בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה התרחש על סיפון אסדת הקידוח במפרץ מקסיקו דקות לפני האסון

לאסדת הקידוח במפרץ מקסיקו היו מערכות הגנה מתוחכמות וצוות עובדים מתורגל להתמודד עם דליפות ועם התפרצויות של גז ונפט. ובכל זאת, ברגע האמת שום דבר לא פעל. כרוניקה של אסון ושל גבורה

תגובות

הפיצוץ החזק ביותר שיסע את "דיפווטר הורייזון" מצד אל צד. אנשי צוות נפגעו מרסיסים, הושלכו באוויר בחדרים ונקברו תחת ההריסות הבוערות. כמה מהם נבלעו בכדורי אש שהשתוללו בחללים הפנימיים המרוסקים של אסדת הקידוח. הניצולים המסוחררים והחבולים, חצי עירומים ונוטפים דלק דליק ביותר, זחלו סנטימטר אחר סנטימטר באפלה המוחלטת, גוררים את עצמם אל סיפון סירות ההצלה.

המצב שם לא היה טוב יותר. הפיצוץ הצית סופת אש שעטפה את מגדל הקידוח של האסדה. חום לוהט יקד בסיפון סירות ההצלה. אנשי הצוות, משוכנעים שהם עומדים להתבשל בעודם בחיים, תפסו מחסה בסירות ההצלה הסגורות, אבל גילו שהן הפכו למעשה לתנורים מלאי עשן. גברים נערצים בזכות קשיחותם בכו. כמה מהם נשאו תפילה וקפצו אל המים השמנוניים מנפט 20 מטר מתחתיהם. אשת צוות צעירה והמומה, אנדראה פלייטאס, צרחה לבסוף את מה שרבים מהם חשבו: "אנחנו הולכים למות!"

אסון בהתהוות

תשעה חודשים עברו מאז שהבאר "מקונדו" התפוצצה מתחת לדיפווטר הורייזון, ויצרה את אחד האסונות הסביבתיים החמורים בהיסטוריה של ארצות הברית. כשהחקירות הממשלתיות בעיצומן ומיליארדי דולרים של קנסות סביבתיים על כף המאזניים, מרבית תשומת הלב מופנית אל מה שגרם להתפרצות. החוקרים ניתחו את עיצוב הבאר של חברת בי-פי ואת יציקות הבטון של האליברטון, וגילו תקלה אחר תקלה. אבל זה היה אסון עם שני חלקים נבדלים: ראשית ההתפרצות, ואז חורבנה של הורייזון. החלק השני, שבו נהרגו 11 בני אדם ו-17 נפצעו, חמק מהחקירה הקפדנית, כאילו היתה זו אבידה בלתי נמנעת כתוצאה מההתפרצות.

זה לא נכון. 120 מטר אורכה, להורייזון היה שפע של מנגנוני הגנה מרשימים גם נגד ההתפרצות הגרועה ביותר. היא היתה מצוידת באמצעים להסטת נפט וגז מתפרצים הרחק מהאסדה. היו לה מכשירים לאיטום מהיר של באר מתפרצת או להתנתקות ממנה. היו לה מערכות למניעת התפוצצות גז ואזעקות מתוחכמות לאזהרת אנשי הצוות מפני סימן קל ביותר לגז. הצוות עצמו התאמן באופן שגרתי כיצד להגיב על אזעקות, שריפות והתפרצויות, ובורך בבוסים מנוסים שבלי ספק דאגו לבטיחותו. על הנייר, מסכימים מומחים וחוקרים, דיפווטר הורייזון היתה צריכה לשרוד.

זהו הסיפור על איך ולמה היא לא שרדה. הוא מבוסס על ראיונות עם 21 אנשי צוות הורייזון ועל עדויות בשבועה והצהרות בכתב של כמעט כל שאר 94 בני האדם שנמלטו מהאסדה. התיאורים שלהם, לצד אלפי מסמכים שהשיג "ניו יורק טיימס", המתארים את תחזוקת האסדה ופעילותה, מאפשרים סוף-סוף לחבר יחדיו את השעות האחרונות של הורייזון. מה שמתגלה הוא עובדה יחידה ומוחלטת: אנשי צוות מתו ואחרים סבלו פגיעות איומות בגלל שכל אחת ממערכות ההגנה של הורייזון נכשלה ב-20 באפריל 2010. כמה מהן הופעלו, אבל לא פעלו. כמה הופעלו מאוחר מדי, אחרי שכמעט בוודאות כבר נפגעו מהאש ומהפיצוצים. אחדות לא הופעלו כלל.

ברגעי מפתח באותו לילה, היססו אנשי צוות ולא פעלו בדרכים הנחרצות שנדרשו. התקשורת היתה משובשת, סימני אזהרה הוחמצו ואנשי צוות באזורי מפתח נכשלו בתיאום תגובתם. התוצאה, כך מתברר מהראיונות ומהמסמכים, היתה שיתוק. במשך תשע דקות ארוכות, שבהן נאבק צוות הקידוח בהתפרצות ואזעקות הגז נשמעו בהמשך בגשר הפיקוד, לא ניתנה שום אזהרה לשאר הצוות. לרבים מהם, הרמז הראשון למשבר היה גל הדף של פיצוץ.

השיתוק נבע משני מקורות עיקריים, כך מתברר מבדיקת "ניו יורק טיימס". ראשית, לא התקיימו תרגולות של התמודדות עם הגרוע מכל. ההורייזון היתה כמו עיירה לחוף מפרץ מקסיקו המתכוננת כדבר שבשגרה להוריקן בדרגה 1, אבל אף פעם לא חושבת על הסופה של פעם במאה שנה. אנשי הצוות, אף שהיו מומחים בתגובה על טווח הבעיות הרגיל של תפעול באר תת-ימית, לא היו מוכנים להתפרצות גדולה שבעקבותיה סדרת פיצוצים, שריפות והפסקת חשמל מוחלטת. הם גם שותקו בשל עצם המורכבות של מערכות ההגנה של ההורייזון וההוראות עם ההסבר מתי להשתמש בהן. על הפעלתה של מערכת חירום אחת לבדה פיקחו 30 כפתורים.

הבעלים של הורייזון, חברת טראנסאושן, המפעילה הגדולה ביותר בעולם של אסדות קידוח נפט, סיפקו לצוות מדריך המפרט איך להגיב על סימנים להתפרצות. אולם הפרוטוקולים של תגובה על מצבי חירום קראו מצד אחד לפעולה מהירה, ומצד שני הזהירו מפני תגובת יתר. פרד ברטליט, הפרקליט הראשי של הוועדה הנשיאותית הבוחנת את אסון הורייזון, אמר שהמדריך של טראנסאושן היה "חלומו של כל מומחה לבטיחות", ולמרות זאת, אחרי קריאה שלו מתחילתו עד סופו, הוא התקשה לענות על שאלה בסיסית: "איך אתה יודע שהמצב גרוע עד כדי כך שצריך לפעול מהר?"

טראנסאושן הגנה על הצוות של הורייזון. "הם פעלו כראוי בהתחשב במידע שהיה בידיהם בזמנו", מסרה החברה בהודעה, והוסיפה כי "אנשי צוות אלה, מומחים ברמה עולמית - שכמה מהם איבדו את חייהם - נאבקו עד הרגע האחרון להשתלט על הבאר". אולם בסופו של דבר, אחרי שמערכות ההגנה המשוכללות של הורייזון כשלו, חיים רבים ניצלו בזכות מעשי גבורה פשוטים, כפי שמתברר מראיונות ומהמסמכים. בכל רחבי האסדה, בתנאים של גיהנום נורא, גברים ונשים עזרו זה לזה למצוא את הדרך לחיות.

בוקר, 20 באפריל

קיילב הולוויי, איש צוות זוטר וכחוש בן 28, היה בדרכו אל הסיפון הראשי העצום של הורייזון קצת אחרי 11 בבוקר. לעיניו התגלה מחזה שעצר את הנשימה כל פעם מחדש. גודלו של הסיפון היה כמעט כגודל אצטדיון כדורגל, ובמרכזו ניצב מגדל קידוח בגובה 25 קומות שלצדיו שני עגורנים. מתחת לסיפון היו שתי קומות נוספות, בהן מגורים ל-146 אנשי צוות. לכל חדר היתה אמבטיה נפרדת וטלוויזיה מחוברת ללוויין. היו גם חדר כושר, סאונה ואולם קולנוע. עובדי ניקיון ניקו את חדריהם של אנשי הצוות וכיבסו את בגדיהם. "הילטון צף", הם קראו לזה.

לפני שהצטרף לצוות הורייזון ב-2007, עבד הולוויי באסדה קטנה וחלודה ליד חוף המפרץ. אולם המקום הזה - מפלצת של עידן החלל הנושאת כ-5,000 חלקים של ציוד קידוח מתוחכם - ממש נצץ. "הכל בהורייזון היה יפה", הוא אמר. הולוויי פגש את שאר צוות הקידוח שלו, כתריסר בני אדם בסך הכל, כדי לדון ביום העבודה שלפניהם עם הממונים עליהם, וויימן ווילר ודיואי רוט. הם היו חבורה מגובשת, אחרי עבודה זה לצד זה 12 שעות ביממה, יום אחר יום, במשך תקופות של 21 יום כל אחת. הם הכירו את מצבי הרוח והמוזרויות של כל אחד. כולם ידעו שרווט משוגע על ג'יפים, ושסטיב קרטיס, סגנו של רווט, ידע לחקות את קריאתו של תרנגול הודו בצורה משכנעת כל כך שכמעט ציפית לראות את העוף נוחת על הסיפון. לכל אחד היה כינוי חיבה - הולוויי היה "הוליווד" - והקשר ביניהם נשמר גם מחוץ לעבודה. קצתם צדו או דגו יחד, אחרים עשו כושר יחד, וכמה מהם למדו יחד את כתבי הקודש. "זו היתה משפחה", אמר הולוויי.

זו גם היתה משפחה יהירה מעט.

קידוח נפט הוא עסק תחרותי, וחברי הצוות של הורייזון האמינו שהם בין הטובים ביותר. רק שנה אחת קודם לכן, הורייזון קדחה לעומק הרב יותר בעולם, 10,685 מטר. היה להם משהו משותף נוסף - ידיעה ברורה שהם מחזיקים באחת מעבודות הצווארון הכחול הרווחיות האחרונות בעולם, שבה אדם בעל השכלה תיכונית בלבד יכול להשתכר מאות אלפי דולרים בשנה. הורייזון היתה להם יותר מסתם עבודה; היא היתה הדרך לחיים שבכל מסלול אחר היו מחוץ להישג ידם.

דאג קרופורד ממיסיסיפי נקלע למבוי סתום בגידול עופות. פטריק מורגן, אף הוא ממיסיסיפי, קרא את הכתובת על הקיר כשמפעל ג'ורג'יה-פסיפיק שבו עבד החל בקיצוצים. לפני שש שנים יצק הולוויי יסודות בטון ותהה אם אי פעם יקבל חופשה בתשלום. כעת הוא ואשתו נוסעים ב"אינפיניטי" וגרים בבית לבנים מרווח. ליאו לינדנר, לשעבר מורה לאנגלית בקולג', גילה שהוא יכול להשתכר הרבה יותר בעבודה עם נוזלי קידוח בהורייזון ולא נבהל מאוסף הדרומיים שעל האסדה. "לפעמים הם מעט מחוספסים", הוא אמר, "אבל זהו צוות אינטליגנטי מאוד".

באותו יום המשימה העיקרית היתה לחסל את "הבאר מהגיהנום". קידוח המקונדו היה באיחור בלוח הזמנים כמעט מהרגע הראשון, וההורייזון נשלחה כדי להחזירו למסלול. בהתחלה קדחה ההורייזון במהירות, חדשות טובות לצוות שהבונוסים שלו היו תלויים בעמידה בלוח הזמנים. אבל קידוח מהיר מגביר את הסכנה. למרות כל הקסמים ההנדסיים של ההורייזון, היא התמודדה עם כוחות גיאולוגיים רבי עוצמה ובלתי צפויים. מלבד זה, חדירה במהירות למאגר נפט וגז בלחץ גבוה, בעומק של חמישה ק"מ, נוטה להיות בעייתית במיוחד במבנה הגיאולוגי הלא-יציב והנקבובי של מפרץ מקסיקו.

כצפוי, נקלעה הורייזון לצרות. נוזל קידוח כבד, שמכונה בוץ (ראו מסגרת), נעלם לתוך חריצים בקרקעית הים שבה קדחו. פחות בוץ משמעותו פחות משקל הלוחץ על הנפט והגז המתפרצים כלפי מעלה. זה הוביל ל"בעיטות" אלימות של גז ונפט, שחייבו את צוותי הקידוח להיאבק על השליטה בבאר. 8 במארס היה קשה במיוחד. בעיטה נבזית הותירה כלי קידוח בשווי מיליוני דולרים תקועים בתוך הבאר. הפעילות נעצרה לתשעה ימים מורטי עצבים. כמות הגז שחילחלה מעלה היתה עדיין כה גדולה שנאסר לצלות בשר על הסיפון.

אנשי הצוות רצו לעזוב את המקונדו מוקדם ככל האפשר, ולכן מיהרו לחזור לעבודה. הולוויי עבד בקומת הקידוח עם אדם ווייז ודן בארון, איש הצוות הטרי ביותר. אחרי זמן קצר קיבל הולוויי במכשיר הקשר שלו הודעה מרווט: "ג'ימי צריך לראות אותך למטה במשרד שלו".

ג'ימי הארל, בן 54, התחיל כמו הולוויי כעובד קידוח זוטר. עכשיו, אחרי שלושה עשורים של עבודה בטראנסאושן, הוא היה הבוס של דיפווטר הורייזון. הצוות העריץ אותו, ראה בו מנהל נגיש, מוכשר, המדבר לעניין. הולוויי מצא את מרבית הבכירים באסדה מחכים במשרדו של הארל, כולל קורט קוקטה, הקברניט, ורנדי איזל, שפיקח על כל פעולות הקידוח. "בסדר", פתח הארל. "סגור את הדלת".

הארל הושיט להולוויי קופסה. בתוכה היה שעון כסף נאה - גמול על איתור בורג שחוק במגדל הקידוח. "עשית עבודה טובה מאוד בביקורת של מגדל הקידוח", אמר הארל. זו היתה מחווה טיפוסית לתרבות הבטיחות בהורייזון, שבה לפני כל עבודה, לא משנה עד כמה שגרתית, נדרשו אנשי צוות לרשום תוכנית המזהה את כל הסכנות האפשריות. למרות ימי עבודה ארוכים בתנאים קשים, פציעות היו נדירות מאוד. נדירות כל כך, עד ששני מנהלים בכירים בבי-פי ושני בכירים בטראנסאושן באו מוקדם יותר באותו יום לשבח את הצוות על שמירת כללי הבטיחות.

אבל האח"מים באו גם כדי לדון בלוח הזמנים הצפוף של ההורייזון. בנוסף לסיום העבודה במקונדו, האסדה היתה צריכה לעבור כמה תיקונים לפני שתתחיל שני פרויקטים נוספים בעדיפות גבוהה בשביל בי-פי. הבכירים היו להוטים לשמור את ההורייזון במסלול. המנהלים של בי-פי - שהבונוסים שלהם היו תלויים בחיסכון כספי ובעמידה בלוחות זמנים - שאלו שוב ושוב במיילים, מתי תסתיים העבודה בבאר.

הולוויי חזר לעבודתו, ויחד עם כמה מעמיתיו העסיק את עצמו בניקוי של קומת הקידוח. עם זאת, הם דילגו על תא בקרת הקידוח. בתקופה האחרונה שרר שם מתח גדול מדי.

הולוויי ידע מתי "הפקידים" של בי-פי עלו על העצבים של רווט: הוא נהג לשפשף את ראשו באופן מסוים. זה קרה לעתים קרובות בקידוח המקונדו. ההורייזון היתה אולי אסדה של טראנסאושן, אבל הבאר היתה של בי-פי, והיה ברור שהחבר'ה בחדר הבקרה חשו שהאנשים של בי-פי נושפים בעורפם. "אפשר היה פשוט להרגיש את זה", אמר הולוויי.

בי-פי הכחישה כי לחצה על הצוות של הורייזון לעגל פינות, אבל תוכניותיה להשלמת העבודה בבאר השתנו בלי הרף, לעתים קרובות בדרכים שחסכו זמן אבל הגדילו את הסכנה. "זה סיפור חדש בכל פעם שאנחנו מתעוררים", התלונן ג'ייסון אנדרסון, ראש צוות קידוח בן 35, בשיחה עם אביו.

לפנות ערב נשאר רק מבחן מכריע אחד לפני שהורייזון תוכל לאטום את המקונדו ולהמשיך הלאה. כדי לוודא שהבאר לא דולפת, הצוות נדרש לשאוב ממנה בוץ כבד ולהחליפו במי ים. ואז הם סגרו את פי הבאר כדי לראות אם הלחץ בתוכה גובר. למעשה, הם איתגרו את הבאר לדלוף. התכנון של ניסוי זה - ניסוי "לחץ שלילי" - וניתוח תוצאותיו דרשו שילוב של אמנות ומומחיות הנדסית. לא היו בנמצא סטנדרטים של התעשייה או כללים ממשלתיים בתחום זה. תכנון הניסוי היה משימה של בי-פי, אולם ההנחיות של חברת הנפט, שנשלחו במייל אל האסדה באותו בוקר, כללו 24 מילים בלבד.

התכנון של פרטי הניסוי נפל על כתפיהם של נציגי בי-פי על האסדה ושל צוות הקידוח, אבל זה לא הסתדר בצורה חלקה. חילוקי דעות עזים התעוררו ביחס לתוצאות הניסוי. הלחץ בבאר התגבר, בדיוק מה שהם רצו שלא יקרה, וראש הצוות, ווילר, היה מודאג. האיש של בי-פי אמר שלדעתו הניסוי עבר בשלום. בכירים אחרים באסדה, בהם אנדרסון, הצטרפו לוויכוח, והם דנו בשאלה אם יש צורך לערוך שוב את הניסוי.

בשמונה בערב, אחרי ניסוי חוזר, כולם הסכימו שהמקונדו יציבה. בתוך כמה שעות, המשמרת בת 21 הימים של צוות הקידוח עמדה להסתיים. הם עבדו מהר במיוחד. בשבע שנותיו על ההורייזון, ג'וזף קית מעולם לא ראה כל כך הרבה פעילות באיטום באר, וזה עורר בו אי נוחות. משימתו כללה מעקב אחר מדי לחץ שמאתרים התפרצויות. אבל כל העבודה שהתנהלה בו-בזמן - העברת בוץ לספינת אספקה, ניקוי בורות בוץ, תיקון משאבה - יכלה לשבש את פעולתם של מכשירי המדידה. קית לא אמר לאיש שהוא חושש מפגיעה ביכולתו לעקוב אחר המתרחש בבאר. "אני משער שפשוט לא חשבתי על זה בזמן", הוא העיד לאחר מעשה.

ווייז והולוויי עסקו במילוי הניירת כשרווט התקשר שוב. הוא היה זקוק לאיש צוות בחדר המשאבות מתחתיהם. "אראה אותך ב-11:30, חבוב", אמר ווייז להולוויי, ויצא בדרכו למטה. הולוויי הלך אל תא בקרת הקידוח למסור את הניירת. באותו זמן, נפט וגז החלו כנראה כבר לחלחל לתוך הבאר.

החוקרים מאמינים שהזרימה פנימה החלה בסביבות השעה 20:50. בהכנה לאיטום הבאר, צוות הקידוח שאב ממנה בוץ, כשהוא מקטין כך את המשקל הלוחץ על תכולתה. החוקרים מסכימים שהמקונדו נכשלה למעשה בניסוי האחרון והמכריע. הם הצביעו על ההנחיות השטחיות של בי-פי ותהו אם לצוות של הורייזון היו הכישורים המתאימים לפרש כראוי את התוצאות. הם מאמינים גם שמכשירי הניטור היו צריכים לאפשר לצוות של רווט לאתר סימנים להתפרצות ב-20 הדקות הראשונות. אולם הולוויי לא הבחין בשום דאגה בתא בקרת הקידוח. ייתכן שלעולם לא נדע אם דעתו של הצוות הוסחה בגלל משימות אחרות, אם הם מיהרו לגמור את העבודה או שפשוט היו שאננים. "השאלה היא למה האנשים המנוסים באסדה שיכנעו את עצמם שזה היה ניסוי מוצלח", אמר שון גרימסלי, עורך דין בוועדה הנשיאותית שחקרה את האסון. "הרי אף אחד מהאנשים באסדה לא רצה למות".

איזל, איש הצוות הבכיר, היה במשרדו מתחת לסיפון. הוא היה ער כבר כמעט 18 שעות, אבל מעט לפני 21:30 הוא החליט לבדוק את המצב פעם אחת נוספת עם אנדרסון, שהחליף את ווילר. איזל ואנדרסון נולדו באותו בית חולים בטקסס, אם כי בהפרש של 20 שנה זה מזה. איזל התייחס לאנדרסון "כמו אח". הוא ידע שאנדרסון יאמר לו בכנות אם נותרו לו ספקות ביחס לניסויים האחרונים. אנדרסון הבטיח לו שהכל בסדר. "תכניס את התחת שלך למיטה", הוא אמר.

התפרצות

עד לרגע זה, החוקרים מסכימים, נפט וגז בכמות של מאות חביות החלו לנוע במעלה הבאר, כשהם צוברים כוח ותנופה עם התפשטות הגזים. ב-21:38, כפי שמלמדים נתוני הבאר, הפחמימנים הראשונים עברו דרך מנגנון מניעת ההתפרצויות של ההורייזון, שגובהו כגובה חמש קומות. מונע-ההתפרצות היה מתקן אל-כשל מתוחכם שנח על קרקעית הים וסיפק לצוות הקידוח אפשרויות אחדות לאיטום הבאר. אולם ברגע שהנפט והגז עברו את מונע-ההתפרצות, לא היה דבר שימנע מהם להתפרץ במהירות במעלה צינור ה"רייזר" של ההורייזון, חבל טבור באורך 1,500 מטר, אל האסדה.

הולוויי ובארון עבדו יחד בסיפון הראשי כשהולוויי העיף מבט במקרה כלפי מעלה אל קומת הקידוח. הוא לא האמין למראה עיניו. בוץ הקידוח התפרץ מהבאר כמו מזרקה. זה היה תשע דקות לפני הפיצוץ הראשון, מראים נתוני הבאר. תשע דקות יקרות מפז. צוות הקידוח התאמן להתמודד עם התפרצויות. היתה חשיבות מכרעת לתגובתם הראשונית של אנשי צוות זוטרים כהולוויי. איש קידוח היה צועק "התפרצות!" ומודד את זמן התגובה שלהם. בדרך כלל הם נדרשו להרכיב שסתום מיוחד על צינור הקידוח כדי לעצור את ההתפרצות המדומיינת. אולם כשעמד בפעם הראשונה מול הדבר האמיתי, גילה הולוויי כי אין בקומת הקידוח אנשי צוות שיוכלו להגיב.

הולוויי קילל ורץ אל המדרגות, ובארון רץ בעקבותיו. מפל של בוץ נשפך מקומת הקידוח אל הסיפון הראשי. אז, בתוך שבריר שנייה, התפרץ זרם של בוץ ומים במעלה מגדל הקידוח. כשהם הגיעו אל קומת הקידוח, עצרו הולוויי ובארון מול דלת הכניסה אל הקומה, האטומה למים, אבל לא ידעו מה ממתין להם מצדה השני. הולוויי פתח את הדלת לרווחה. כל מה שהצליח לראות היה בוץ ומים ניתזים ממגדל הקידוח לכל כיוון בכוח עצום. הוא ובארון נכנסו פנימה בכל זאת.

שישה מטרים מן הזרם, הרעש היה יללה צווחנית כמו של מנוע סילון. הולוויי היה ספוג כולו בן-רגע, משקפי המגן שלו כוסו בוץ. חפצים התרסקו סביבו, קצתם "ברעש מספיק לגרום לך לקפוץ". הוא אמר לבארון לתפוס מחסה במחסן הציוד הכבד שמאחוריהם.

הם התאמנו בהתמודדות עם התפרצות שעולה רק בתוך צינור הקידוח. ההתפרצות הזאת, כך נראה, התפרצה מכל פתח הבאר. "לא היה לי מושג שזה יכול לקרות", אמר הולוויי. הוא שקל לרוץ אל חדר הבקרה ולשאול את הבוסים שלו מה לעשות, אבל אז היה מסתכן בכך שההתפרצות תקרע אותו לגזרים. הוא שלף את מכשיר הקשר שלו וקרא לרווט. "דיואי!" הוא צעק. "מה לעשות?" הוא לא שמע תשובה. הוא הוציא את אטמי האוזניים שלו וניסה שוב. "דיואי, דיואי, מה אנחנו צריכים לעשות?" שוב לא היתה תשובה.

משהו לא בסדר

הרחק מעל לסיפון האסדה, מעמדתו בתא ההפעלה של העגורן, ראה מיקה ג'וזף סנדל בבירור את ההתפרצות. כשזרם הבוץ נחלש לרגע, הוא חשב שצוות הקידוח השתלט על ההתפרצות. אבל אז זה התפרץ שוב, הוא סיפר, ברעש כה חזק שנשמע "כמו שמצמידים צינור לחץ-אוויר לאוזן". מפחיד יותר היה האובך העשן של הגז שיצא מצינור הממוקם כמו ראש מקלחת עצום במעלה מגדל הקידוח. להורייזון היו שתי דרכים להתגונן מהתפרצות נפט וגז אל האסדה. צוות הקידוח יכול לסובב שסתום ולהסיט את ההתפרצות אל הים. או שהוא יכול לנסות להכיל אותה בהפנייתה אל מכשיר שנקרא "מפריד גז-בוץ".

המפריד היה הפתרון המועדף במקרים של בעיטות חלשות יותר, כי הוא מנע כל צורך בניקוי וחקירה הנדרשים בכל מקרה שנשפך נפט אל הים. רק לעתים נדירות התאמנו צוותי קידוח בהסטת התפרצויות אל האוקיינוס, וספר ההדרכה של טראנסאושן נתן, כך נראה, המלצות סותרות בעניין. לפי הספר, אפשר היה להשתמש בכל אחת משתי השיטות במקרה שפחמימנים התפרצו אל ה"רייזר". סנדל ראה כיצד צף הגז ממגדל הקידוח כלפי מטה, מה שהצביע על כך שהצוות של רווט בחר במפריד הגז-בוץ, אבל גילה שהמפריד אינו עומד בעומס. ענן הגז שהתפשט מעל ירכתי האסדה היווה סכנה חמורה. ששת מנועי הדיזל העיקריים של ההורייזון, הממוקמים בירכתי האסדה, ניזונו מאוויר שנשאב מעל לסיפון. עכשיו, כשהאוויר היה ספוג בגז, הם היו עלולים להאיץ עד שיתפרקו.

דאג בראון, המכונאי הראשי, היה שקוע בעבודת ניירת בחדר השליטה במנועים, שהיה דחוק במרכז, שלושה מנועים מכל צד. שלושה מאנשיו היו איתו. לפתע, קונסולת מחשב החלה לצווח, לאות אזהרה שהחיישנים זיהו גז באסדה. "משהו לא בסדר", אמר בראון.

למעלה בגשר, הצוות היה עסוק בהצגת היכולות המרשימות של ההורייזון לפני האח"מים. אנדראה פלייטאס, קצינה בגשר הפיקוד, חשה טלטלה. הקברניט קורט קוקטה, בן 34, הרגיש גם הוא שמשהו לא בסדר. נשמעה שריקה צורמנית. במערכת הטלוויזיה במעגל סגור הם יכלו לראות בוץ עף אל תוך הים.

לפתע, אזעקות הגז החלו להבהב בקונסולת המחשב של פלייטאס. האורות הראו כי הגז מתפשט על פני האסדה, מקומת הקידוח אל הסיפון הראשי. היו אזעקות כה רבות, עד שהיה קשה לעקוב אחר המקומות שבהם אותר גז. מפחיד עוד יותר היה להיווכח שצבעם של כל האורות היה אדום, שמשמעותו ריכוזים גבוהים ביותר של גז דליק.

הטלפון צילצל. זה היה הצוות בחדר בקרת הקידוח. הם אמרו שיש מצב שמצריך השתלטות על הבאר וניתקו. שיחה שנייה התקבלה - חדר השליטה במנועים שאל מה קורה. "יש מצב של השתלטות-באר", ענתה פלייטאס. היא לא אמרה כלום על הבוץ המתפרץ ואזעקות הגז.

מערכת האזעקה הסתמכה על עשרות חיישנים שמוקמו אסטרטגית בכל רחבי ההורייזון. כשחיישן זיהה אש או גז, האזעקה המתאימה נדלקה בקונסולות המחשבים - לא רק בגשר הפיקוד, אלא גם בשני אזורי מפתח אחרים באסדה, בחדר בקרת הקידוח ובחדר השליטה במנועים. בתיאוריה, המשמעות היתה שבכל שלוש נקודות המפתח הללו יוכלו להגיב במהירות על הסימנים הראשונים לצרות.

לפי התכנון המקורי, אם אותרו רמות גבוהות של גז היתה המערכת מפעילה אוטומטית גם אזעקה כללית - שמשמעותה קריאה לפינוי האסדה - אולם טראנסאושן הגבילה את המערכת כך שאפשר היה להפעיל את האזעקה הכללית רק ידנית. השינוי הזה קיבל את ברכתו של משמר החופים האמריקאי, אבל מייק וויליאמס, טכנאי אלקטרוניקה שהיה אחראי לתחזוקת המערכת, העיד כי הוא הביע דאגה ממידת הבטיחות של הסידור החדש. "הם לא רצו שאנשים יתעוררו בשלוש בלילה בגלל אזעקות שווא", אמר.

פלייטאס, בת 23, סיימה את לימודיה בבית ספר ימי ב-2008 והיתה על ההורייזון 18 חודשים בלבד. זה היה מצב החירום הראשון שלה בהשתלטות על באר. אבל היא אומנה, כך אמרה, להפעיל מיד את האזעקה הכללית, אם שניים או יותר מהחיישנים זיהו גז. היא ידעה שיש להפעיל את האזעקה ידנית. היא ידעה גם עד כמה חשוב להוציא את אנשי הצוות מחללים רוויים בגז. אולם גם כשקרוב ל-20 חיישנים זהרו באדום בקונסולה שלה, פלייטאס היססה. היא לא הפעילה את האזעקה. במקום זאת היא החלה ללחוץ על כפתורים שהודיעו למערכת שהצוות בגשר מודע לאזעקות. "זה היה הרבה מידע לעכל", היא העידה. "הרבה דברים קרו באותה עת".

הבוס שלה, יאנסי קפלינגר, היה גם הוא על גשר הפיקוד. האזעקות, בנוסף לאורות האדומים המהבהבים, העידו על רמת הסכנה. קפלינגר אמר שהוא ניסה שוב ושוב להשתיק את האזעקות כדי שיוכל לחשוב מה לעשות. "אני לא חושב שמישהו התאמן לקראת המספר העצום של החיישנים שהתריעו באותו לילה".

בידי פלייטאס וקפלינגר היה כלי רב עוצמה נוסף - מערכת ההשבתה במקרה חירום. הם יכלו להשתמש בה כדי לשתק את מערכת האוורור ולמנוע את התפשטות הגז. הם יכלו להשתמש בה כדי לכבות מערכות אלקטרוניות וכך להגביל את הגורמים שיכלו להצית את הגז. הם יכלו להשתמש בה כדי לכבות את המנועים. הם לא עשו שום דבר מכל אלה.

עורך דינה של פלייטאס, טים ג'ונסון, אמר שהיה כל כך הרבה גז, עד שהפיצוצים היו בלתי נמנעים. "אני לא חושב שיש משהו שהיא יכלה לעשות שהיה משנה את המצב שם בחוץ", הוא אמר. עורך דינו של קפלינגר, סטיב גורדון, אמר שהצוות בגשר ניצב מול "מצב שאי אפשר להתגבר עליו".

כמו בעניין האזעקה הכללית, יעילותה של מערכת ההשבתה של ההורייזון היתה תלויה בשיקול דעת אנושי. טראנסאושן הוזהרה כי הגורם האנושי - הצורך בפעולה מהירה ומדויקת של אנשי צוות תחת לחץ - הפך את מערכת ההשבתה לפגיעה. ב-2002, יועץ בטיחות קרא במפורש לטראנסאושן לשקול לשנות את המערכת "כך שתגובה אנושית לא תהיה חיונית להצלחה". טראנסאושן טוענת כי מערכת אוטומטית היא פחות בטוחה. פלייטאס אומרת שלרגע לא עבר בראשה הרעיון להשתמש במערכת ההשבתה. בכל מקרה, הסבירה, היא לא קיבלה הכשרה להשתמש בה. "אני לא מכירה את הנהלים", אמרה.

ערפל דק של גז

מרבית אנשי הצוות עוד לא ידעו דבר על מצב החירום המחמיר. הם ישנו, צפו בטלוויזיה, דיברו עם הבית או גלשו בפייסבוק. בקומת הקידוח, בתוך מחסן הציוד הכבד, מצא הולוויי את בארון צועד הלוך ושוב. שניהם היו קרובים לאיבוד עשתונות. "אני זוכר את המבט על פניו", אמר הולוויי. הולוויי הרים את שפופרת הטלפון והחל לחייג שוב אל רווט. ואז הוא קפא. הוא הבין שהוא עטוף בערפל דק של גז. "יכולתי להרגיש אותו ולטעום אותו", הוא אמר. "זה היה מחניק". הוא הביט אל בארון, ובפעם הראשונה נכנס לפאניקה. הוא ידע שהם נמצאים במרחק ניצוץ אחד מאבדון. "דניאל, זה גז", הוא צעק. "אנחנו חייבים לצאת". הוא עזב את הטלפון ורץ במורד המדרגות אל הסיפון הראשי.

חדר המצב של איזל היה במפלס שמתחת. אחרי שאנדרסון אמר לו ללכת לישון, התקשר איזל לאשתו. הוא הדליק את הטלוויזיה השטוחה שלו, בגודל 40 אינץ'. בערך 15 דקות אחרי שניתק את השיחה עם אנדרסון, הטלפון שלו צילצל. זה היה קרטיס, עוזר אחראי הקידוח. "יש צרות", פתח קרטיס. "הבאר דולפת", הוא אמר. בוץ, הסביר, ניתז מראש מגדל הקידוח. חלונות חדר הבקרה מכוסים. הם לא יכולים לראות כלום. אחרי 33 שנים של קידוח בים, איזל ידע מיד שזה הסיוט שממנו כולם פחדו. "אתם אוטמים אותה?" הוא שאל. "ג'ייסון אוטם אותה עכשיו", ענה קרטיס. איש לא היה טוב יותר באיטום בארות מאנדרסון, אבל מילותיו הבאות של קרטיס היו תחינה: "רנדי, אנחנו צריכים עזרה".

איזל תפס את הסרבל והגרביים שלו. המגפיים והקסדה היו במשרדו. במסדרון הוא פגש את וויימן ווילר ובאדי טרהאן, אחד מהאח"מים של טראנסאושן. הם שאלו אותו מה קורה. איזל היה כה מרוכז בצורך להגיע אל קומת הקידוח שהוא אפילו לא ענה.

נראה שרק כמה דקות לפני ההתפרצות הבינו בחדר בקרת הקידוח שהם בצרות. רווט ואנדרסון נשמעו דנים בנתוני לחץ בלתי מובנים. הם גם כיבו את המשאבות שהוציאו בוץ מהבאר, והודיעו כי הם דוחים את ניתוק האסדה ממנה. כשהבוץ התפרץ, הם הגיבו במהירות, כך מראים נתוני הבאר. הם הפעילו את הנשק החזק ביותר שבידיהם - את מונע-ההתפרצות, שמשקלו 400 טונות. המנגנון סיפק לצוות כמה שיטות שונות לאטום באר, הקיצונית שבהן היה מגזרה הידראולית רבת עוצמה שיכלה לחתוך את צינור הקידוח ולאטום את הבאר.

כפתור אדום בחדר הבקרה הפעיל את המגזרה, אולם ספר ההדרכה של טראנסאושן לשליטה בבאר אמר שיש להשתמש בה "רק במצבים יוצאי דופן". נראה כי איש לא לחץ על הכפתור. עם זאת, נתוני הבאר מצביעים על כך שצוות הקידוח ניסה להשתמש לפחות בשתי שיטות איטום אחרות, שתיהן בהתאם להנחיות של טראנסאושן. אף אחת מהן לא עבדה.

תעשיית הנפט הציגה במשך שנים את מונעי-ההתפרצויות בתור "מנגנון האל-כשל האולטימטיבי". אולם לפי טראנסאושן, מונע-ההתפרצות של ההורייזון פשוט לא היה מסוגל למנוע את ההתפרצות. למרות זאת, מצטברות עדויות כי מונע-ההתפרצות נפגע אולי מתחזוקה לקויה. החוקרים מצאו אוסף של בעיות - מצברים מתים, שסתומי סולנואיד מקולקלים, צינורות הידראוליים דולפים - שהתעלמו מהן או העלימו עין. טראנסאושן גם מעולם לא עשתה ביקורת תחזוקה יקרה של 90 ימים, שלפי הוראות היצרן יש לבצעה כל שלוש עד חמש שנים. כך קבעו גם הסטנדרטים של התעשייה והתקנות הפדרליות. בי-פי ויועץ בטיחות של טראנסאושן ציינו כי מונע-ההתפרצות של הורייזון, שהיה בן עשר שנים, עבר את התאריך שבו היה צריך להיכנס לביקורת. טראנסאושן החליטה כי נוהלי התחזוקה השגרתיים שלה מספיקים לעת עתה.

בזמן שצוות הקידוח נאבק לאטום את הבאר, פול אריקסון, הקצין הראשון ב"דיימון בי בנקסטון", ספינה באורך 80 מטר שעגנה לצד ההורייזון, הבחין במשהו דולף מהאסדה. ואז החלו נוזלי הקידוח להישפך לספינתו. שחפים מתים שנפגעו מהתפרצות הגז-נפט צנחו מהשמים. הקברניט של הבנקסטון יצר קשר עם גשר הפיקוד של ההורייזון וקיבל הוראה להתרחק לטווח ביטחון.

בחדר השליטה במנועים, שמעו דאג בראון ואנשיו בקשר את השיחה עם הבנקסטון. תחת ידם היתה הקונסולה שנתנה להם גישה למערכת ההשבתה במצבי חירום. מה שהם נדרשו לעשות היה להרים את כיסוי הפלסטיק וללחוץ על כפתור, והמנועים היו נכבים בתוך שניות. זה לא היה צעד כה ברור או פשוט לעשותו. על אף שהם ידעו כי הם במצב של מאבק השתלטות על הבאר, לא היתה להם סיבה לחשוב שהבעיה חמורה יותר מ"בעיטה" שגרתית. הם גם לא ידעו על הגז הדליק ביותר שמצטבר מעליהם.

היתה סכנה גם בתגובת יתר. אילו כיבו את המנועים, ההורייזון היתה נסחפת ממקומה מעל לבאר, ציוד הקידוח עשוי היה להיפגע והיו נוצרים עיכובים יקרים. ואכן, בראון העיד כי לא חשב שבסמכותו להפעיל את השבתת החירום. הנוהל היה "המתן והאזן" להוראות מהגשר, אמר וויליאם סטונר, אחד מאנשי הצוות של בראון. אולם מלבד שתי שיחות קצרות, שכל אחת מהן נמשכה כמה שניות, לא היו שום תקשורת או תיאום בין הגשר, חדר בקרת הקידוח וחדר השליטה במנועים. האנשים בחדר המנועים לא עשו דבר.

סטונר ראה אורות נוספים נדלקים בקונסולה שלו: מישהו הפעיל כיבוי חירום של מערכות החשמל והאוורור ליד קומת הקידוח. מכיוון שבגשר ובחדר המנועים לא לחצו על השבתת החירום, רק הצוות בחדר הקידוח יכול היה לעשות זאת. אולם מאמצים אלה למנוע פיצוץ בקומת הקידוח לא השפיעו על המנועים. שניים מששת המנועים של האסדה פעלו - מספר 3 ומספר 6 - והם החלו להאיץ. הנהמה הרגילה החלה להפוך ליבבה. מנגנון בטיחות שנקרא "מציל האסדה" תוכנן לכבות את המנועים במקרה שהם פועלים במהירות גבוהה מדי. אולם היבבה המשיכה להתגבר. "גבוה, גבוה וגבוה יותר", נזכר בראון.

בסדנת האלקטרוניקה הצמודה, שמע מייק וויליאמס את מנוע 3 מסתחרר. הוא קם משולחנו לבדוק. בדיוק אז התפוצץ מסך המחשב שלו. ואז החלו מנורות החשמל להתנפץ, זו אחר זו.

להמשך הכתבה >>>



אש מבוקרת לשריפת הנפט הדולף מהבאר, 9 ביוני. קידוח נפט הוא עסק תחרותי, וחברי הצוות של 'הורייזון' האמינו שהם בין הטובים ביותר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו