בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלף הבא | אנשים טובים

יום השואה הבינלאומי מעורר מחשבות על גבולות הייצוג, שהתרחבו בשנים האחרונות. מיכאל הנדלזלץ מסתובב עם קנה מידה

תגובות

המזכירה המיתולוגית של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, חנה שלומי, נפטרה לפני כמה חודשים, בגיל 92. ביום הולדתה ה-90 התאספו לחגוג איתה בני משפחתה וחבריה, והיא סיכמה את חייה במילים חיוביות ומלאות סיפוק. אחת הנוכחות שאלה: "ומה עם שנות השואה?" (שלומי, בת לבוב, הסתתרה תחילה, ואחר כך היתה באושוויץ ונשאה מספר מקועקע על זרועה). שלומי ענתה: "אני לא אתן לחמש שנים לקלקל לי את החיים".

היא היתה אישיות יוצאת דופן, לא רק בגישתה זו לאירוע מכריע בתולדות העולם וגורלי למותם וחייהם של מיליונים רבים ולקיומה של מדינת ישראל. היא הצליחה לעשות את הלא-מקובל כשדנים בנושא טעון זה ו"להעמיד את שנות השואה בפרופורציה" בחייה. זה דבר שקשה להעלות על הדעת מפני שהאירוע הזה כולו - השמדה המונית מבוססת אידיאולוגית, מתוכננת ומבוצעת באופן תעשייתי של יהודים, אבל לא רק יהודים - חורג מכל פרופורציה. לכן מאז התרחשותו הוא משמש בעצמו קנה מידה. לכאורה אין דבר שישווה לו.

אלא שרוב העולם, והיהודים כקורבנותיו העיקריים ומדינת ישראל בוודאי, לא רק שסירבו להעמיד אותו בפרופורציה - בניגוד להיותו הוא עצמו אמת המידה האולטרה-קיצונית של קנה המידה. היו שהשתמשו בו וניצלו אותו כנימוק אידיאולוגי, פוליטי וחומרי.

אי-אפשר לדבר על התייחסות "נכונה", נטולת הטיה או דעה קדומה, לשואה. מאז התרחשותה היחס המקובל אליה הוא כתופעה חריגה לחלוטין בתפיסה האנושית, "פלנטה אחרת", בניסוחו של יחיאל דינור במשפט אייכמן. היחס התיאולוגי ניכר במונחים שבהם משתמשים כשמדברים על כך, בעברית ובלועזית. "שואה" פירושו אסון והרס מפתיע הגורם לשממה (על פי פסוקים ממשלי, יחזקאל, איוב ותהלים). Holocaust היתה מילה המבוססת על תרגום יווני לפסוקים מספר ויקרא שפירושם קורבן שנשרף כולו. בשתי המילים נעשה שימוש לפני השואה, בהקשרים שונים (בית מסחר לשטיחים בניו יורק שנשרף הציע בשנת 1932 שטיחים ב-holocaust prices), אבל מאז יש קנאים לשימוש בהן רק ביחס להשמדה בשנים 1939-1945 על ידי הנאצים ועושי דברם, וקנאים יהודים לשימוש במילים ביחס ליהודים בלבד.

בתוך האקטואליה

העולם מציין מחר, על פי החלטת האומות המאוחדות, את יום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות השואה (כל הקורבנות, לא רק היהודים), ביום השנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ. בשלושת מחנות השמדה אלה ובמחנות הלווייניים שלהם (רק שם קועקעו מספרים על זרועותיהם של אסירים שרוכזו תחילה לעבודה, עובדה הידועה למעטים) ניספו מעל מיליון יהודים, כ-70 אלף פולנים לא יהודים, מעל 20 אלף צוענים ועוד אלפי אחרים. כ-7,600 שוחררו על ידי הצבא האדום ב-27 בינואר 1945.

הכנסת קיבלה רק ב-1959 את "חוק יום זיכרון השואה והגבורה", בתאריך העברי של כ"ז בניסן, לציון יום פרוץ המרד בגטו ורשה, ב-19 באפריל 1943. מרק אדלמן, איש הבונד וחבר הנהגת המרד, כתב על יום זה "האקציה הגדולה שערכו הגרמנים באפריל 1943 שזכתה אחר כך לכינוי 'מרד בגטו ורשה'". התאריך ליום הזיכרון ונושאיו מעידים על קני המידה ששימשו את המדינה ביחס לשואה, המבדילים בין הנספים ה"סבילים" (שהלכו "כצאן לטבח") ובין אלה שהתקוממו. בתוך אלה נעשתה הבחנה בין הציונים מן הזרם המרכזי לאנשי הבונד הקומוניסטים, ועוד הפרדה - ביניהם לבין הרוויזיוניסטים היהודים.

ואילו בימינו בנימין נתניהו מדבר על הגרעין של איראן במונחים של סכנת "שואה שנייה", מתנגדי הנסיגה מן הגדה המערבית והקמת המדינה הפלסטינית מדברים על שיבה ל"גבולות אושוויץ", ניצולי שואה בישראל סובלים חרפת רעב גם מפני שהיו קני מידה שונים לשילומים למדינת ישראל ולהערכת שווי כספי של סבל יחידים. ולכך צריך להוסיף את כל פולמוס השימוש בשואה בוויכוחים פוליטיים אקטואליים העוסקים ביחסי ישראלים-פלסטינים.

וכך, במשך עשרות שנים היחס המקובל ל"שואה", בעיקר בישראל, נע בין התיאולוגי, כאל נושא שיש בו קדושה, ואזכור החורג מן הקונסנזוס בו הוא חילול קודש, לבין מגוון עיסוקים אינסטרומנטליים, המותרים כל עוד הם משרתים את הצד "שלנו", שבו היהודי הוא לעולם קורבן. ואני לא מתייחס כלל לכל מכחישי השואה למיניהם. גם בלעדיהם היחס השגור לשואה תבע התייחסות של מאמין, לא בהתרחשות האירוע, אלא בקדושתו.

מותר כבר לצחוק?

וכשמדברים על עיסוק התרבות בשואה, או אם תרצו "תרבות השואה" (האירוע שחולל העם הגרמני התרבותי, שמערער על כל תפיסה אפשרית של תרבות), דומה שבשנים האחרונות הזדעזעו במעט הדעות המקובעות והמקובלות.

אולי כדאי להתחיל מדוגמה עצמית: ב-2003 התפרסמה במוסף "ספרים" בעריכתי סקירה שכתב גדעון לוי על "יומנו של גרמני" מאת סבסטיאן הפנר, המספר על החיים בגרמניה בראשית שנות ה-30. לוי, המרבה לכתוב על דיכוי הפלסטינים על ידי ישראל, סייג את ההשוואה, וכתב שלא מדובר בשואה, אלא בגילויי הגזענות והאדישות שקדמו לה. אמות הספים רעדו והטענה היתה שלוי הוא עד מוטה, והסקירה היתה צריכה להיכתב על ידי חוקר שואה. לפני כחודשיים התפרסם בעמודי מאמרי המערכת של "הארץ" מאמר של חוקר השואה דניאל בלטמן, העוסק באותו ספר ועורך אותה השוואה. הדברים התקבלו כמעט כמובנים מאליהם.

בשנות ה-80 הועלה בתיאטרון חיפה, ואחר כך בעולם כולו, מחזהו של יהושע סובול "גטו", על תיאטרון שהתקיים בעידוד הנאצים בגטו וילנה. מעבר להיותו עדות למציאות מדהימה שהיתה קיימת בימי האימה, עוררה ההצגה התנגדות עזה כי הוצגו בה גם יהודים לא כקורבנות או מורדים, אלא גם כשורדים-נצלנים או משתפי פעולה (בין אם מרצון או מאונס). היום, כשההצגה מועלית מחדש בהפקה מושקעת של התיאטרון הקאמרי, היא מוצגת בבתי ספר וקולות התנגדות לה מן הסוג של שנות ה-80 כמעט לא קיימים.

לפני 20 שנה ספר כמו של ג'ונתן ליטל, "נוטות החסד", סיפור בדיוני בגוף ראשון של נאצי שהיה שותף פעיל בהשמדת יהודים, ועוד רב עמודים ועתיר בפרטים, ספק אם היה מעורר עניין בינלאומי, גם אם היה מעורר פולמוס, ובוודאי היה לו סיכוי קלוש לראות אור בישראל. הוא ראה אור בעברית בסוף 2008 ומכר מאז כ-15 אלף עותקים. עד לפני שנים כל מו"ל ישראלי היה יודע שספרים על שואה לא מוכרים בישראל, גם - ואולי בעיקר - כשהם עוסקים בסבלם של יהודים, ובוודאי לא כשהם עוסקים בגורלם של לא יהודים באותם ימים. והנה ספרו של ניר ברעם "אנשים טובים", המספר על גרמני שהוא חלק סביל, צופה תמים ומשתף פעולה גרמני במאמצי מדינתו, ויהודייה סובייטית הבוגדת במשפחתה ומשרתת את המשטר שבו היא חיה, הופך לרב מכר.

רק לפני שנים לא רבות התקבל סרטו של רוברטו בניני "החיים יפים", המתרחש במחנה ריכוז ומסופר מנקודת מבטו של ילד קטן - כשאתה רואה סרט על השואה וגם צוחק - בזעזוע ודחייה בישראל. קובי ניב, למשל, לחם בו בלהט. לעומת זאת "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו, שבוודאי בעט בכמה וכמה מוסכמות ביחס למה שהתרחש אז, עבר מבלי שמישהו טרח להיכנס לפולמוס אם אפשר כך.

שלושה מחזות מצליחים ביותר מועלים בבית ליסין, ושלושתם עוסקים בנושאים שפעם היו שנויים במחלוקת סוערת: "אנדה" של הלל מיטלפונקט, על סלקציה פוליטית של עדים במשפט אייכמן ועל חוסר ההבנה של ישראל הצעירה לניצולים; "הבנאליות של האהבה" של סביון ליברכט על יחסיה של חנה ארנדט, הלא-ציונית, עם מרטין היידגר, משתף הפעולה עם הנאצים; ו"רוחלה מתחתנת", על ניצול שואה שבתו רוצה להתחתן עם קרוב של קאפו מאותו מחנה. לפני עשר שנים זה לא יכול היה לקרות.

בשיתופי פעולה רבים בין תיאטרונים בישראל ובגרמניה עוסקים השחקנים במידה רבה של חופש מחשבה ודמיון ביחסים בין נציגים צעירים של שני העמים האלה בינם לבין עצמם לאור העבר, וביניהם לבין הפלסטינים. מה שהיה שערורייה וכמעט פורנוגרפיה ב"לזכור ולשכוח" של דן בן אמוץ ב-68', כשהספר כולל פנטזיה של בחור ישראלי-יהודי המזיין גרמנייה כנקמה על השואה, הפך לאירוע אישי הומוריסטי במחזה שהועלה בהבימה היום (מערכון של יריב גוטליב, בערב "פוסט-טראומה"" בשיתוף עם שאושפילהאוס דיסלדורף), שם הגרמנייה הצעירה אומרת למאהבה הישראלי שאם היתה יודעת שהיא מזדיינת עם כל העם היהודי, היא היתה מתייחסת לעניין בכבוד הראוי כדי לעמוד בציפיות.

זה כמובן נושא מורכב מכדי לפתור אותו באלף מילים. ובוודאי שאני רק נוגע בהבזקים קטנים של מה שנראה לי כשינוי בריא, של יכולת לא לערער את משמעות וחשיבות השואה, אלא של סוג מסוים של ראייתה בפרופורציה - רחוק מגישתה של שלומי שעליה סיפרתי בהתחלה, אבל מידה של הסתכלות על השואה ויחסינו אליה במבט אירוני. היכולת אפילו לצחוק עליה. כי הצחוק משחרר. בוודאי הרבה יותר מן העבודה.

אולי יותר טוב מכל ידגים את העניין הדיאלוג הבא:

- מה יותר גרוע מלנגוס בתפוח ולמצוא בו תולעת?

- ?

- לנגוס בתפוח ולמצוא בו חצי תולעת.

- אייייכס.

- ומה יותר גרוע מזה?

- ?

- השואה. *



מרק אדלמן


צילומים: איי-פי, תומר אפלבאום, ניר כפרי, אייל לנדסמן, ז'ראר אלון, בנז'מין לואזו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו