בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההפגנות בעולם הערבי: עד יעבור זעם

אלפים במצרים התעמתו עם כוחות הביטחון, בלבנון יצאו המונים לרחובות. גם בתימן ובמדינות ערביות ומוסלמיות נוספות לא חסרים חומרי נפץ חברתיים, פוליטיים וכלכליים. אבל הדרך מכאן לגל הפיכות עוד ארוכה

תגובות

"העם רוצה להוריד את השלטון!" "מהפיכה, מהפיכה עד לניצחון! מהפיכה בתוניסיה ומהפיכה במצרים!" "יסולק מובארק!" אלה הקריאות שהשמיעו עשרות אלפי מפגינים, ואולי מאות אלפים - תלוי מי סופר - החל יום שלישי. אם המספרים קובעים הצלחה, אין ספק שתנועות האופוזיציה רשמו הישג ענק.

פעילי האופוזיציה המצרים לא מיהרו לצאת לרחובות לאחר ההפיכה בתוניסיה. כמעט שלושה שבועות חלפו עד שההמונים השמיעו את דברם, אבל התכנון הוכיח את עצמו. עיון בבלוגים, בדפי פייסבוק ובציוצי טוויטר מלמדים על הכוונה לעצב את המופע הגדול הזה כתגובה עממית, לא פוליטית. בהנחיות שהועברו באינטרנט נדרשו המפגינים להימנע מהנפת שלטים או דגלים של מפלגות האופוזיציה. הם גם הונחו שלא לקרוא בשמותיהם של מועמדים לנשיאות. מנהיגי תנועות האופוזיציה התבקשו שלא להתייצב בשורות הראשונות ואף להימנע מלהשתתף בהפגנות, כדי שהשלטונות לא יוכלו לגמד את המחאה ולצמצמה לתחום הצר של סכסוך תנועתי-מפלגתי.

זה מבחן עליון למשטר. ביום הראשון להפגנות, בהוראת הנשיא, הונחו כוחות הביטחון להימנע משימוש באלימות. הותר להם להשתמש בגז מדמיע ובזרנוקי מים, גם מעצרים התקבלו בברכה, אבל מכות ויריות נאסרו. ביום שלישי בערב, נראה היה שהטקטיקה הזו נוחלת הצלחה, אם כי ברור המשטר מודע לכך שאיבד את השליטה בסיקור התקשורתי. הוא אמנם יכול - כפי שאכן עשה - לנתק את שירותי טוויטר או לשבש את התקשורת הסלולרית, אבל אין ביכולתו למנוע מאזרחים לצלם בטלפונים שלהם את אלימות השוטרים ולהפיץ את התצלומים באינטרנט.

מצרים, בהבדל מתוניסיה, היא מדינה למודת הפגנות, שביתות ומחאות, שיודעת להביא בחשבון את התגובה הציבורית והבינלאומית להתנהגות השלטון. אם בתוניסיה נפרץ הסכר ונפל השלטון, שליטי מצרים מבינים כי הם אחראים לא רק לעצמם וכי עליהם למנוע התפרצויות נוספות באזור.

אבל הניסיון הרב שרכשו בהתמודדות עם מחאה עממית לא מנע את התפשטות ההפגנות בימים האחרונים. למרות ההוראה שניתנה בתחילת השבוע, לפזר את ההפגנות כדי למנוע יום נוסף של מחאה, המפגינים נשארו ברחובות שלשום ואתמול והמשטרה השתמשה בגז מדמיע ובקליעים מצופי גומי. סיכום הנפגעים עד לסגירת הגיליון, לפחות ארבעה הרוגים וכמה מאות פצועים, הוא עדיין מחיר נמוך ביחס

לממדי האירועים - בתוניסיה היו למעלה משישים הרוגים - אבל המופע עצמו ייחרת בזיכרון.

המחאה במצרים לא תפיל את השלטון ולא תשנה את שיטת המשטר, אבל היא עשויה לקדם במשהו את איכות החיים, לגרום למשטר להתייחס ביתר רצינות לבעיית האבטלה ולמצוקת הדיור ואולי גם להשפיע על מסע הבחירות של הנשיא חוסני מובארק. מומחים מצרים כבר העריכו שמובארק עשוי להודיע שבבחירות בספטמבר ירוץ לתקופת כהונה נוספת. בכך יסלק, לפחות זמנית, אחת מעילות המחאה: ההתנגדות להורשת השלטון לבנו.

זעם

תוניסיה, מצרים, לבנון, תימן ומדינות ערביות ומוסלמיות אחרות אוגרות זה עשרות שנים חביות חומרי נפץ חברתיים, פוליטיים וכלכליים. לכאורה, די בניצוץ שיבער באחת מן המדינות הללו כדי לחולל התלקחות כוללת. אבל התיאור הזה מטעה. כל מדינה מנהלת מערכת יחסים משלה בין השלטון לאזרחים, בכל מדינה הותקנה מערכת אחרת לבלימת זעזועים חברתיים ופוליטיים, ולכן המחאה תוביל לתוצאות שונות.

דוגמה לכך היא המהומות שפרצו השבוע בלבנון וגם במצרים. הכותרת שניתנה להפגנות בשתי המדינות היתה זהה - "יום זעם" - אבל בכל אחת מהן היתה עילה אחרת למחאה. בלבנון המחאה כפולה - נגד "גניבת" ראשות הממשלה מקבוצת הרוב והעברתה למועמד שנתמך על ידי חיזבאללה וסוריה, והבעת זעם על פיצול הקול הסוני במדינה.

בהבדל מתוניסיה או ממצרים, אלה אינן הפגנות עממיות במחאה על המצב הכלכלי, האבטלה או דיכוי חופש הביטוי. לבנון היא המדינה החופשית ביותר במזרח התיכון, ולמרות שליטתו הפוליטית של חיזבאללה, היא גם המדינה החילונית ביותר. לעומת תוניסיה ומצרים, אופי ההפגנות ברחובות לבנון נקבע לפי היריבויות הפוליטיות. ראש הממשלה החדש, נג'יב מיקאתי, לא ייבחן ביכולתו לצמצם את האבטלה או לגייס משקיעים זרים, אלא בעיקר בהצלחתו להרגיע את היריבים הפוליטיים ולהסיר מעל לבנון את אימת בית הדין הבינלאומי החוקר את פרשת רצח רפיק אל-חרירי.

פחד

הבדל מהותי קיים לא רק בין מצרים לתוניסיה וגם לא בינן לבין לבנון, ירדן או סוריה. הבדלים יש גם בין שתי מדינות שכנות כמו תוניסיה ואלג'יריה. תוניסיה מתפרקת, אבל אלג'יריה שומרת על שלמותה, ולא משום שהיא מדינת מופת.

"הגניבה, הרצח, ההתנכלות האלימה, הזיוף, הסחר בסמים, כל אלה הם פשעים שלא שמענו עליהם אלא במדינות כמו קולומביה. לצערנו זוהי המציאות במדינה שלנו, ואין איש שיכול לעמוד נגד התופעות הללו, לחשוף את קשריהן או לפרום את רשתותיהן", כתב השבוע מוחתאר סעידי, עורך "אל-שעב", אחד מעיתוני האופוזיציה החשובים באלג'יריה. "עד מתי נמשיך לחיות חיים של פחד?"

הנשיא עבד אל-עזיז בוטפליקה, האיש שחולל את הפיוס הלאומי בין הממשלה לרוב הארגונים האיסלאמיים, מיהר להודיע על כוונתו לכונן "דיאלוג לאומי" כדי לשמוע את טענות האזרחים. לעומת נשיא תוניסיה, שנמלט מארצו, בוטפליקה נהנה ממידה רבה של אמון בציבור, אף על פי שהוא מואשם בשחיתות ובחלוקת רווחי המדינה בין מקורביו. נגד משטרו של בוטפליקה מושמעת ביקורת כפולה. ארגוני זכויות אדם מסבירים שהצבא והמשטרה ממשיכים להשתמש בתירוץ המאבק בטרור כדי לחסל חשבונות עם יריבים פוליטיים. חוגים שמרניים טוענים, מנגד, שהצבא ממשיך במדיניות הפיוס כלפי פעילים בארגוני טרור.

אבל נראה שההבדל המשמעותי בין אלג'יריה לתוניסיה, זה שיקבע עד כמה תוכל "מהפיכת הרחוב" לגלוש למדינה השכנה, טמון במערכת היחסים בין הצבא לפוליטיקה באלג'יריה. בתוניסיה היו הגנרלים מנותקים מהפוליטיקה. באלג'יריה הצבא, ובמיוחד המודיעין הצבאי, הוא הגוף הפוליטי האמיתי.

בראש המודיעין הצבאי עומד זה יותר מ-20 שנה הגנרל מוחמד תופיק מדייאן, בן 72. ב-1999, אחרי שנים של מלחמת אזרחים רצחנית, עלה בוטפליקה לשלטון והגיע להסכמה עם הגנרל תופיק על טיהור האורוות הצבאיות. הנשיא רצה להראות לעולם ולאזרחי אלג'יריה שפני המשטר החדש לפיוס ולשלום. לגנרל תופיק היתה זו הזדמנות כפולה: גם להיפטר מהרמטכ"ל מוחמד למארי, שהנהיג את כל המתקפות נגד הארגונים האיסלאמיסטיים הרדיקליים, וגם להיות לאיש החזק במדינה.

כשחשש הגנרל תופיק, שאת מקומו של בוטפליקה חולה הסרטן עלול לתפוס אחיו סעיד, הוא מיהר לחשוף פרשת שחיתות בחברת הנפט הלאומית, סונאטראש. החברה מספקת כ-98% מהמטבע הזר שבידי המדינה. לא רק יו"ר סונאטראש, ידידו של בוטפליקה, נאלץ להתפטר מן החברה. חמשת סגניו, שר האנרגיה שאכיב חליל ושר הפנים החזק נור א-דין זהרוני - שניהם מנאמני הנשיא - פוטרו גם הם. הרמז נקלט היטב. מאז גם לא הוזכר שמו של סעיד בוטפליקה, אחיו של הנשיא, כמועמד לשלטון.

במערכת סבוכה ומסואבת זאת של פוליטיקאים וגנרלים, קשה לדעת בדיוק מי נגד מי. דבר אחד ברור, הצבא, שהוא שותף מלא בזירה הכלכלית והפוליטית, לא יניח לציבור לעשות כרצונו. אחת הטענות החמורות נגד הצבא גורסת כי ראשיו, ובעיקר המודיעין, השתמשו לעתים קרובות בתירוץ שפעלו נגד טרוריסטים איסלאמיסטים כדי להצדיק רצח אזרחים חפים מפשע. לא פעם הפעיל הצבא אלימות רק משום שאזרחים ישבו על קרקעות ששאף להפוך לנכסים מניבים.

הטיפול שצבא אלג'יריה יודע להעניק למתנגדי המשטר אינו דומה לאופן הפעולה של כוחות הביטחון התוניסאיים. בתוניסיה נהגו לעצור את מבקרי השלטון, לשפוט אותם ולהענישם. את השחיתות בתוניסיה הנהיגה משפחת הנשיא, אבל מעטים המקרים שאנשים "נעלמו" בתוניסיה. אלג'יריה, לעומת זאת, היא אימפריית הפחד.

כ-40 מפלגות פעילות במדינה, והמונח דמוקרטיה נכלל בשמן באופן כזה או אחר. אבל בשלב זה רוב פעולות המחאה הן של המפלגה החילונית "האיחוד למען השכלה ודמוקרטיה" בראשות סעיד סאדי. המפלגה, שדורשת חופש ביטוי וביטול משטר החירום, נחשבת נציגת המיעוט הברברי הגדול, בין חמישית לשליש מהאוכלוסייה. בראשית העשור הפגין המיעוט את כוחו והוציא אלפים מבניו להפגנות.

המחאה הברברית נרגעה לאחר שהנהגתה חתמה על הסכם עם הנשיא ב-2005. אבל נראה כי המהפיכה בתוניס עוררה מחדש את שאיפת המיעוט הגדול לחולל שינוי מהותי במעמדו במדינה. כאן, כך נראה, טמון הכשל השני של המחאה האלג'ירית: היא נתפשת כמחאה של מיעוטים, לא כמחאה עממית שנתמכת על ידי גורמים זרים. מי שמצפה ל"מגיפת מהפיכות" במזרח התיכון, או בצפון אפריקה, ייאלץ להמתין בינתיים. *



מפגינה ושוטר בקהיר, השבוע. מבחן עליון למשטר


הפגנות באלג'יריה ותוניסיה. לא כל ניצוץ יחולל התלקחות כוללת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו