בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | תראו את כפר סבא

כשהרדיו הדיגיטלי במכונית דילג מגלי צה"ל לרדיו פלסטין

תגובות

אני עצבני. לא, זה לא מדויק. אני עצוב. תחושות קדרות וחוסר אונים מלוות אותי בעיקר מאז הביקור האחרון בטירה. משום מה בשישי בצהריים הרדיו הדיגיטלי שברכב החליט אי-שם באמצע הדרך מירושלים לטירה להמיר את גלי צה"ל ברדיו פלסטין. בדיוק שידרו את דרשת יום השישי מאחד המסגדים. רגע לפני שהחלפתי שמעתי את האימאם מדבר על אופטימיות באיסלאם והחלטתי להקשיב. אז לפי אותו אימאם, שללא ספק גילה בקיאות בחומר והשתמש בציטוטים מפי הנביא מוחמד וסיפורים אחרים, אסור על המוסלם להיות פסימי. אופטימיות היא נחלתו של המוסלם ועליו לדבוק באופטימיות ולדחות את הפסימיות גם בימים הקשים ביותר.

איכשהו הדרשה הזאת חיממה את לבי בעיקר כשעברתי ליד שדה התעופה ועוד מטוס המריא. "ילדים", קראתי בשמחה, "תראו מטוס". הילדים הגיבו באדישות והילדה, שכבר למדה להיות צינית, ציינה שנמאס לה מזה שבכל פעם שאנחנו עוברים ליד שדה התעופה אני אומר, "ילדים מטוס", אבל אף פעם לא טורח להעלות אותנו על אחד כזה.

"מתי אנחנו מגיעים לטירה?" יילל בשיעמום בני הקטן.

"עוד עשרים דקות", עניתי לו.

"אתה ממש אופטימי", זרקה לי אשתי.

שתי מכוניות מפויחות חנו בכביש בכניסה לשכונה. "שרפו אותן אתמול", סיפר אבא, אחר כך חייך, גיחך והשתעל בתגובה על שאלתי, "למה?"

"לא צריך יותר סיבות בשביל לשרוף כאן מכוניות", הוא אמר ואחר כך נזף בי כמנהגו, "איזה טור מעפן היה לך היום. מה, אין לך יותר על מה לכתוב?"

אני תמיד נעצב כשאבא לא אוהב את הטורים שלי, הוא מחכה להם מדי שבוע, לרוב אוהב ואז הוא לא אומר מילה, ורק אם יש לו ביקורת הוא טורח להתקשר. "הנה תראה", הוא אמר ונכנס לאינטרנט, "גם הטוקבקים מסכימים איתי" - והתחיל לקרוא בקול את היותר-גרועים.

"אתה מוכן להפסיק בבקשה", התחננתי.

"לא נורא", התערבה אמא כמנהגה להרגעת הרוחות, "בשבוע הבא אינשאללה הוא ישתפר ויכתוב משהו כמו בן אדם".

"כן, בואו נהיה אופטימיים", אמר אבי והתיישב חזרה בכורסתו מול הטלוויזיה, מעביר מערוץ חדשות אחד לשני.

הפעם היינו חייבים לנסוע לטירה. בשיחת טלפון עם אמא היא סיפרה על בן דוד, בן גילי, שמאושפז בבית חולים ועל דוד שעבר ניתוח ומקבל טיפול כימותרפי. מלבד זאת, הילדים התגעגעו מאוד. אין מקום שילדי אוהבים לבלות בו את סופי השבוע יותר מטירה. למען האמת, גם אני.

לבית החולים מאיר בכפר סבא נסעתי עם אחי. "יו", הוא אמר כשהתקרב אל המכונית שלו בפתח הבית. "תראה מה זה", הוא אמר והצביע על מכה קטנה במכסה תא המטען. "כלום", אמרתי, "שום דבר, בקושי רואים".

"תסתכל טוב", הוא אמר והצביע על הנקודה, שבה היה תקוע קליע.

"מה זה? ממתי זה?"

"מאיפה אני יודע?" הוא ציחקק כאילו זה דבר שבשגרה. "הרבה זמן לא בחנתי את תא המטען, לך תדע מתי זה נפל עליו", הוא אמר. אחר כך נכנס לרכב, התניע ונסענו.

"אתה הכי חכם במשפחה", אמר לי בן דודי כשהושיט במאמץ את ידו השמאלית ללחוץ את ידי. "גם אני חושב ברצינות על לעזוב", הוא אמר באנחת כאב, שוכב על מיטת בית החולים ומתאושש מהניתוחים שעבר בבטנו לאחר תאונת דרכים. בתחילת השבוע הוא היה בדרכו חזרה הביתה לאחר סיום משמרת בבית החולים שבו הוא עובד, וכמה קילומטרים לפני הכניסה לטירה הוא ראה לפניו אורות שמתקרבים אל רכבו במהירות מטורפת. הוא נצמד אל מעקה הבטיחות שבשולי הכביש, והמכונית שבאה מולו הספיקה בינתיים להתהפך כמה פעמים ונחתה על רכבו. שני הצעירים בני ה-19 שנסעו בה נהרגו במקום.

"המצב כבר בלתי נסבל", הוא אמר וציין את שמו של רופא אחר מהמשפחה שעובד בבית החולים שבו הוא מאושפז. "זהו, הוא נשבר. הוא חוזר לגרמניה, אבל הוא למד שם והוא יודע גרמנית, איזה כיף לו".

משהו רע עובר על תושבי טירה. נכון, זה היה תמיד רע, אבל בביקורים האחרונים לא שמעתי דבר מלבד סיפורים על אלימות שהפכו את החיים במקום לבלתי-אפשריים. "אחרי עשר זה הופך להיות המערב הפרוע", אמר לי אחיו של המאושפז. "כבר כמה ימים שאני לא מבין למה אין בבית מים חמים. עליתי לגג לבדוק מה הבעיה ואני רואה שהקולטים של דוד השמש שבורים מקליעים שנחתו לי על הגג".

"תראה את כפר סבא", אמר אחי כשהתחלנו לנסוע בדרך הביתה ואחר כך השתתק. "תראו את כפר סבא", זה משפט שאבי היה אומר בכל פעם שהיינו עוברים דרך כפר סבא עוד כשהיינו ילדים במושב האחורי של הסוסיתא. "תראו את כפר סבא", היה מגחך ושותק.

"גם אנחנו חושבים לעבור", אמר אחי.

"לאן?"

"אני לא יודע", הוא אמר, "אבל אני יודע - לכל מקום שבו לא יורים 16 כדורים על מכונית של מורה שחונה ליד בית ספר כשהילדים בהפסקה. אנחנו חושבים על קנדה".

"לקנדה?"

"אני לא רואה שום עתיד כאן".

כל כך עצוב לראות את טירה כך. כל כך עצוב לדעת שאנשים שברובם המכריע מחפשים רק לחיות בשקט, לגדל את ילדיהם ולהשקיע בחינוכם, חיים באווירת פחד בגלל היעדרה של המדינה. תושבים חסרי אונים שאינם יכולים להימלט מגיהנום שמשרים כמה מאות ואולי אף עשרות עבריינים, על עיירה שלמה.

"אתה יודע", אמרתי לו באמונה שלמה, "חייבים להיות אופטימיים".



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו