בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשזה מגיע לירושה, ילדים מאומצים אינם שווים לילדים ביולוגיים

סעיף בלתי מוכר בחוק הירושה מבדיל באכזריות בין ילד ביולוגי לילד מאומץ, וקורע משפחות במאבק מכוער על העיזבון. סבא שלך מת ולא השאיר צוואה? אם אתה ילד מאומץ אתה מנושל מהירושה. מאומצים והוריהם יוצאים עכשיו למאבק למען השוואת זכויותיהם וחושפים את רגעי השפל המשפחתיים שלהם

3תגובות

על קיר הסלון בביתה ברמת גן תלויות שלוש תמונות ובכל אחת מהן מיטלטלת ספינה יחידה בין גלים סוערים. "לא האמנתי שאצא לדרך הזאת", אומרת אילה פרי-סעדה, הנמצאת עכשיו בחזית המאבק הציבורי לשינוי חוק הירושה, המפלה בין ילדים ביולוגיים לילדים מאומצים. "לא היתה לי סיבה לעסוק בזכויות שלי. רוב הזמן, כמו הרבה ילדים מאומצים, הייתי עסוקה בחובות הבלתי-כתובים שמוטלים עלי. תמיד הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי בתוך המשפחה, אפילו שגדלתי כבת לכל דבר של ההורים שלי. ילד מאומץ תמיד צריך להוכיח שהוא ראוי למשפחה שקיבלה אותו. זה מוזר, אבל גם כשמקבלים אותך אתה נמצא במירוץ לרצות את כולם".

מבלי שביקשה זאת לעצמה, נקלעה למירוץ נוסף לפני כמה חודשים, בנסיבות טרגיות ובעקבות מכתב של עורך דין. "הכל התחיל לאחר שדוד שלי נפטר, אח של אמא", היא מספרת. "לפני כן לא חשבתי בכלל על המלה זכויות. דוד שלי היה איש ערירי ועזבונו היה אמור להתחלק בין האחים שלו. כיוון שאמא שלי נפטרה לפניו, חלקה אמור היה לעבור לילדיה. אבל אז, עורך הדין של אחד האחים שלה הפנה אותו לסעיף 16 בחוק הירושה, שבו ישנה התייחסות נפרדת ומיוחדת לילדים מאומצים".

סעיף 16 קובע, בין השאר, כי המאומץ אינו יורש את קרוביהם של הוריו המאמצים על פי דין (כלומר, אם אין צוואה הקובעת את חלקו בירושה). "במכתב ששלח עורך הדין של האחים של אמא, הדברים נוסחו קצת אחרת", אומרת פרי-סעדה. "נכתב שם, שחור על גבי לבן, שלאמא שלי 'לא היו ילדים ביולוגיים'. כשקראתי את זה הרגשתי בודדה".

אבל פרי-סעדה, שאומצה כתינוקת לפני 36 שנה, לא נמצאת לבדה באותה סיטואציה מורכבת. על פי הערכת השירות למען הילד, ישנם היום בישראל בין 13 אלף ל-15 אלף ילדים מאומצים ובכל שנה מצטרפים אליהם כ-250 ילדים נוספים החשופים לחוק המפלה. "בשנייה שהסעיף הזה נכנס למשפחה שלנו הפכתי לזרה", היא מתארת בהתרגשות מאופקת. "החוק, שלא ידעתי בכלל על קיומו, עירער את מקומי כבת משפחה לגיטימית, כמו שהייתי בעצם כל השנים. הירושה היא רק עניין צדדי בסיפור, המהות היא שבמאבק על עזבונו של דוד שלי שללו ממני את הילדות שהיתה לי בבית. בעצם אמרו לי שלא הייתי בדיוק הילדה של ההורים שלי. רק בערך. המכתב מעורך הדין זיעזע אותי. ברגע שאת מתבוננת על החיים שלך דרך חוק אכזרי שכזה, אין לך אבא ואין לך אמא. גם לא דודים. הכל נעלם".

פגיעה בכבוד ההורים

פרי-סעדה, נשואה ואם טרייה לתינוקת בת חצי שנה, ננטשה שעות לאחר הלידה, בבית החולים צאלון ביפו. "הביולוגית חזרה הביתה בלעדי ומי שליווה אותי וטיפל בי בימים הראשונים שלי היו ההורים שלי, אינס ויעקב", היא מספרת. "הם אימצו אותי כחוק, דרך משרד הרווחה, והם שרשומים כהורי בתעודות הלידה והזהות שלי. הם באו לבית החולים כדי לבחור ילדה לאחר אובדן הילד הראשון שלהם, שנפטר כחודש אחרי שנולד. אחרי הפטירה שלו הם התקשו מאוד להיכנס להריון ולכן החליטו לפנות לאימוץ. לפני, אמא ואבא אימצו את אח שלי הבכור, שגדול ממני בשנה וחצי וגר היום בסינגפור. אחר כך הם לקחו אותי. הם מתנת החיים שלי".

למרות האהבה הגדולה שזכתה לקבל מהוריה, היום, זמן קצר אחרי שנושלה בחסות החוק מעיזבון משפחתי היא מגלה שנקלעה למערבולת של שאלות זהות בנוגע להשתייכותה המשפחתית. מתוך אותה הכרה מרה החליטה לעשות מעשה ולצאת למאבק אישי וציבורי לתיקון חוק הירושה. "האומץ לצאת לדרך נולד מתוך עלבון", היא אומרת בחוסר נוחות, עוצרת לרגע ובכל זאת ממשיכה. "כי גם אבא נפגע מכל הסיטואציה הזאת. פתאום מישהו כפה על אבא הגדרות שהוא לא מכיר. בבית שלנו לא היתה קטגוריה שנקראה 'ילד מאומץ', פשוט היינו הילדים של אמא ואבא. אח שלי, אלי, נקרא על שם סבא שלנו, אליהו, כמו שנהוג לקרוא את שמו של הילד הבכור במשפחה על שם הסב. לכן היה לאבא קשה כל כך לקבל את זה. בתוך כל המהומה המשפחתית שנוצרה אמרתי לו: 'אבא, עד כאן, את הכבוד שלך ושל אמא אני אשמור'".

בשעת צהריים חורפית, כשאביה יושב במטבח ומעסיק את נכדתו בסוגי רעשנים שונים, פרי-סעדה מסבירה שלא הותירו לה ברירה. "לא יעזור לאף אחד, בשביל ההורים שלי אלחם. אמנם אף אחד לא אוהב לדבר על ירושה, כי מדובר בכסף ובשכול, אבל כאן לא יכולתי לשתוק. הבנתי שאני נמצאת בסיטואציה מעליבה ומפלה. אף אחד לא יגיד שאמא שלי לא היתה אמא שלי. היינו הילדים שלה לכל דבר. מגיל אפס היא טיפלה בנו. 17 שנים היא היתה מרותקת למיטה, חולה בטרשת נפוצה, ואנחנו אלה שסעדו אותה. אז מה, בגלל שהיא איננה עכשיו היא נמחקה וגם אנחנו בתור הילדים שלה לא קיימים יותר? יכול להיות שהיינו ילדים בעירבון מוגבל?"

את הזעקה הזאת השמיעה לפני כחודשיים כשחשפה את סיפורה בעצומה אינטרנטית שעליה חתמו בתוך ימים אחדים כאלפיים בני אדם. "אנחנו לא מחלה מידבקת, אנחנו הילדים של מישהו", כתבה שם. "זה שלא זכינו להישאר עם אלו שיצרו אותנו לא אומר שאנחנו לא בני אדם השווים לכולם. בתהליך קשה וארוך אימצו אותנו הורינו מבית החולים, ימים אחדים אחרי שנולדנו. בני משפחתנו אף תמכו בדבר, שכן הורי, כמו אחרים, ניסו אך לא הצליחו להביא ילדים לעולם. עד היום היינו חלק מהמשפחה המורחבת, הוזמנו והגענו לכל האירועים המשפחתיים, אך כעת מנצלים סעיף מיושן, ארכאי ומפלה בחוק הירושה על מנת לדחוק אותנו מחוץ למשפחה. שוב זורקים אותנו, שוב נוטשים, שוב קורעים אותנו ואת לבנו. עד מתי? הגיע הזמן לצעוק ולצעוק בקול גבוה שכולם ישמעו - אנחנו לא זרים".

הכסף גובר על הצדק

אחד מאנשי המפתח שעודדו את פרי-סעדה לפעולה, היה עו"ד בועז קראוס, מומחה לדיני ירושה. הוא דחק בה להפנות את סיפורה האישי לחברי כנסת ולאגד סביבה מאומצים נוספים שילוו אותה במאבקה. "כמי שעוסק בירושה, כל מקרה שעל פניו נראה כמקרה שטומן בחובו עוול, מיד גורם לך תסיסה", אומר קראוס במשרדו המהודר, הצופה אל כיכר המדינה בתל אביב. "אני זוכר שהגיעה אלי אשה, יחד עם אחיה, שגדלה מאז היותה תינוקת כבת משפחה לכל דבר. היא תיארה את היחסים המשפחתיים, גם את היחסים המשפחתיים הרחבים. בת לכל דבר. אבל אחרי פטירת אמה, היא מצאה עצמה במציאות בלתי הגיונית, שאילו היתה בת ביולוגית לא היתה נתקלת בה".

קראוס טוען שחוק הירושה, שנחקק ב-65', הוא חוק מפלה שמעודד סכסוכים בתוך משפחות. "כך למשל", הוא מבקש להדגים, "אם נכד ביולוגי יורש את סבו, ילד מאומץ לא יירש את סבו. אם יש לסב שני נכדים, אחד ביולוגי והשני מאומץ, הילד הביולוגי יקבל את כל הירושה, בעוד הילד המאומץ יקבל אפס ממנה. נוצרים גם מצבים אבסורדיים יותר, למשל, במקרה שלסבא נכד יחיד, מאומץ - אם לא נרשמה צוואה, עזבונו יעבור לידי המדינה. הוראת החוק הזאת מעוררת את המתח הבלתי-אפשרי בין צדק לבין כסף. בקרב הכוחות הזה, למרבה הצער, בדרך כלל הכסף מנצח את הצדק וההגינות. לכן, גם כשיש משפחה שהיחסים בה סבירים ותקינים, כשנפטר אדם, עומדת דילמה אם לתת לילד המאומץ את חלקו שמגיע לו מבחינה מוסרית ורעיונית, או להתחבא מאחורי הוראת החוק".

ניסיונו מלמד כי לרוב אין קרובי המשפחה עומדים בפיתוי הגס והבלתי-מוסרי שנקרה בדרכם ומעדיפים לנתק את הקשר עם הילד המאומץ, או לדלל את הקשרים עמו. "מהסיבה הזאת", הוא אומר, "למרות שהחוק מפורש ולכאורה לא מותיר תקווה לילדים מאומצים, החלטתי להתגייס למאבק המשפטי של אילה. מתוך ניסיון, כשמגיע מקרה צודק, גם אם יש בו בעיות משפטיות קשות מאוד - ניתן להתגבר עליהן. בבתי המשפט יושבים שופטים, אנשים שתפקידם לעשות צדק. כשיושב שופט ורואה מקרה בלתי צודק בעליל, הוא יקבל את הטיעונים, ולו מרחיקי הלכת, כדי לנסות להביא לכך שהצדק הברור ייעשה. לדעתי, מדינה מתוקנת לא יכולה להרשות אפליה כזאת. ברגע הראשון, כששמעתי על המקרה של אילה, מיד הסכמתי איתה. היא ומאומצים אחרים חיים במציאות בלתי מתקבלת על הדעת שחייבים לשנותה".

גם בכנסת היו מי שחשבו כך. הראשונה שהתגייסה למען הילדים המאומצים בעניין הזה היתה זהבה גלאון, אז חברת כנסת ממרצ. "את ההצעה לתיקון סעיף 16 לחוק הירושה, זהבה הובילה בכנסת ה-16 וה-17, אבל עד היום הוא לא הבשיל לידי חקיקה", אומר ח"כ חיים אורון, יו"ר מרצ. "בימים אלה אנחנו נמצאים במהלכו של ניסיון נוסף לתקן את העוול הזה. את ההצעה לתיקון החוק הנחתי על שולחן הכנסת לפני מספר חודשים. בהמשך לעבודה של זהבה ובעקבות פניות אישיות שגם אני קיבלתי בעניין מבן מאומץ שעיזבון דודו נגזל ממנו, נכנסתי לסיפור הזה. שאלתי את עצמי, איך בכלל ייתכן מצב כזה?"

ב-31 באוקטובר 2010 עברה הצעת התיקון של אורון בקריאה טרומית, ברוב של 23 תומכים מול שלושה מתנגדים. תיקון זה, אם יתקבל כחוק, עתיד לבטל את האפליה הקיימת בחוק הירושה בין ילד ביולוגי לילד מאומץ. "זהו תיקון קטן אמנם, אולי מינורי ביחס לחוקים אחרים, אבל יש בו כדי לעזור לקבוצה שבשבילה זה שינוי שהוא עולם ומלואו", אומר אורון. "כיוון שיושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, ח"כ דוד רותם, כבר הביע תמיכה בתיקון, אפשר לגלות הפעם אופטימיות זהירה. כיוון שהעוול בחוק הוא כל כך בולט, אפשר למצוא היום בכנסת תומכים לתיקון גם במפלגות דתיות כמו הבית היהודי. יחד עם זאת, צריך גם לזכור שלא כולם תומכים, למשל משה גפני מיהדות התורה".

ח"כ גפני אמר במליאה ש"עם כל הסימפתיה ועם כל הרצון, הבן המאומץ לא מוגדר בהלכה כיורש" (ראו מסגרת). "הוא, כרגיל, מתנגד לכל התערבות של הכנסת בכל דבר שקשור לכאורה בדיני אישות", אומר אורון. "אבל אני מקווה מאוד שהתיקון המתבקש בעניין הילדים המאומצים לא יהפוך לסאגה פוליטית. למרות שאי אפשר לברוח מכך שהממד הזה קיים פה, יש לי תקווה שהתיקון לחוק הירושה לא יהפוך לעוד אחד מהמשברים שמאיימים על הסטטוס-קוו, לסוג של שד העומד בלב המאבק בין חילונים לדתיים. זה באמת לא העניין במקרה הזה".

האמת הצורבת

בשביל אסף לוי, בן 32, המאבק שצובר עכשיו תאוצה מגיע באיחור. למרות זאת, לוי מספר כי יחד עם פרי-סעדה ומאומצים נוספים הוא מתכוון ללוות את דיוני ועדת החוקה שיתקיימו בסוף החודש בכנסת. "מיד אחרי שחתמתי על העצומה שהפיצה אילה באינטרנט, שלחתי לה מייל ובו כתבתי את הסיפור האישי שלי", הוא אומר. "היה חשוב לי לשתף אותה במה שעבר עלי, סיפור די דומה לשלה. גם אני ניסיתי בעבר להילחם בחוק השערורייתי הזה, כתבתי מכתבים לחברי כנסת - אבל ויתרתי די מהר כי לא קרה שום דבר. לכן רציתי לחזק אותה, את המאבק שהתעורר, רציתי להיות חלק מזה. אלה ימים מאוד קריטיים עבור הילדים המאומצים ומשפחותיהם. אנחנו חייבים להציף לפני המחוקקים עד כמה שניתן את הבעיה שלנו, שלרוב לא זוכה לצערי לחשיפה".

לוי, נשוי ואב לשניים, מתגורר בשכונת בית הכרם בירושלים ועובד כסוכן מכירות בחברת ההסעות של אביו. "אני בן יחיד, אומצתי כי אמא היתה עקרה", הוא מספר. "אמא נפטרה לפני שבע שנים וחצי. לפני ארבע שנים נפטרה סבתא, אמא של אמא שלי. סבתא לא השאירה צוואה, אבל למרות זאת היה ברור לי ולאחים של אמא, שהירושה תתחלק בינינו באופן שווה. לא היה בכלל ספק בעניין, היה ברור שאני מייצג את אמא שנפטרה. אני זוכר אפילו שעורך הדין שטיפל בירושה ציין בפני את סעיף 16 שקיים בחוק הירושה, אבל לא דאגתי. היחסים ביני ובין האחים של אמא היו מצוינים, לא חשבתי לשנייה שהם יקפחו אותי".

לאחר חמישה חודשים הוא התבדה. לקראת האזכרה של אמו התקשר לוי אל דודיו כדי לקבוע מועד עלייה לקברה ואז הוטחה בפניו האמת הצורבת. "כששאלתי את אחד הדודים מה הוחלט לגבי הדירה של סבתא בתל אביב, הוא הפתיע אותי ואמר לי: 'אה, אנחנו מוכרים אותה וראית מה זה, החוק הזה, איזה קטע עם החוק הזה?' אני לא אשכח את המילים האלה. ככה, בדיוק במילים האלה הוא אמר לי. אז אמרתי לו מיד שאני רוצה לקנות את הדירה. הוא השיב לי: 'אוקיי, נעשה לך מחיר אם אתה באמת רציני, בגלל עוגמת הנפש שעברת'.

"הייתי בהלם, לא הצלחתי לדבר וסגרתי את הטלפון. אחר כך כעסתי נורא, התקשרתי שוב לאותו דוד וצעקתי כמו משוגע".

מה אתה יכול לספר על היחסים שלך עם סבתך?

"למרבה האירוניה, הייתי הנכד המועדף עליה. מאז שאמא נפטרה המצב של סבתא הלך והידרדר. אני נהגתי לבוא אליה המון, בחגים ובחופשים. פעם בשבועיים, כשנסעתי לים יחד עם חברה שלי, היום אשתי, נהגתי לקפוץ אל סבתא. אלה היו השעות היחידות שהיא היתה מאושרת וצוחקת. היא היתה בת 80, אבל בכל פעם שידעה שאני בא היא היתה מעמידה סירים מתחילת השבוע. בחופה שלי היא ישבה איתי, היא החזיקה את הבן שלי בזמן הברית. כנער היו פעמים שנשארתי אצלה חודשיים שלמים".

היא בוודאי לא הכירה את סעיף 16 לחוק הירושה.

"ברור שלא, אם היא היתה יודעת על קיומו היא בוודאי היתה כותבת צוואה מסודרת. אבל היחסים בינינו מעולם לא היו קשורים להבחנות של ילד מאומץ או ביולוגי, הייתי פשוט הנכד שלה. לכן לא היו שאלות וספקות בעניין, לא לסבתא ולא לאמא. ברור לי גם, שאם אמא היתה מודעת לחוק הזה דברים היו נראים אחרת. אבל היא לא ידעה. משום מה, לאחים של אמא, חלוקה שמוציאה אותי מהתמונה נראתה נורמלית, אפילו שאין ספק שסבתא לא היתה מקבלת את זה. ככה, משום מקום התעוררה הסאגה המטורפת הזאת".

בתגובה אומר דודו של אסף לוי: "אם הוא היה מתנהג כמו שצריך, היינו מוכנים לתת לו לפנים משורת הדין חלק מהעיזבון של אמא שלי. כיוון שהוא התנהג אלינו בצורה מחפירה, החלטנו לא לתת. כשאני טיפלתי באחותי, אמא שלו, שחלתה במחלה ממארת, הוא אפילו לא התעניין בי. נסעתי אליה לירושלים כשהייתי מובטל. הוא לא שאל ולו פעם אם אני צריך משהו. ישבתי אצלה בחורף, קערת מרק הוא לא הביא לי. כשלקחתי אותה מההקרנות, מדי יום ראשון, הוא השאיר לי ערימת כלים מהביקור שלו בשבת. אמא שלו היתה עובדת מדינה ואני זה שדאגתי שהיא תקבל תמיכה כלכלית. חצי מיליון שקל הוא קיבל בזכותי ותודה אפילו לא אמר. היינו מוכנים לחלוק איתו, אבל בגלל ההתנהגות המחפירה שלו אמרנו לו, תלך. כשאמא שלו נפטרה הוא ידע על החוק הזה, אבל לא אמר, הסתיר. מה הוא חשב? שאנחנו טמבלים?"

מה לדעתך היתה חושבת אחותך, אמא של אסף, על מה שקרה ביניכם?

"אני לא מדבר על מתים. יש למישהו הוכחה מה היא היתה רוצה? היא לא דיברה על זה. אי אפשר לנתח רצון של מישהו שנמצא באדמה. הרצונות שלה עכשיו בשמים. אהבנו מאוד את אמא שלו, כל האחים. אבל הוא חשב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה עם האהבה הזאת שלנו. אנחנו לא הסכמנו, כל האחים, להיות מקור לזלזול והתנשאות. אם היה מתנהג אחרת היה מקבל את חלקו - אם לא המדויק, משהו. אנחנו לא קשי יום, לא חסר לנו. אנחנו לא חמדנים, לא היתה לנו כוונה ליהנות מההפקר. הלכנו לפי החוק, לא ניצלנו אף אחד. לא גרענו ולא רימינו. פשוט לא נתנו מתנה למי שלא מגיע לו".

אסף לוי מגיב בצחוק מר. "אם זה מה שעוזר לו להרגיש טוב עם עצמו, אז בסדר", הוא אומר. "היו בינינו יחסים טובים מאוד. לדעתי החוק לא נותן סיכוי לשום משפחה שהוא עובר בשטחה. סעיף 16 שרף אצלנו קשרים חזקים מאוד. אחריו הכל נמחק. הדבר היחיד שלא נמחק ביני ובין הדודים שלי הוא הציטוט על המצבה של אמא. בוקר אחד במשך השבעה על אמא, דוד שלי, האיש שהוציא אותי מהירושה, התעורר ואמר שחלם על ציטוט מספר ירמיהו: 'כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה מיאנה להינחם על בניה'. את הציטוט הזה, מתוך כבוד אליו, החלטתי אז לחקוק על המצבה של אמא. זה מה שנשאר בינינו וגם את זה הייתי משנה וכותב במקום: 'כאן קבורה אמא שלי'".

האחריות להתערב

במערכה הציבורית והפרלמנטרית לתיקון חוק הירושה שותפים גם הורים מאמצים. "ברור שאנחנו כהורים נמצאים בסיפור הזה יחד עם הילדים שלנו", אומרת ב', אם חד הורית מגוש דן שעובדת בבית חולים. "לאחרונה הפנו את תשומת לבי לחוק ואני חייבת להודות שקיבלתי את המידע בהפתעה מוחלטת. לצערי, אני ממש לא האמא היחידה שהתעוררה פתאום למציאות חדשה. יש לי מספר חברות, אמהות מאמצות, שגם הן לא שמעו על הסעיף הזה. מיד כשסיפרתי להן על קיומו, הן מיהרו לטפל בנושא במסגרת המשפחתית. זו בהחלט האחריות שלנו להתערב".

ב' פנתה בדחיפות לאביה, עורך דין, שכמותה, לא היה מודע כלל להוראת החוק המבחין בין נכדיו. "הוא הופתע לגמרי", היא אומרת. "16 שנה אני מגדלת את בתי וכל הזמן היה לנו ברור, לכל המשפחה, שברגע שאימצתי אותה כחוק, היא בתי החוקית ושזכויותיה שוות לזכויות ילדה ביולוגית ונכדה ביולוגית. כששמעתי על האפליה הזאת, האמהות שלי פרצה, זה היה אינסטינקט בסיסי לצאת להגן על הבת שלי. אני בת 60 היום והבהילה אותי המחשבה שאם קורה לי משהו, החוק משאיר אותה לבד. זה אבסורד שלמרות שתהליך האימוץ מוכר על ידי המדינה, המדינה בעצמה מסייגת אותו. כאמא מאמצת, נורא בעיני שאחרי המאמץ שאנחנו משקיעים למען האיחוד המשפחתי והקבלה השווה של הילדים שלנו, מגיע חוק כזה ומאיים לרסק את כל מה שבנינו".

במקרה הפרטי שלה, דברים הסתדרו לטובה. "אבא הרגיע אותי", היא מספרת וחיוך נינוח שב ומתפשט על פניה. "אחרי שהשתכנע שאכן קיימת אפליה כזאת בחוק הירושה, הוא אמר שאין מה לדאוג, שהבת שלי כבר רשומה בצוואה שלו. למרות שברור לי שאם היה קורה לי משהו המשפחה שלי היתה מטפלת בבת שלי, טוב שהבאנו תיקון עוד לפני שנוצרה בעיה. כיוון שיש צוואה מסודרת, הבת שלי לא תיתקל בחייה בסעיף 16 ולאף אחד מבני המשפחה לא תהיה בכלל אפשרות להרהר אם להפעיל כנגדה את הסעיף הזה. במישור המשפחתי שלנו זה משמח, אבל ההתייחסות המשפטית עדיין מטרידה, היא לא דבר שאפשר להשלים איתו. במקרה של ילדים מאומצים, חוק הירושה פונה ליצר הרע של הבן-אדם, הוא נותן פתח לליבוי יצרים ועלול לפגוע פגיעה קשה במקומו של הילד בתוך השבט המשפחתי".

אורנה הירשפלד, פקידת סעד ראשית לחוק אימוץ ומנהלת השירות למען הילד, מוטרדת אף היא מהשפעת הסעיף. הירשפלד מלווה במסגרת תפקידה הורים המבקשים למסור את ילדיהם לאימוץ, כמו גם הורים מאמצים, מאומצים הניגשים לפתוח תיקי אימוץ וילדים שבית המשפט הכריז עליהם "בני אימוץ". היא מדגישה כי יצירת הקשרים המשפחתיים ושימורם הם חלק מהותי בתהליך האימוץ. "האימוץ נוגע בלב החוויה האנושית", היא מסבירה. "הוא קשור ללב חוויית הילדות, ללב חוויית ההורות ולמקום שלך בעולם כבן משפחה. כיוון שהילד המאומץ נושא תמיד גם את עברו וגם את מציאות חייו במשפחה המאמצת, האימוץ מעלה אצלו כמעט תמיד שאלות מורכבות של שייכות וזהות. לכן, העיקרון הבסיסי של תהליך האימוץ הוא שגם מבחינה משפטית וגם מבחינה משפחתית, מדובר בילדים לכל דבר. כל הליך שיש בו ערעור או הטלת ספק בעניין הזה הוא בוודאי שלא לטובתם".

הירשפלד תומכת בלי סייג במאבק המאומצים לשוויון בפני החוק. "אני שמחה מאוד שהכנסת מטפלת בבעיה", היא אומרת. "הייתי רוצה לראות את השינוי, אני ממליצה ותומכת בתיקון החוק. פעולה כזאת ראויה שתיעשה והיא בהחלט תתאים להבנה המקצועית של תחום האימוץ, שהתפתחה מאז חוקק החוק לפני כמעט 50 שנה. הטלת ספק, כפי שמתפרשת מחוק הירושה, אומרת לכל המעורבים בתהליך האימוץ שיש 'אבל'. אותו 'אבל' חייב להימחק, כיוון שהוא מנוגד לכל התפיסה שבשמה אנחנו פועלים. החוק יוצר מצבים מיותרים וקושי בעולמו של הילד המאומץ, שגם כך מורכב. חבל שסעיף כזה מתפרץ לחיי מאומצים בשלב הבגרות שלהם. אז, אחרי שהחיים והמשפחה שלהם מלמדים אותם שהם אכן שייכים - בא החוק ומעורר את השאלה במקום שהיא בכלל לא צריכה להישאל".

לא להתבייש

תוך ציפייה מורטת עצבים לגורל תיקון החוק, ההתגייסות הרחבה לשינויו ממלאת את המסע האישי של אילה פרי-סעדה בשאלות נוספות שלא נותנות לה מנוחה. "בזמן האחרון, אני מתחבטת עם עצמי אם נכון שנעצור כאן", היא אומרת כשהיא מערסלת את בתה בין ידיה. אחר כך היא נשענת על גב הספה ומציינת שבעקבות העצומה שפירסמה קיבלה עשרות טלפונים ומיילים של ילדים מאומצים והורים מאמצים. "כל הזמן היה לי ברור שאני לא הראשונה שנתקלת בבעיה הזאת, ובוודאי שאני גם לא האחרונה. ידעתי שזהו מאבק על צדק שצריך להיעשות. זה בסדר מבחינתי אפילו אם התיקון לא ימומש רטרואקטיבית, ואני ואחי לא נהנה ממנו. העיקר שהוא יעבור ושמאומצים אחרים, אחרי, כן יקבלו את מה שמגיע להם. שאף אחד לא ייפגע יותר. אני רוצה שילדים מאומצים לא יתביישו בעצמם, שאף אחד לא יגרום להם לחוש את מה שאני עוברת.

"לא פעם אני שואלת את עצמי איך יכול להיות שעד היום, מאז הקמת המדינה, לא קם ארגון אחד או עמותה שתטפל בנו", היא מוסיפה. "למה לא קם גוף שידאג לזכויות שלנו, שיחשוב עלינו, שידבר איתנו בשלבים השונים של החיים? יש אמנם פורומים באינטרנט ששם מתרחשות שיחות, אבל אין גוף מאחד ותומך. העניין הזה אולי גם מסביר מדוע תיקון לחוק, שהוא כל כך פשוט, הגיוני ומתקבל על הדעת - מתקשה לצלוח את הדרך לתיקון. שצריך להזיע ולהתפלל כדי שהוא יתקבל. מבחינתי, הרגע הזה שבו אנחנו, כילדים מאומצים, מתחילים לפעול למען עצמנו, שבו אנחנו מלווים את הכנסת שפועלת בשמנו, הוא רגע שיכול להיות אפילו גדול יותר".

מה את רואה לנגד עינייך?

"התקווה שלי היא שיקום גוף שיאחד את הילדים המאומצים בישראל, זה מגיע לנו".*

זה חוק בל יעבור

על פי הדין העברי, מתן חלק מהירושה לילד מאומץ מהווה עבירה חמורה של גזל

"המשפט העברי לא יכיר לעולם בכך שהמאומץ יירש את קרובי המאמץ", אומר הרב ועורך-הדין אבישי גריידי, בעל משרד עורכי דין ברמת גן העוסק בדיני משפחה וירושה. "הטעם הוא שיש בכך קיפוח של ילדיו או קרוביו של המאמץ - אשר ירושתם היא מדין תורה ממש. במילים אחרות, אם אנו משתפים את המאומץ בירושת קרובי המאמץ, הרי שאנו גורעים מחלקם של היורשים הטבעיים של קרובי המאמץ. בדרך הזאת, אנו באים להצמיד עוד אורח עם מזלג שיאכל ממנת העיזבון המגיעה להם על פי המשפט העברי".

גריידי מסביר כי זו נחשבת עבירה לא קלה. "על פי דין תורה, אם אני נותן חלק של יורש לאדם זר, גם אם הוא מאומץ, הרי שאני לא רק גוזל את הזוכים, הבנים של הנפטר, אלא אני גם עובר עבירה חמורה, כיוון שאני מפקיע דין תורה אלוקי מלחול על המצב הקונקרטי. המשפט העברי - דין תורה, מגדיר את דיני הירושה בספר במדבר, פרק כ"ז, פסוק י"א כ'חוקת משפט'. היינו, דיני הירושה הללו הם בבחינת הוראה נצחית - קבועה ושרירותית. ניתן להבין את דיני הירושה, להתעמק ברציונל שלהם, אך לא ניתן כלל לשנות אותם. הם חוק בל יעבור - כמו מאכלות אסורות, ברית מילה, שבת".

מה הרציונל?

"הרציונל של דין תורה הוא, שרצון המצווה הוא חסר חשיבות, והתפיסה המשפטית, האלוקית, היא הכופה. זאת לא רשות. הרמב"ם פוסק בהלכות נחלות, פרק ו', הלכה א', כך: 'אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אף-על-פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות: "והיתה לבני ישראל לחוקת משפט", לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועיל בה'. זה טאבו נעול, אפילו שאדם כותב צוואה שנותן לילד מאומץ חלק בירושה, דין תורה לא יתמוך בזה. בהתנגשות החזיתית שבין דיני הירושה, לבין החלת רצונו הפרטי של האדם בצוואתו, ידם של דיני הירושה על העליונה, לנוכח מקורם השמימי. כלומר, אין ספק שהקניית זכויות למאומץ בירושת קרובי המאמץ - היא בניגוד גמור לדין תורה, ואין סיכוי שאנשים דתיים יסכימו לשינוי סעיף 16(ב) לחוק הירושה".

שוויון עם סייגים

החקיקה המסדירה את אימוץ הילדים וזכויותיהם נועדה לתקן תחום משפטי פרוץ

בדברי ההסבר להצעת חוק הירושה, שהונחה על שולחן הכנסת במארס 58', נכתב כי "מי שאומץ כדין, יורש את מאמצו כאילו היה ילדו". יחד עם זאת, מופיעה שם הערה המלמדת משהו על האווירה שבה התקיים האימוץ באותם ימים; המחוקק מצא טעם להדגיש כי "תנאי האימוץ יכולים להגביל או לשלול זכות ירושה זו".

על תנאי האימוץ ששררו אז כתב ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, השופט שניאור זלמן חשין, בפסק דין מ-55': "אין לך פינה בשדה המשפט בארצנו שהפרוץ בה מרובה כל כך כמו במסכת קטינים, ובמיוחד בסוגיה של אימוץ ילדים, ואין לך עניין שיהא משווע כל כך להסדיר על פי חקיקה ממלכתית... ניתנים צווי אימוץ... שבוע-שבוע ויום-יום בדרך של פיקציה, בדרך של עיקוף והערמה, בדרך של היקש לא היקש, ובדרך של פירושים דחוקים, פלפול ואשליה".

בנובמבר 58', שמונה חודשים לאחר הצעת חוק הירושה, הוגשה לכנסת הצעת חוק אימוץ ילדים, ובדברי ההסבר להצעה נכלל הציטוט הנ"ל של השופט חשין. בסעיף הנקרא "תוצאות האימוץ" נכתב, כי "צו אימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ כל אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים לבין ילדיהם". אך גם לקביעה שוויונית זו צורף סייג: "ואולם, בית המשפט רשאי, אם ראה סיבה לכך, לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות".



אילה פרי-סעדה. גם אבא נפגע מכל הסיטואציה הזאת. למטה: אינס ויעקב סעדה עם ילדיהם אלי ואילה. מאבק על כבוד המשפחה


אסף לוי. סעיף 16 שרף אצלנו קשרים חזקים מאוד, אחריו הכל נמחק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו