בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנמרה הסינית והאמא הישראלית

תגובות

שמעתם על אמי צ'ואה?

אמי צ'ואה, פרופסורית למשפטים באוניברסיטת ייל, ממוצא סיני, נשואה לג'ד רובנפלד, גם הוא פרופסור למשפטים בייל, ואמא לשתי בנות - סופיה ולואיזה.

בשעת כתיבת שורות אלה, שני בבוקר, מצרים עדיין בוערת, המזרח התיכון כולו נראה כמו חבית חומר נפץ שעלולה להתפוצץ, וכל אנשי המשק והכלכלה עסוקים בשאלה כיצד תושפע הכלכלה מהאירועים הגיאו-פוליטיים באזורנו.

אז מדוע לבלבל לכם את המוח, בשעה היסטורית זאת, עם אמי צ'ואה, פרופסורית למשפטים אמריקאית ממוצא סיני?

הנה הסיבה: אמי צ'ואה מפרסמת בימים אלה ספר תחת הכותרת Battle Hymn of the Tiger Mother, שבו היא מספרת על הדרך שבה בחרה לגדל את שתי בנותיה. לפני שלושה שבועות פירסם ה"וול סטריט ג'ורנל" כמה קטעים מתוך הספר, תחת כותרת חדה וברורה: "מדוע אמהות סיניות הן טובות יותר".

ה"וול סטריט ג'ורנל" הוא עיתון כלכלי שעוסק בעיקר בעניינים פיננסיים, אבל הקטעים מספרה החדש של צ'ואה נהפכו תוך ימים ספורים לכתבה הנקראת ביותר באתר שלו בינואר כולו, וזכו לתגובות ברבים מהעיתונים ומתוכניות הטלוויזיה המובילות בארה"ב.

מי שיקיש בגוגל את השם Amy Chua ימצא את הכתבה מ"וול סטריט ג'ורנל", ואת כתבות התגובה של פרופסורים, אנשי כלכלה וחינוך ב"ניו יורק טיימס" ובמאות בלוגים.

הנה תקציר - עשרת "החוקים" של אמי צ'ואה בגידול הבנות שלה:

1. על הילדות נאסר לישון אצל חברות וחברים.

2. על הילדות נאסר להיפגש למשחקים עם חברים אחר הצהריים.

3. על הילדות נאסר להשתתף בהצגות בית ספר.

4. על הילדות נאסר להתלונן על כך שנאסר עליהן להשתתף בהצגות של בית ספר.

5. על הילדות נאסר לצפות בטלוויזיה ולשחק במשחקי מחשב.

6. על הילדות נאסר לבחור את החוגים ואת הפעילויות מעבר לשעות בית הספר.

7. על הילדות לקבל לפחות ציון A בכל בחינה.

8. הילדות חייבות להיות הטובות ביותר בכיתה בכל מקצוע, למעט חינוך גופני ודרמה.

9. על הילדות נאסר לנגן בכל כלי נגינה שאינו פסנתר או כינור.

10. הילדות חייבות לנגן בפסנתר או בכינור.

עשרת הכללים האלה מאוד פרובוקטיביים כמובן - אבל מאחוריהם עומדת תיזה סדורה של המחברת, שבמרכזה הטענה שבעוד הורים מערביים מנסים לכבד את האינדיווידואליות של ילדיהם, לעודד אותם לפתח את התחביבים שלהם ועסוקים בחיזוק הילדים ובמתן פידבקים חיוביים - הסינים מאמינים שהדרך הטובה ביותר להגן על ילדיהם היא להכין אותם לעתיד: להראות להם מה הם מסוגלים לעשות ולצייד אותם ביכולות, בהרגלי עבודה ובביטחון עצמי שאיש לא יוכל לקחת מהם.

המאמר של פרופ' צ'ואה נהפך תוך שבועות ספורים לאחד הנושאים החמים והמדוברים ביותר בארה"ב, בעיקר בשכבות המשכילות והאמידות. הוא זכה למתקפות מכל כיוון אפשרי - אנשי אקדמיה, פסיכולוגים, הורים ואנשי חינוך - ונבחן משורה של זוויות: חינוכיות, כלכליות, פסיכולוגיות, תרבותיות, לאומיות וגיאו-פוליטיות. באתר של ה"וול סטריט ג'ורנל" הצטברו נכון לתחילת השבוע כ-7,500 תגובות - רובן ארוכות ומפורטות וחלקן מקצועיות.

לטעמנו, הסיפור המעניין במאמר של צ'ואה הוא לא השיטה החינוכית שלה, אלא הסיבה לעניין העצום בכתבה ובספר. שיטות החינוך שלה לא היו נהפכות לעניין כה מדובר וזוכות לתגובות כה רבות אלמלא היו נוגעות בשתיים מהנקודות שהכי מעסיקות כיום את המעמד הבינוני והגבוה בארה"ב: הראשונה היא עלייתה של סין - הכלכלה הסינית והתרבות הסינית, והשנייה היא הילדים האמריקאים - החינוך שלהם וההתמודדות עמם.

הכלכלה האמריקאית מתאוששת בימים אלה מהמשבר הפיננסי של 2008. החוב הלאומי הענק, שמתקרב ל-15 טריליון דולר, מעיב על ההתאוששות הזאת ומעורר סימני שאלה רבים לגבי העתיד. אבל מה שמעסיק את האמריקאים יותר ויותר הוא מעמדם התחרותי מול המזרח בכלל ומול סין והודו בפרט.

הסיפור המקרו-כלכלי - התחרותיות של ארה"ב מול סין - משתלב מבחינת עשרות מיליוני זוגות אמריקאים עם סיפורם האישי: ההתמודדות עם חינוך הילדים שלהם בעידן האינטרנט, הטוויטר, הפייסבוק, משחקי המחשבים והטלפון הסלולרי, והתסכול של רבים מול ההצטיינות של תלמידי בתי הספר והאוניברסיטאות ממוצא סיני, הודי ושורה ארוכה של שווקים מתעוררים.

האמריקאים מבינים שהסיפורים האלה משולבים: בטווח הקצר הבועות והמפולות בבורסות תופסות את הכותרות ואת תשומת הלב - אבל בטווח הארוך התחרותיות של הכלכלה האמריקאית, היכולת שלה לצמוח במהירות גבוהה כדי לעמוד בתשלומי הריבית והקרן על החוב הלאומי הענק שלה וההתחייבויות לפנסיה ולביטוח בריאות - תלויות במידה רבה במצוינות המדעית, הטכנולוגית והעסקית של ארה"ב.

המאמר של אמי צ'ואה כבר זכה לסיסמה קצרה: Tiger Mother או - Tiger Mom אמא נמרה - משחק מלים על הכינוי "נמרים" לכלכלות הדוהרות של סין ודרום-מזרח אסיה. בעולם האקדמיה, החינוך והכלכלה האמריקאי הכל משיחים כיום ביתרונות ובחסרונות של האמא הנמרה ובעלייתה של המעצמה הסינית.

הביטוי "אמא נמרה" מזכיר לנו מיד את האמא היהודייה. צ'ואה, הנשואה ליהודי, אומרת שהילדות שלה יודעות סינית, אבל היא מגדלת אותן כיהודיות. האתוס, הסיפור והנרטיב שלנו הם שהיהודים הם עם סגולה, שישראל היא מדינת ההיי-טק, שהגניוס היהודי שם אותנו במקום מיוחד על המפה העולמית ושאין כמו האמא היהודייה.

והמציאות בישראל? גרועה יותר מזו של ארה"ב. ההישגים של תלמידי ארה"ב עולים על הישגי תלמידי ישראל בכל המבחנים הגלובליים ברוב הפרמטרים, ובראשם לימודי המדעים והמתמטיקה. בניגוד לטענה המקובלת, ההישגים הנמוכים בישראל לא נובעים מהאוכלוסיה החרדית - שכן היא כלל אינה נכללת במבחנים הבינלאומיים.

ארה"ב יכולה "להרשות לעצמה" תוצאות בינוניות יחסית ברמת התלמידים, משום שהיא האבן השואבת לכל המדענים, המשקיעים, אנשי העסקים, אנשי המדע, האמנים והגאונים מכל רחבי העולם, שמגיעים לשוק האמריקאי ולמערכות החינוך האמריקאיות כדי לממש את הפוטנציאל שלהם. בישראל התנועה היא כמובן הפוכה.

אבל בישראל נמצא השיח הציבורי במקומות אחרים ויש לנו גם תירוץ מצוין: שקט, עכשיו יורים. אנחנו הרי חיים בשכונה הגרועה ביותר בגלובוס, יש לנו עניינים ביטחוניים קיומיים לעסוק בהם, השלום עם מצרים מאוים, הטיל האירני מתקדם - והתחרותיות של המשק הישראלי, מערכת החינוך שלנו והפערים החברתיים נמצאים בתחתית סולם העדיפויות.

המסקנה מאירועי מצרים צריכה להיות כמובן הפוכה ורק לחזק את הצורך הדחוף בשינוי השיח הציבורי בישראל - מהביטחון ומהפוליטיקה לתחרותיות של המשק הישראלי בכלל ולחינוך ולסגירת הפערים החברתיים בפרט. סין והודו - ומאות אלפי המהנדסים שהן מייצרות מדי שנה - מאיימות על התחרותיות של ישראל יותר משהן מאיימות על ארה"ב. היכולת של ישראל להשפיע על האירועים הביטחוניים במדינות ערב מוגבלת מאוד. לעומת זאת, היכולת שלנו לקבוע אם הצמיחה בישראל ב-20 השנים הקרובות תהיה 3% או 6% בשנה, מה תהיה רמת התלמידים בישראל ומה יהיה עומק הפערים החברתיים - היא בידינו.

בסיום הפורום הכלכלי העולמי, שהתכנס בשבוע שעבר בדאבוס, הוציא הפורום הודעה לעיתונות המסכמת את הדיונים בכותרת "הכינוס ה-41 מסתיים בסימן אופטימי".

האופטימיות של משתתפי דאבוס לא אומרת דבר על העתיד, משום שהניסיון מראה שהמשתתפים בדיונים, ראשי עולם העסקים, הממשל והאקדמיה, מיעטו בחיזוי מדויק של רוב ההתפתחויות הכלכליות המשמעותיות והוכו בהפתעה מול רוב המשברים.

אבל כותרת המשנה של ההודעה לעיתונות היתה חדשנית: "כדי שהצמיחה תהיה בת קיימא, היא חייבת להיות מכלילה". ובתרגום לעברית: התיזה שקברניטי הכלכלה צריכים לדאוג רק לצמיחה, והיא כבר "תטפטף" למטה - מתחילה להיסדק. ראשית, משום שהטפטוף מתגלה כקטן בהרבה מהצפוי, ושנית, משום שהאירועים במצרים - שפרצו יחד עם פתיחת הכינוס בדאבוס - הזכירו לכולם שמאחורי כותרות על רפורמות ועל כלכלות צומחות יש במקומות רבים בעולם חברות שסועות ופצועות, שבהן רוב העושר ופירות הצמיחה מתרכזים בידי מעטים.

לפני חודש ביקר בישראל פרופ' מייקל ספנס, חתן פרס נובל לכלכלה שעמד בראש הצוות הבינלאומי שכתב את "דו"ח הצמיחה" - סיפורן של 13 מדינות שצמחו בשיעורים הגבוהים ביותר בעולם במשך 20 או 30 שנה. ספנס נפגש בין השאר עם שורה של פוליטיקאים וגורמים בכירים בממשלה ובמשק בישראל.

בארוחת ערב סגורה שנערכה במהלך ביקורו עם כמה אנשי אקדמיה, ממשל ועסקים, הפתיע ספנס את אורחיו, שבאו לשמוע על צמיחה ועל רפורמות. ספנס אמר להם שיש אפשרות שעידן הצמיחה המהירה בעולם נגמר, וכי בשנים הקרובות יהיה חלק גדול מהדיון דווקא בנושא ה-Distribution - כיצד פירות הצמיחה מחולקים באוכלוסיה.

בפגישה סגורה עם אחד הגורמים הבכירים ביותר בממשלה הסביר ספנס כי צמיחה מהירה במשק לא יכולה להיות מובלת על ידי המגזר העסקי - הנטל של יצירת תשתית לצמיחה מהירה מוטל על המגזר הציבורי. בן שיחו הישראלי לא אהב לשמוע את הדברים וחזר על המנטרה הישנה, שתפקידה של הממשלה הוא להתכווץ ולתת למגזר העסקי לפעול.

זאת מנטרה שגויה: שינוי משמעותי במשק הישראלי, כמו בכל המשקים בעולם, יגיע רק מרפורמות שיוביל המגזר הציבורי ויביאו לקפיצת מדרגה באפקטיביות שלו. המגזר הציבורי - מערכות החינוך, הרווחה, התחבורה, הדיור, הרגולציה והמשפט - הוא זה שמניח את התשתית למגזר העסקי לייצר צמיחה ומקומות עבודה.

ביום השלישי של הכנס בדאבוס הצטופפו מאות אנשי עסקים, אקדמיה וממשל באולם אספן 2, כדי לשמוע את חמשת ראשי הממשלה של מדינות סקנדינוויה מדברים על סוד ההישגים הכלכליים והחברתיים של המודל הנורדי. האולם היה מלא מפה לפה, ועשרות אנשים עמדו צמודים לקירות כדי להקשיב לחבורה של אנשים צנועים, רהוטים ויבשים מדברים על נושאים שעד לפני כמה שנים היו מחוץ למרכז השיח הציבורי: שילוב נשים בשוק העבודה, הגמשת שוק העבודה תוך שמירה על סולידריות חברתית ועל התופעה המדהימה של אמון גבוה של הציבור בפוליטיקאים.

בקצה האולם, צמוד לדלת היציאה, עמד אחד התעשיינים הישראלים המצליחים ביותר בעשור האחרון, אדם שנמנע מכל חשיפה תקשורתית, והקשיב בתשומת לב. בסיום הדיון הוא פנה לחבר שעמד על ידו ואמר: עוד 20 שנה כולם יבואו לחדר הזה לשמוע כיצד אנחנו בישראל נהפכנו למודל לכל העולם, אור לגויים. הוא היה ציני, אירוני ואולי גם מיואש. השלטון החדש במצרים או השלטון באירן אינו האויב היחיד של ישראל: הפצצה הכלכלית והחברתית בישראל, הידרדרות הניהול, המשילות, התחרותיות והמשבר הערכי - לא פחות מסוכנים, אולי יותר.



אמי צ'ואה עם בנותיה סופיה ולואיזה. מחויבות לכינור ולפסנתר תצלום: ארין פטריס אובריאן עבור הוול סטריט ג'ורנל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו