בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דאה הדר | קווים לדמותן

חשבתי שעיתונות שיתופית תשמח את לב הילדים. אבל המציאות ציירה ציור אחר

תגובות

המכתב של ג' חיזק את תחושות האשמה. בשורת הנושא כתבה הדודה הכעוסה: פרסום דיוקנאות של הילדות? ובגוף ההודעה: "שלום, בחודשים האחרונים שלחו שתי אחייניות שלי - ענבר ומיה - דיוקן עצמי שציירו ושלחו בשמחה והתרגשות למוסף 'הארץ'. מכיוון שהן במשך חודשים פותחות את העיתון בציפייה מדי שבוע, וכדי לא ליצור ציפיות, פניתי אליכם כדי לבדוק אם כל הדיוקנאות מתפרסמים ואם זה עניין של זמן. עדיין לא קיבלתי אף תגובה לאף אחת מפניותי, אשמח לדעת אם יש עדיין סיכוי שהדיוקנאות שלהן יתפרסמו. תודה".

מאיפה אני אמצא עכשיו את ענבר ומיה בין ערימות הדיוקנאות של הבנות שממשיכים להצטבר משבוע לשבוע, אלה הסרוקים באינבוקס ואלה מנייר בקלסר? עד מתי האחייניות ימשיכו לחפש את עצמן בעיתון - עד שיתייאשו? אולי בכלל לאחייניות לא אכפת, ורק הדודה לוקחת ללב?

זה היה הרעיון של העורך - במקום איור סטנדרטי לטור, ילדות ישלחו דיוקן של עצמן. התחילו להגיע ציורים. נחמד שילדות באמת מציירות את עצמן ושולחות, חשבתי. ואז המשיכו להגיע עוד. ועוד. אני מסתכלת על כולם, חושבת על כולם. למה גשם אדום? למה קולר של כלב סביב צווארך, לשון בחוץ? יש משהו מאוד אישי ומנוכר בו-בזמן בתהליך. אני יודעת שמדי שבוע יש ילדה שפותחת את העיתון ורואה את הציור שציירה, או שההורים קוראים לה לבוא לראות. לפעמים הם מצלמים אותה עם העיתון ושולחים לי תמונה של הילדה עם הציור שלה. אני לא יודעת אם היוזמה לצייר באה מהילדה או מההורה. לפעמים ההורים שולחים כמה מילים, אחת אפילו כתבה לי שיר. לפעמים השולח הוא סבא, סבתא, מתנדב במרכז לילדים במצוקה. בטח חלק מהבנות בכלל שוכחות שהציור נשלח. אבל יש גם את אלה שמחפשות את הציור של עצמן ומתאכזבות וממשיכות לחכות. הייתי שמחה להכניס את כולן. ממילא יש יותר מדי מילים בעיתון.

השבוע אני אקצר ואשים יותר ציורים. לא חשבתי מראש על האלמנט הכוכב-נולדי שיתלווה לעניין, תחושת הדירוג, התחרות, הפרסום. מה שנבחר זה לא הטוב ביותר. לא ידעתי שיגיעו כל כך הרבה. אני מתלבטת אם להפסיק. לא כי בא לי שמאייר מקצועי יאייר אותי עושה את מה שעשיתי באותו שבוע על פי מה שכתבתי על עצמי. יש מספיק אני על הדף. ולא כי נמאס לי מהציורים של ילדות. להפך. זה הולך ונהיה יותר מרתק, יוצר פסיפס מתעתע, מרגש, שחבל לי שרק אני יכולה לראות. ילדות בפנדה ובעיפרון, ילדות מאושרות עם פרחים על הראש, ילדות מודבקות, עושות סקי, ילדות עם עננים במקום עיניים, עם שמלת לבבות, ילדות שזועקות מתוך הנייר. דיוקן של ילדה אחת שרודף אותי. הוא מטריד, מהפנט, היתה לי תחושה שהילדה עברה משהו נורא. חצי לילה הבטתי בו, שברתי את הראש מה עשו לילדה, אם לפרסם את הציור. בסוף בחרתי את הדיוקן. אני ממשיכה לנסות לדמיין איך נראית הילדה בחיים, מה עובר עליה, מה עבר עליה, אם היא חייכה כשהתמונה התפרסמה. אם לפרוש או לא לפרוש.

ילדות בנות כל הגילים מוזמנות לשלוח דיוקן עצמי מאויר שיפורסם במדור, למוסף "הארץ", שוקן 21 תל אביב, או למייל: musaf@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו