליטים טרור, משאירים נהרות של דם, אבל גם מוערצים כגיבורי תרבות לגיטימיים; רמת העדכניות, השאיפה לנורמליות והמורכבות הפילמאית שעולות מהביקור בטהרן מדגישות את הקיטוב בין הרחוב הצעיר ותאב החיים לממשל המוסלמי-פונדמנטליסטי; והייאוש שעולה מהסרטים הפסימיים שמופקים במחנות הפליטים בדרום ביירות, והתמיכה שמקבלים יוצריהם מחיזבאללה, מחדדים את הנזקים ארוכי הטווח של מלחמת לבנון השנייה, ומציגים זווית חלופית לנפילת ממשלת לבנון.

מי שאחראי לתיעוד המרתק של החצר האחורית של הוליווד ומחבר בין הסגנון הגונזואי של האנטר ס. תומפסון, עיתונות חוקרת מאחורי קווי האויב סטייל איתי אנגל ורוח השטות של "ג'קאס", הוא שיין סמית, מייסד "וייס" (Vice), מגזין התרבות הצעירה החשוב והפופולרי בעולם (ומכאן גם ההשתרבבות השגויה של המילה "חטאים" לשמה העברי של הסדרה. התרגום הנכון הוא "המדריך של 'וייס' לקולנוע"). "מדריך החטאים לקולנוע" הוא עוד אחת מפעילויותיו הענפות של המגזין, שהחל את דרכו בקוויבק, קנדה, ב-94' כפנזין Pאנק-רוק והפך לקונגלומרט תקשורת עצמאי-גלובלי - סתירה מובנית שהוא מקפל בתוכו בהצלחה - בשווי מיליארד דולר, שנשלט מוויליאמסבורג, בירת ההיפסטרים.

תשיג לי טיל גרעיני

את המוניטין המפוקפק שלו צבר "וייס" בזכות גישה אוהדת לסמים, הומור פרוע, שובניזם וגזענות אירוניים, צילומים בכחנליים של טרי ריצ'רדסון, שנאה לדור הבייבי בומרז, כתבות על פורנו מוסלמי וסבתות שמתמחות במין אוראלי, ומדור אופנה אכזרי במיוחד בשם "עשה ואל תעשה", שהתעלל בפאשיניסטים אקראים ברחוב. ב-2005 הוא התרחב עם תחנת הטלוויזיה VBS, שמתהדרת בבמאי ספייק ג'ונז ("להיות ג'ון מלקוביץ'", "ארץ יצורי הפרא") כעורך התוכן הראשי.

כיום "וייס" שולח ידיו בעיתונות מודפסת ואינטרנטית, מפיץ מוזיקה, מפרסם ספרים ומפיק כתבות חדשותיות, תוכניות טלוויזיה וסרטי קולנוע עם נציגויות מקומיות-אוטונומיות במעל 20 מדינות. הוא מייצר תוכן באופן שוטף עבור אם-טי-וי, סי-אן-אן ואן-בי-סי, משרד הפרסום שברשותו מחזיק בתקציב החמישי בגודלו בעולם, וחברות כמו מיקרוסופט, Dell, נייקי וסוני פלייסטיישן מתחננות לשיתוף פעולה מצדו.

"'גולדמן סאקס' וכל מיני יזמים קפיטליסטיים מחזרים אחרינו כל הזמן", סיפר סמית ל"פלייבוי". "הם לא מאמינים שאנחנו לא מעוניינים למכור. אנחנו נוכחים ב-22 מדינות וב-16 שפות, מגיעים למיליוני משתמשים, קוראים וצופים, האלבום האחרון שהוצאנו הגיע לעשרת הגדולים במצעד, הספרים שלנו הם רבי מכר וכל גיליון שאנחנו מדפיסים, למרות שהוא מחולק בחינם, הוא רווחי בזכות המפרסמים שעומדים בתור. אנחנו שווים הרבה מאוד והמחיר כל הזמן רק עולה. ב-16 השנים האחרונות גדלנו ב-25 אחוז מדי שנה ואין לנו אף שותף".

ההצלחה של "וייס" היא הסיוט של התקשורת התאגידית כפי שלמדנו להכיר ולצרוך אותה. הוא בז לעיסוק המוגזם במיתוג, מיצוב, שיווק ופילוח על חשבון התוכן; הוא מדלג בקלילות מעל לאינטרסנטיות משיקולים מסחריים, מגבלות התקינות הפוליטית, דעות משוחדות ודיווחים מגמתיים. עם תערובת מנצחת של אקטיביזם והדוניזם - ג'וינטים שמנים בפה ובקבוק וויסקי זול ביד - סמית וכנופייתו קונים נשק גרעיני בשוק השחור של קאבול, רודפים אחרי חיות רדיואקטיביות בצ'רנוביל, גולשים בסקייטבורד בפארק שבנו חיזבאללה בדרום לבנון, עוקבים אחרי לוחמי גרילה בליבריה, מתלווים לשבטים הנטבחים בדרפור ומטפחים את להקת הרוק הכבד היחידה בבגדד. וייס חוזר לגרעין הראשוני של עיתונות טובה - סיפורים טובים. לא משקיע תקציבי עתק באריזות גרפיות, אלא מגיע ללימה ומתחקה אחר יריבות רצחנית בין זמרות פרואניות לסביות.

"וייס" הוא המסלול העוקף לערוצים המסורתיים של ההגמוניה השולטת, מבלי להתיימר לייצג אמת מוחלטת, כי אם מתוך רצון לספק נראטיב אלטרנטיבי ולחשוף את העלילה הסמויה שמתרחשת במקביל. הסיפור שרופרט מרדוק, אבי בניהו, טד טרנר או ג'ק דונגי לא ישדרו. זה גם מה שהופך אותו למה שהם לעולם לא יהיו: הוא קול.

לא תבגוד

"אמריקה היא אחת המדינות הכי בורות בכל מה שנוגע לפוליטיקה", גרס סמית בראיון ל"אינדיפנדנט". "ציבור נאיבי שמואכל בכפית על ידי תקשורת שהיא נאיבית בעצמה. התקשורת הכשילה את אמריקה, ואמריקה הלכה אחריה מרצון ובעיוורון מוחלט. כשפוליטיקאים צרי מוחין הם הפריזמה שדרכה אתה מתוודע לעולם, קשה לך להבין למה כולם שונאים את אמריקה. דמוקרטים מדברים על "פוקס ניוז" כאילו האלטרנטיבה שהם מציעים היא לא אותו דבר בדיוק. הכי גרוע זה להחזיק באג'נדה לפני שאתה מגיע לסיפור. זו הבעיה של כל העיתונאים המדושנים. הם כמו מועדון של ג'נטלמנים נפוחים ששכחו מה העבודה שלהם.

"אנחנו רוצים קודם כל לראות מה קורה ורק אז להחליט. לא היו לי שום דעות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני לפני שנחתתי בביירות, אבל אני יודע שכשמגדלים ילדים להיות מטעני חבלה מהלכים זה לא טוב. לא היו לי גם דעות קדומות לגבי דרפור או צפון קוריאה. ידעתי מה שכולם יודעים - שקים ג'ונג איל מטיל אימה ושקורים שם דברים מוזרים, אבל היה לי חשוב להגיע לשם. לראות מקום שהוא כמו רוסיה הסטליניסטית או סין של מאו, רק על סטרואידים. זו כנראה הפעם האחרונה בהיסטוריה שבה מדינה נותרת בבידוד כל כך מוחלט ממה שקורה בעולם.

"הכי מוזר היה שבסוף כל המערכות הוותיקות ביקשו מאיתנו חומרים מצולמים. למה הם לא יכולים להשיג חומרים בעצמם? אני השתכרתי עם גנרלים קוריאנים ושרתי את 'God Save the Queen' של הסקס פיסטולס בקריוקי, ובזכות זה טיילתי בכל המדינה ביחד איתם. גם במקומות הכי קיצוניים בעולם אתה חייב להתייחס לכולם כאל שווים ונורמליים, וככה אתה גם משיג את הסיפור הכי טוב". ותודה לקוראת אילנה דיין.

וסמית יודע מה מעניין את הקהל שלו. זו לא רק האג'נדה שתמיד חותרת מתחת לבנאליות של הדיווח המכובס. זו בעיקר הגישה שסומכת על הקהל, מעריכה את האינטליגנציה שלו, מכבדת את שיקול דעתו, מסתכלת לו בגובה העיניים ומספקת לו תכנים תואמים (כאמור, ספייק ג'ונז). זו הסיבה שבזכותה הצליח סמית להפוך את "וייס" לקהילה אורגנית שמתרחבת בטבעיות. משימה כלל לא פשוטה בהתחשב בכך שהחברים בה הם בדיוק אותם סנובים מפונקים, שסולדים מצמיחה וגדילה של המותגים החביבים עליהם ומפנים להם עורף ברגע שהם הופכים ממוסחרים מדי לטעמם.

אלא שסמית לא מרשה שהתפתחות המותג והזרמת הכספים של ביל גייטס תבוא על חשבון הקהל השלו, ושומר עליו מלוגואים, סיסמאות מכירה ופרסומות סמויות. "הייתי בישיבה עם חברה מאוד גדולה", הוא סיפר בהרצאה בברלין. "והבוס שלה אמר לי שהוא לא אוהב את הרעיונות שלי. אמרתי לו שזה בדיוק מה שאני רוצה, כי הוא לא הקהל שאליו אני מכוון ושאת השפה שלו אני מדבר. יש שלושה דברים בעולם שאני מבין בהם: סקס, סמים ורוקנרול. כל עוד הם ממשיכים לפעום בך, לעולם לא תבגוד בעקרונות שלך". *



שיין סמית


צילומים: איי-פי, טרי ריצ'רדסון, מוטי קמחי, דן וינטר, בלומברג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו