בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפחדים והחרדות של צלמי המלחמות

פציעתו הקשה של ג'וואו סילבה, צלם "ניו יורק טיימס" באפגניסטן, החזירה לתמונה את הפחדים והחרדות של צלמי המלחמות, גיבורי עיתונות מסוג אחר

תגובות

כהרגלו, בבוקר 23 באוקטובר התקדם צלם "ניו יורק טיימס" ג'וואו סילבה על שביל העפר לאט ובזהירות. היתה לו סיבה טובה. יום קודם לכן איתרו החיילים האמריקאים שאליהם התלווה, מטען נפץ מאולתר, ליד הכפר דיי-אי-קוצ'אי שבמחוז קנדהאר באפגניסטן, והיום קיוו לטהר עוד אזור בקרבתו. החיילים האמריקאים במדים האפורים-מנומרים היו חמושים מכף רגל ועד ראש ומתוגברים בחבלן עם גלאי מוקשים, בכלב גישוש שמתמחה באיתור חומר נפץ, ובשני עיתונאים: סילבה, וכתבת העיתון הוותיקה קרלוטה גאל.

היום התחיל רגוע. המוקש שהחבלן חשב שגילה על אחד השבילים התברר כלא כלום, וגם בשורשי העץ שביניהם נבר הכלב בעניין לא נמצא זכר למטען נפץ. הם נכנסו לכפר. שלושה מהחיילים וסילבה ירדו מהשביל הראשי ופנו לסמטה שהובילה למתחם מגורים הרוס. סילבה צילם את החבלן ואת חברו שהוביל את כלב הגישוש מתקדמים באטיות בין גלי הלבנים השבורות ואז נשמע פיצוץ חזק; גאל - שנשארה על השביל - ראתה עשן שחור עולה מאחורי חומת המתחם.

החובש שהיה לידה רץ פנימה, נזהר שלא לסטות במילימטר מהנתיב שעליו דרכו החיילים שנכנסו למתחם לפניו. סמל המחלקה יצר במהירות קשר עם החמ"ל כדי לארגן פינוי מוטס. "תנו לי שם! תנו לי שם!" הוא זעק אל החיילים שמעברה השנייה של החומה. "זה הצלם", לא איחרה התשובה להגיע.

בין הלבנים השבורות הוחבא מוקש נעל רוסי ישן. סילבה דרך בדיוק עליו. הפיצוץ קטע בשבריר שנייה את שתי רגליו מתחת לברך. רסיסים לוהטים שעפו כלפי מעלה חדרו לידיו, חזהו ופניו, וגל ההדף קרע חלק מאיבריו הפנימיים. הוא נפל לאחור, אבל תוך רגע - עוד לפני שהחיילים שלצדו ניגשו אליו - הרים את המצלמה וצילם שלוש תמונות אחרונות. כשהחיילים קשרו את חוסמי העורקים על רגליו המדממות הוא עוד ביקש מהם לחפש בכיס העליון של מכנסיו אחר חפיסת המרלבורו שלו. רק תקלה טכנית מנעה מהמוקש שסילבה דרך עליו להפעיל מטען עצום נוסף שאליו היה מחובר. אם גם המטען הגדול היה מתפוצץ, סביר להניח שכל היחידה האמריקאית ומלוויה היו מתפרקים לרסיסים.

סילבה מצוי בימים אלה בתהליך שיקום ארוך בבית החולים וולטר ריד במרילנד, המתקן הרפואי שאליו מגיעים כל הפצועים האמריקאים מאפגניסטן ומעיראק. אשתו מעריכה שיישאר שם לפחות עד סוף השנה.

פציעתו הקשה שטפה בגל עכור את עולמם של צלמי הקונפליקט וכתבי המלחמות בעולם. שאלת הכדאיות שיש בלקיחת סיכונים - דילמה שבימים כתיקונם מודחקת עמוק מתחת לשכבת העור הקשה של העוסקים במלאכה - פרצה בעקבות הפציעה אל מעל לפני השטח כמו מוגלה. ולא סתם: את סילבה, דרום-אפריקאי נמוך, קירח, חסון וקשוח בן 44 שקעקוע "לא מקבל הגבלות" (Accept No Limits) מעטר את חלקה העליון של אחת מזרועותיו, רק מעטים לא הכירו. לא רק בגלל שתיעד מאז תחילת שנות ה-90 את רוב המלחמות והאסונות ההומניטריים בעולם באומץ, מסירות ורגישות יוצאי דופן וזכה על כך באינספור פרסים; או משום שהוא מצלם כבר שנים עבור העיתון המשפיע בעולם. הסיבה העיקרית לכך היא שסילבה היה אחד מארבעת החברים ב"מועדון הבנג בנג" - יחידת עלית קטנטנה של צלמי עיתונות דרום-אפריקאים שחיו ותיעדו יחד את קריסת משטר האפרטהייד ואת הכאוס המדמם שליווה את התהליך. אבל לכך נגיע מאוחר יותר.

הגישה לפחד

"אם הייתי צריך לעבור בשערי הגיהנום עם אדם אחד שילווה אותי - הוא היה האיש", אומר בראיון טלפוני בארי בירק, ראש משרד "ניו יורק טיימס" בדרום אפריקה וחבר קרוב של סילבה. "הוא מאוד רגוע במצבים מתוחים, מאוד מנוסה, ויודע איך להתמודד איתם ואיך לשלוט בעצמו. הוא דינמו". בירק נזכר שלפני שהיו אמורים לעבוד יחד באפגניסטן לראשונה ב-99', "הרבה אנשים סיפרו לי איזה צלם נפלא הוא ואני זוכר שהרגשתי די מאוים לעבוד איתו. ידעתי שאני אתעסק עם אחד הכוכבים הגדולים של התחום". בסופו של דבר הפגישה ביניהם נדחתה, ובירק וסילבה מצאו את עצמם משתפים פעולה לראשונה רק שנתיים אחר כך, במהלך הפלישה האמריקאית לאפגניסטן, ולאורך כל שנת 2002 (בירק זכה באותה שנה בפוליצר על כתבותיו מהמדינה שסועת הקרבות).

"לא דיברנו הרבה על פוליטיקה אבל הוא אמר לי הרבה פעמים שהוא חושב שכל מלחמה היא טיפשית ושצריכים להיות תמיד אנשים שיתעדו את האיוולת הזאת. ישנם לא מעט כתבי וצלמי מלחמה שבעצם אוהבים את העניין, וכמהים להתפוצצויות, אבל הוא ממש לא אחד מאלה", מדגיש בירק. "ג'וואו ממש לא קל דעת בדרך שבה הוא לוקח סיכונים, אבל בה בעת הוא עושה דברים מאוד מסוכנים. יחסית לאנשים אחרים שעושים את מה שהוא עושה, הייתי אומר שהוא מאוד מאוד זהיר. היו הרבה פעמים שהוא הניא אותי מלעשות דבר כזה או אחר כי זה היה מסוכן מדי. לא היתה לו בעיה לומר על משהו שהוא לא שווה את הסיכון. כשאתה מדבר איתו על להיות תחת אש הוא תמיד אומר שהוא מקשיב לשריקות של הכדורים וככה הוא יודע מאיפה הם מגיעים".

ההיכרות בין השניים העמיקה כשבירק חזר לאפגניסטן ב-2007 והתהדקה עוד יותר כשהוא הוצב בדרום אפריקה, בסיס האם של סילבה בחצי השנה שבה הוא לא מצלם בעיראק או באפגניסטן. "הוא צלם שתמיד יודע להיות במקום הנכון", אומר בירק. "יש לו יכולת למקם את עצמו בתוך התרחשויות מבלי להיראות כמעט בכלל. יכול להיות שזה בגלל שהוא נמוך או בגלל שהוא מתלבש באופן שאינו מושך תשומת לב. כך או כך הוא יכול להיכנס למקום שבו הדברים קורים, ואנשים שרואים את המצלמות עליו איכשהו יתעלמו ממנו. הוא פשוט נטמע בסביבה.

"לדוגמה, לפני זמן לא רב עבדנו יחד על סיפור במדגסקר. היינו בטקס שבו אנשים מכבדים את בני משפחתם המתים בריקוד עם הגופות שלהם לאחר שחפרו והוציאו אותן מתוך הקברים. זה טקס מאוד אמוציונלי וג'וואו הצליח להיכנס למרכז המעגל ממש ולצלם מבלי שאיש יתייחס לנוכחות שלו וישאל אותו מה הוא עושה. זה מאוד יוצא דופן".

עורכת הצילומים הראשית של "ניו יורק טיימס", מישל מקנלי, אומרת שהייחודיות של צילומיו של סילבה באה לידי ביטוי באנושיות ובחמלה שיש בהם. "ג'וואו מתעד את הפנים הרבות של המצב האנושי ואת האוניברסליות שלו. הוא נטמע באותה מידה של הצלחה בצבא המהדי (המיליציה השיעית של איש הדת העיראקי מוקתדה א-סאדר) ובצבא האמריקאי. עבורו, הסיפור הוא אנשים ומה שהם עושים זה לזה".

הקרב הקשה שניהלו האמריקאים ב-2004 בעיר נג'ף מול לוחמיו של א-סאדר העמיד את מקנלי בדילמה קשה. את הלחימה בצד האמריקאי, שנהנה מסיוע ארטילרי ואווירי, תיעד צלם העיתון טיילר היקס. במרחק של כמה מאות מטרים ממנו, צילם סילבה את העיראקים החמושים רק בקלצ'ניקובים, מטולי אר-פי-ג'י ורובי צלפים. בתמונות של סילבה ראו קוראי העיתון לוחמים רזים, מותשים ובכפכפים, בעוד שבתמונות שהעביר היקס נראו חיילים משוריינים-כמעט כותשים את נג'ף במיטב הנשק המערבי. המסקנה היתה ברורה למדי. "העורך הראשי של 'טיימס', ביל קלר, פנה אלי ואמר לי שהמצב של ג'וואו מסוכן מדי", אומרת מקנלי. "התקשרתי אל ג'וואו והוא ענה לי שימשיך לצלם, ואם זה לא יהיה בשבילי, זה יהיה בשביל כל אחד אחר שירצה בתמונות. כך שלא היתה לי ברירה".

גרג מרינוביץ', חברו הטוב ביותר של סילבה וזוכה פרס פוליצר לצילום ב-91', אומר שהסיפור מדגיש את האומץ של סילבה ואת מחויבותו למקצוע. "הוא היה הצלם הלא-עיראקי היחידי שצילם את הלוחמים של צבא המהדי ובזכות זה הצליח להביא משם תמונות יוצאות דופן. האומץ שלו התבטא בכך שוויתר על ההגנה שמספקת העוצמה של הצבא האמריקאי כדי לספר את הסיפור משני הצדדים".

אולם על אף האנקדוטה על נכונותו של סילבה לעמוד בציווי של הצלם האגדי רוברט קאפה: "אם התמונות שלך לא מספיק טובות, אתה לא מספיק קרוב", גם מרינוביץ' מדגיש שחברו מעולם לא היה קל דעת. "הוא אמנם עשה דברים שרובנו לא היינו עושים, אבל לא עשה אותם בלי מחשבה. הוא חשב מה הגיוני ומה ניתן לעשות בלי להיפגע, ופעל בצורה מסודרת. עובדה שבכל השנים שבהן כיסה מלחמות הוא לא נפצע ולו פעם אחת. כשאתה דורך על מוקש זה לא בגלל שלא נזהרת, אלא פשוט בגלל שהמזל היה נגדך. אני חושב שהוא מרגיש פחד כמו כולם, אבל בניגוד לאחרים הוא יודע לשלוט בפחד שלו. וזה בעצם אומץ".

בראיון שנתן סילבה לפני שנה בבגדד לצלם מייקל קיימבר, הוא סיפר על גישתו לפחד. "אני חושב שכל הדיבור הזה על פחד הוא מוגזם. כולנו מרגישים לעתים פחד, השאלה היא איך מתמודדים איתו. כשאני נכנס לסיטואציה שיש בה מידה של חוסר ודאות, וכתוצאה ממנה חרדה, אני פשוט זז קדימה, וככל שאני מתקדם, אני מבטל עוד ממד של חוסר ודאות. אם אתה מגיע למצב שאתה לא יכול יותר להתמודד עם חוסר הוודאות, אתה פשוט לא יכול להמשיך הלאה. האם אני רץ כשדברים מתפוצצים סביבי? בוודאי! אני רץ מהר ככל שאני יכול! אני עשוי לנסות לצלם כמה תמונות תוך כדי ריצה, אבל אני רץ בכל מקרה".

אולם יותר מאשר הטרידה את סילבה מידת הסיכון שכרוך בצילום התמונות, הטרידו אותו התגובות הקשות שקיבל עליהן. "כשצילמתי את המיליציות בנג'ף קראו לי 'בוגד'. כשאני עם חיילים ומשהו משתבש, אני מקבל מיילים מאנשים שאומרים לי שאני מרוויח ממותם של חיילים אמריקאים. קשה לרצות את כולם. השורה התחתונה היא שאני צלם עיתונות. אני מנסה להראות את המציאות של הקונפליקט, ואם אני אוכל לעשות זאת משני צדיו, אעשה את זה. לפני חודשיים קיבלתי מייל שבו איזה משוגע כתב לי 'בפעם הבאה שתהיה באזור מלחמה אני מקווה שתיהרג'".

ותודה לאפרטהייד

סילבה נולד ב-66' בליסבון, פורטוגל, ובילדותו היגר עם הוריו למוזמביק. הם חיו שם מספר שנים ולאחר שהמדינה הכריזה על עצמאותה, נסה המשפחה על נפשה לדרום אפריקה מאימת מלחמת האזרחים שהחלה להשתולל שם. סילבה גדל כבן הפרוע של משפחה מהמעמד הבינוני-נמוך. הוא העדיף לרכוב בפראות על אופנועים מאשר ללמוד בתיכון, עבד בין השאר כשומר סף בבר (שם הכיר את אשתו לעתיד), והאפשרות שילמד באוניברסיטה כלל לא עלתה על הפרק מבחינתו. רק בתחילת שנות ה-20 לחייו, התוודע לצילום.

"זו היתה ממש תאונה", הוא סיפר לקיימבר. "חבר שלי למד עיצוב גרפי ואחד מהקורסים שלו היה בצילום. התלוויתי אליו כשהלך לצלם ומאותו הרגע הבנתי שאני צריך להיות צלם. ידעתי מיד. היה לי גם ברור שאני לא הולך להיות צלם אופנה או צלם ארכיטקטורה. ידעתי שאני רוצה להיות בקצה של ההיסטוריה. החל מאותו הרגע זה היה פשוט, משום שדרום אפריקה עברה שינוי היסטורי. משטר האפרטהייד עמד בפני קריסה והיתה המון פעילות פוליטית, אלימה בחלקה. זו היתה נקודת התחלה מצוינת".

סילבה הועסק תחילה במקומון קטן שהתעלם מהנעשה בעיירות השחורים ודיווח לקוראיו הלבנים על עניינים הקרובים ללבם. בזמנו החופשי ובסופי שבוע סיקר סילבה את האלימות בעיירות ואחרי זמן לא רב החל למכור תמונות לסוכנות רויטרס. תוך זמן קצר קיבל חוזה ב"סטאר", העיתון הגדול ביותר בדרום אפריקה דאז.

העבודה היומיומית בסיקור האלימות האיומה שהתפרצה בדמדומיו של שלטון האפרטהייד הפגישה את סילבה עם שלושה צלמים אחרים - גרג מרינוביץ', קווין קרטר וקן אוסטרברוק. התמונות המדהימות שהרביעייה קלטה על סרטי הצילום שלה ואופיים הפרוע של חבריה משכו את תשומת לבו של כתב מגזין מקומי, וזה פירסם עליהם כתבה תחת הכותרת "מועדון הבנג בנג", כמחווה למלת הסלנג השחורה ל"אלימות". החבורה הפכה למוסד בתחום צילום העיתונות, וב-91' מרינוביץ' אף זכה בפוליצר על תצלום שבו נראה תומך הקונגרס הלאומי-אפריקאי רוצח בסכין חבר מפלגה אחרת במרכז רחוב בסווטו.

הרעב ומלחמת האזרחים בסומליה ב-92' סיפקו לחברי המועדון הזדמנות להרחיב את זירת הפעילות, ושנה לאחר מכן, הם צילמו גם את הרעב שזרעה מלחמת האזרחים בסודן. הפעם היה זה חבר אחר במועדון שזכה בפוליצר - קווין קרטר. בצילום שלו שהפך לאייקוני מיד עם פרסומו נראה ילד סודני מורעב זוחל אל עבר תחנת חלוקת מזון של האו"ם כשברקע אורב לו נשר גדול שממתין למותו. קרטר אמנם וידא שהילד הצליח להגיע בשלום לנקודת החלוקה אולם לא ידע מה עלה בגורלו לאחר מכן. המוות שאפף אותו ואת חבריו מדי יום במשך שנים נתן בו את אותותיו והוא החל לשקוע בדיכאון קשה.

אבל המכה האמיתית שנחתה על חברי המועדון הגיעה כמה חודשים מאוחר יותר, ובעוצמה חסרת רחמים. ב-18 באפריל 94' נקלעה קבוצה גדולה של צלמי עיתונות שבהם היו סילבה, אוסטרברוק ומרינוביץ', למרכזו של קרב יריות בין כוחות האו"ם לחברי מפלגת הקונגרס הלאומי-אפריקאי. בסרט הדוקומנטרי עטור הפרסים "צלם מלחמה" (2001) שמתעד את עבודתו של ג'יימס נאכטוויי, אחד מגדולי צלמי המלחמות בעשורים האחרונים וחבר קרוב של צלמי ה"בנג בנג", נראה נאכטוויי משתטח ליד אוסטרברוק שבריר שנייה לפני שצרור פגע בצלמים. אחד הכדורים פגע באוסטרברוק שהיטלטל ונזרק לאחור; אחר חדר לחזהו של מרינוביץ' ופצע אותו קשה. בתמונה שצילם צלם נוסף שהיה במקום אפשר לראות את נאכטוויי תומך במרינוביץ' המדמם, כשברקע מנסים צלמים נוספים לגרור למחסה את אוסטרברוק הגוסס. ברקע אי אפשר שלא להבחין בסילבה. ראשו תקוע בעינית המצלמה בריכוז מוחלט וברכיו כפופות כדי לתחום את הפריים המושלם - בדיוק בגובה פניו של אוסטרברוק שותת הדם. ההחלטה האינסטינקטיבית להרים את המצלמה ולצלם במקום לסייע לחברו, צילקה את סילבה לתמיד והותירה אותו אכול רגשות אשם.

לראות את עצמך בסרט

שלושה חודשים לאחר אותו יום, נסע קווין קרטר לגדת הנהר שבו נהג לשחק כילד. הוא חיבר את צינור המפלט של רכבו לתא הנוסעים, והניע את המכונית. בפתק שהשאיר אחריו כתב הצלם שרק שנה קודם לכן זכה בפוליצר: "אני מדוכא... בלי טלפון... בלי כסף לשכר דירה, בלי כסף לתשלום דמי מזונות. בלי כסף לתשלום חובות... כסף!!!!!... הזיכרונות החיים של רציחות ושל גופות ושל כעס ושל כאב רודפים אותי... של הילדים הפצועים והגוועים מרעב, של מטורפים עם אצבע קלה על ההדק שפעמים רבות הם אנשי משטרה, של מוציאים להורג קטלניים... אני הולך לפגוש את קן אם יתמזל מזלי".

מותם הטרגי של אוסטרברוק ושל קרטר ופציעתו הקשה של מרינוביץ' רק העצימו את האגדה סביב "מועדון הבנג בנג". מרינוביץ' התאושש מהפציעה ויחד עם סילבה, שבינתיים עבר לצלם עבור סוכנות איי-פי ולאחר מכן עבור "ניו יורק טיימס", המשיך לתעד אסונות, מלחמות ואירועים יוצאי דופן בכל העולם עד פרישתו מתת-ההתמחות של צילום מלחמות לפני עשר שנים. מאז, הוא יוצר סרטים דוקומנטריים. "כשהתחתנתי החלטתי להפסיק לעשות זאת. עכשיו יש לי ילדים ואני שמח מאוד על ההחלטה, במיוחד לאור מה שקרה לג'וואו. אני חושב שעשיתי את זה מספיק זמן", הוא אומר.

בעקבות הפציעה של סילבה, הקים מרינוביץ' אתר אינטרנט, שבו נמכרים הדפסי תמונות של חברו הפצוע במטרה לסייע למשפחתו (http://joaosilva.photoshelter.com).

במקביל לפרישתו של מרינוביץ' מקריירת צילום המלחמות, הוא וסילבה כתבו יחד ספר שמספר את חוויותיהם מתקופת דמדומי האפרטהייד. קראו לו, כמובן, "מועדון הבנג בנג". "הספר עשה בזמנו הרבה רעש", מספר צלם "הארץ", אלכס ליבק, שמכיר את מרינוביץ' היטב. "אני חושב שזו הפעם הראשונה שצלמים כותבים על דרך הפעולה שלהם במקום כמו דרום אפריקה, שבו הם עבדו כמעט כל יום במשך שנים בתנאים קשים מאוד".

הכתיבה הסוחפת, והדמויות הגבריות המיוסרות והאלימות הקשה לכדו את תשומת לבה של הוליווד ובשנה החולפת צולם סרט עלילתי בבימויו של סטיבן סילבר הנושא את שם הספר. מרינוביץ' וסילבה שימשו כיועצים להפקה. "אני עדיין לא יודע מה אני חושב על הסרט, משום שטרם ראיתי את הגרסה הערוכה", אומר מרינוביץ'. "מה שאני כן יכול לומר זה שמוזר מאוד לראות את עצמך בסרט. יש סצנות שמתארות את המציאות כפי שאני זוכר אותה ואחרות שממש לא דומות למה שבאמת קרה. לפעמים זה נראה מוגזם ולפעמים זה נראה מוחלש. אם לומר את האמת, היה לי די קשה לראות את הצילומים של הסצנה שבה רואים את הפציעה הטראומטית שעברתי ואת הרגע שבו קן נהרג".

כדור לכל צלם

גם לאחר שהתחתן והפך לאב, לא שקל סילבה לפרוש. מאז הפלישה האמריקאית לאפגניסטן בסוף 2001 הוא בילה שם שישה חודשים בשנה, והחל מ-2003 גם בעיראק. בששת החודשים הנותרים חי בדרום אפריקה וצילם ברחבי היבשת, אף היא שופעת אלימות. "גם אחרי כל השנים הללו וכל הקונפליקטים שהוא צילם, הוא לא איבד את כושר ההתמדה שלו. הוא עבד קשה על כל סיפור שנשלח לכסות", אומר מרינוביץ'.

"לאורך השנים ג'וואו היה צלם אמין מאוד שאפשר תמיד לסמוך עליו שיגיע לכל אזור סכסוך ויביא למערכת את התמונות המשמעותיות ביותר משם", אומרת רינה קסטלנובו, צלמת "ניו יורק טיימס" בישראל. "הפציעה שלו זיעזעה את קהילת 'צלמי הקונפליקט' בגלל שבכל זאת מדובר בבחור שכבר 25 שנה מכסה את האירועים האלה ותמיד הצליח לשרוד ללא פגע, עד כדי כך שכבר נהפך לסמל בהקשר הזה. אבל הנה, זה קרה גם לו. אחרי כל צלם עיתונות רודף כדור במשך כל הקריירה - עד שאחד מהם מתעייף, וזה פוגע. אני חושבת שההבנה שהם חשופים זיעזעה את הצלמים האחרים, הם הבינו שזה עלול להגיע גם אליהם".

ואיך הפציעה שלו השפיעה עלייך?

"מספר ימים אחרי מה שקרה לו, היינו בעימותים באום אל פחם. היה אירוע די אלים אבל לא בצורה יוצאת דופן. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי במצב כזה מאז שהוא נפצע, חשבתי עליו המון וזה השפיע עלי. עשיתי פתאום חישוב שבדרך כלל לא הייתי עושה: האם זה אירוע מספיק גדול ששווה להסתכן עבורו ולהגיע עוד כמה מטרים קדימה? אבל היום זה כבר רחוק ואין לזה השפעה על האופן שבו שאני עובדת".

ליבק סבור גם הוא שלפציעה של סילבה לא תהיה השפעה על אופן פעולתם של צלמי קונפליקט בדרך לתמונה הטובה ביותר. "לפציעות כאלו אף פעם לא היתה השפעה על נכונות של צלמים אחרים לקחת סיכונים ואף פעם לא תהיה", הוא אומר. "קורה אמנם שצלם אומר לעצמו 'אני לא רוצה יותר', אבל בגיל יותר מבוגר. ותמיד יהיו חדשים. תמיד. תראה, התמונות הללו - מעיראק, מאפגניסטן, מסודן - הן התמונות הכי חזקות שאפשר. אלו תמונות שמדברות לכולם. יש בהן אווירה ויש בהן פצועים ויש בהן הרוגים, שזה הדבר שהכי מסקרן אותנו - המוות. במקום שאנחנו נתמודד איתו בעצמנו, אנחנו מתמודדים איתו באמצעות אנשים אחרים. ככה זה הרבה יותר קל".

האנס הרמן קלייר, עורך חדשות החוץ לשעבר במגזין "שטרן", אמר בעבר ש"ישנם שני סוגים של צלמים שנפצעים - אלה שזו הפעם הראשונה שלהם בשטח, ואלה שעובדים כבר שנים ומרגישים שהם חסיני כדורים". ליבק לא שייך לאף אחת מהקבוצות. "אישית אני מסתכן היום הרבה פחות מאשר בעבר. בתחילת האינתיפאדה השנייה הייתי בבית לחם - דווקא לא בהפגנה גדולה, אולי של 100 איש - וקיבלתי כדור גומי ששרט לי את המצח אבל הוציא לי מהראש מלא דם. הסהר האדום שם אותי על אלונקה ולקחו אותי לבית חולים בבית ג'אלה בשביל לתפור. למזלי ראיתי בדרך מישהו שאני מכיר מהרשות הפלסטינית והוא אמר לי 'זה בית חולים איום ונורא, יתפרו אותך פה עם מחט בגודל של סכין'. הוא לקח את הנהג שלו והוציא אותי מבית לחם. הסיפור הוא שלא אמרתי כלום לשרי (אשתו) ומה שקרה זה שבחדשות של שעה 17:00 היא וחיים (בנם) ישבו מול הטלוויזיה וראו אותי על אלונקה שטוף דם. שרי אמרה לי 'עד פה. מספיק'". מוקדם יותר השנה, בראס אל-עמוד, הוא נפגע שוב - הפעם מאבן. הנזק: אצבע שבורה.

ליבק סבור שהסכנה האמיתית שמאיימת על צלמי המלחמות אינה שלא יהיו אנשים שיסכימו להסתכן, אלא שלא יהיו עיתונים שיסכימו לממן את פעילותם. עליית האינטרנט בעשור האחרון הביאה לירידה ניכרת ברווחיהם של העיתונים המודפסים והמגזינים. המיתון שהביא המשבר הכלכלי העולמי רק האיץ את דעיכת הענף והביא מו"לים ועורכים לבטל תקנים. "כיום, הקהילה הזאת של צלמים שנוסעים למקומות אסון די קטנה. מעין יחידה מובחרת", אומר ליבק. "יש הרבה פחות צלמים כאלה מאשר בעבר כי אף אחד כבר לא מממן את הנסיעות האלו. אתה צריך לגייס בעצמך את הכסף ואז העיתון אומר לך - 'תשלח תמונות ולפי זה נשלם לך'. זה לא מה שהיה פעם. במלחמת לבנון הראשונה אני זוכר ש'ניו יורק טיימס' שלח הנה שישה צלמים ושיכן אותם במלונות הכי טובים שיש. במלחמת לבנון השנייה הוא שלח אולי שניים".*

נפלו בעת מילוי תפקידם

אלפרטס מירולוואן הוא העיתונאי האחרון שנהרג בעולם במהלך 2010. גופתו של מירולוואן בן ה-28, שהיה העורך הראשי של השבועון האינדונזי "Pelangi Weekly", נמצאה ב-17 בדצמבר בחוף מבודד כשעליה סימני אלימות. הוא עבד על כתבה שבמרכזה מבריחי דלק ונראה לאחרונה עוקב אחר מכלית שחשד ששייכת לרשת שאותה ניסה לחשוף. על פי התיעוד באתר CPJ - הוועד הבינלאומי להגנה על עיתונאים - ב-2010 נהרגו ברחבי העולם 79 עיתונאים "בלבד", בעוד שב-2007, השנה הקטלנית ביותר לעיתונאים מאז החל הארגון לאסוף נתונים, נהרגו לא פחות מ-110.

על פי CPJ, מאז 92' נהרגו לא פחות מ-845 עיתונאים במהלך או בשל עבודתם במקומות שונים בעולם. נתוני הארגון מראים שעיראק היא ללא ספק המדינה המסוכנת ביותר בעולם עבור עיתונאים. 146 מהם נהרגו בה מאז החל הארגון ללקט את נתוניו. עיון ברשימת המדינות המסוכנות ביותר לבעלי המקצוע משרטט תמונה לא מחמיאה של מדינות אחרות שבהן מתקיים קונפליקט אלים או שחופש העיתונות בהן נמצא בתהליך הידרדרות ארוך. כך למשל הפיליפינים נמצאת במקום השני ברשימה עם 70 עיתונאים הרוגים, אלג'יריה עם 60, רוסיה עם 52 וקולומביה עם 43.

נתונים אחרים שמספק האתר קובעים כי 93 אחוז מהעיתונאים שנהרגו בעולם מאז 92' היו גברים; 32 אחוז מהם כתבו עבור עיתונים או מגזינים ורק אחוז בודד מהם פעלו בשירות אתרי אינטרנט; 30 אחוז מהם נהרגו באלימות שהפעילו אנשי קבוצות פוליטיות ו-24 אחוז מצאו את מותם כתוצאה מאלימות ממשלתית. 70 אחוז מההרוגים נרצחו, 17 אחוז מהם נפגעו במהלך סיקור קרבות ו-10 אחוזים מתו כתוצאה מתאונות באזורים מסוכנים. על פי נתוני 89 ,CPJ אחוז מרוצחי העיתונאים זכו לחנינה אוטומטית. רק ארבעה אחוזים מהם הועמדו לדין.



צילום מזירת פיגוע בלב בגדד, אוקטובר 2005. הניסיון להראות את הקונפליקט משני צדדיו. צילום: ג'וואו סילבה, באדיבות ניו יורק טיימס


המצלמה השבורה של סילבה, כפי שתועדה אחרי פציעתו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו