בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביעד קיסוס | בודד אבל שבע

העובדה שאני אוכל מטעמי רגש, מקשה עלי להתחשב ברגשותיה של המנה שעל הצלחת

תגובות

פגישתי עם הסופר ג'ונתן ספרן פויר באירועי שבוע הספר האחרון, ודאי הותירה אצלו אותו רושם עז שהניחו אחריהם נהג המונית שלו והטכנאי שבא לתקן לו את המדיח. זה הלך בערך ככה:

איש מהוצאת הספרים שהציג בינינו: "תכיר, זה אביעד, יש לו תוכנית רדיו והוא כותב. הוא מאוד רצה לפגוש אותך".

ג'.ס.פ: "נעים מאוד".

אני: "אההה... חחח... מממ..."

ג'.ס.פ: "אז איזו מן תוכנית יש לך?"

אני: "חררר..."

ג'.ס.פ: "סליחה?"

אני: "חררר... ברררר... (שיעול) מממ... (צחקוק) חחח..."

איש מהוצאת הספרים: "בוא נלך".

אם התמזל מזלי, אולי חשב הסופר היהודי המהולל כי הוא פוגש אדם הלוקה בפיגור כלשהו, אשר בניגוד לכל הציפיות הצליח להשתלב בחברה ואפילו לשדר באיזו תחנת רדיו מיוחדת, קול המתקשה, או גם-לנו-מגיע אף-אם. למעשה, כך סיפר ודאי לאשתו ניקול קראוס, אף היא סופרת נערצת ובשר מבשרינו, סיפורי המיוחד הוא סיפור על ניצחון הרוח. "היום ניקול, פגשתי גיבור אמיתי".

אינני אדם משתנק בדרך כלל. להפך. בכל סיטואציה הדורשת את תגובתי אני משתדל לנשום עמוק, להתרכז ולהגיד את כל מה שיש לי. שאחר כך לא תבוא החרטה ותלעס אותי מבפנים. היאך זה לעזאזל הפכתי פורסט גאמפ מול סופר רגשותי ואלוף נעורי ג'ונתן ספרן פויר? ייתכן שנגעתי ללבו - בתור אימבציל משוקם כאמור - אך מבחינתי היתה זו החמצה אדירה. זה זמן שאני מסתובב בתחושה כי בני הזוג ניקול קראוס וג'ונתן ספרן פויר הם למעשה חברי הטובים ביותר בפוטנציה. אלמלא היה מפריד בינינו אוקיינוס עוד היינו ניקול ואני קורעות יחד את קניון איילון. "מה קורה עם מייקל?" אני מתעניין בדמיוני שעה שג'ון-ג'ון וניקי (כינויים) יושבים אצלי בסלון ומתעלפים מהעיצוב של הבית. אני מכוון כמובן לסופר מייקל שייבון חברנו הקרוב.

"הו קיס-קיס", פונה אלי ניקי בחיבה, "בשבוע הבא נעשה ארוחת ערב אצלנו בברוקלין ונדבר על ספרות כי כולנו סופרים נהדרים, ולא תצטרך לשמוע יותר את החברים הנודניקים שלך מדברים על פילאטיס-מכשירים או על הילדה שלהם שכבר מתהפכת".

המציאות פרמה קלות את חיי החברה האידיליים האלה שתפרתי לי בראשי, עת הובא לידיעתי כי הנ"ל צמחונים. היה זה כאשר השיק מר פויר את ספרו "לאכול בעלי חיים", ספר די עבה, יחסית לעובדה שהוא כולו מכתב נרגש שאמור לשכנע אותי להימנע מבשר. מיד קרסה לתוך עצמה ארוחת הערב האינטימית שלי בחברת הדקדנס הניו-יורקי הספרותי, שכן בכל הכבוד לפטפוטים עם נייתן אנגלנדר על זהות יהודית בצל השואה ועל הרומן האחרון של קניוק, אם כל מה שיש לאכול זה לזניית גבינות אז חבל שלא אכלתי בבית. במקום שקניוק ייתקע לי עכשיו בגרון עם הפשטידת-פסטה, הייתי צולה רגע חתיכת אנטרקוט מפרה שעברה התעללות, או משרה כרעיים במרינדה של סילאן ואנטיביוטיקה, ומצטרף לשאר בשלב הקינוח.

רק השבוע התפניתי באיחור לקרוא את "לאכול בעלי חיים", בעיקר משום שאחרי פגישתי המבישה עם המחבר העדפתי להעמיד פנים שהוא איננו קיים, שזה טיפה יותר פשוט מלהעמיד פנים שאני אינני קיים. הטיעונים שמעלה ידידי הניו-יורקי בספרו בהחלט משכנעים. בעיקר כאשר הוא עוסק בניתוח הרגשות והיכולות המנטליות של בעלי החיים. האם ידעתם למשל שלחזירים יש זיכרון? או שתרנגולות ניחנו ביכולת הסקת מסקנות? אני לא ידעתי. כל עניין שרשרת המזון מסתכם בכך שהם טיפשים מאיתנו ולכן זכותנו לאכול אותם, לא? אז כנראה שלא. לאחר הקריאה ריפררתי בכאב לשיחה המביכה שלי עם ג'ון-ג'ון בשבוע הספר, ואני חושש שבעיניו אני פחות חכם מתרנגול. לא משנה.

הצרה היא שאוכל הוא עסק רגשי מדי אצלי. אני אוכל מסיבות רגשיות לחלוטין (וכשאני אומר רגשיות אני מתכוון לצערי לרגשותי שלי, ולא לרגשותיה של הפרה, שניחנה אליבא דג'ונתן באינטליגנציה רגשית סופר-גבוהה). כשאני רואה את עצמי בטלוויזיה אני רוצה לבכות לתוך קערה גדולה של פירה. כששוברים לי את הלב אני ממש משתוקק להתחבא בתוך סיר קציצות ולהטביע עצמי למוות ברוטב עגבניות מבעבע. עכשיו חורף. הבקרים מתקררים. אני קם מוקדם, מרחם על עצמי עד דמעות, ומתאווה להצטנף לתוך קרואסון חמאה שיחבק אותי עד שאישן. איפה בתוך כל זה יש מקום לרחמים על פרות?

לצערי, אני משתייך לסוג הנחות ביותר של בני האדם, אלה שספרן פויר (ומן הסתם גם אשתו הנגררת) שונא יותר מהכל - מרוכז בעצמי ואנוכי, ובעיקר משוכנע שהסבל שלי הוא מרכז כל הסבל בעולם, וכל היצורים החיים קיימים כאן כדי לפצות אותי, על מה שזה לא יהיה. עושה רושם אם כן שהחברות בוטלה. גם ככה בשלב מסוים הייתי נאלץ לשקר, ובהמלצת הפסיכולוגית אני בורח ממערכות יחסים שאינן אותנטיות. "אויש ניקול, הקיש-פלפלים הזה פשוט משגע", אני אומר לה בארוחת הערב, ובלבי חולם להקיא קצת. והיא מצדה מגישה לשולחן מנה ראשונה ואז מנה ראשונה ואחר כך עוד מנה ראשונה, כי מה זה אוכל צמחוני אם לא משגל נסוג של מנות ראשונות ותוספות? "יש גרטן", מצביע ג'ונתן על הפיירקס, "יש אורז ויש פסטה מצוינת". בכיף גבר, אבל מה אני שם במרכז הצלחת?

מיותר לציין שזוהי תפיסת תחת פוסט-טראומטית. סמוך לאסון שבוע הספר, עת עשה הזוג המלכותי בארץ, ניסיתי בכל כוחי לקמבן מפגש עמם לתיקון הרושם, אך חבר טוב ומקושר אמר לי שסופר מקומי אחד ואשתו המוערכת תופסים אותם ולא נותנים לאף אחד לגעת. אני מקווה בשבילם שניקול וג'ונתן לא כפו עליהם על הדרך גם חברות עם איזו פרה אינטליגנטית או חזיר סקרן, שאין להורגם מרוב שהם דומים לנו. אני אשב בבית, אוכל פרגיות בחושך ואמות בודד ושבע.

aviad.kissos@gmail.com



השחקן אדמונד אובריאן, הוליווד 1949



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו