בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

אנטי נאצי

בכתבתה של דליה קרפל, "מספר אחת בדור השלישי" (מוסף "הארץ" 21.1), הוזכר וילי ויסט בתוך מסגרת, תחת הכותרת "הגרמני הטוב". ובכן, לא רק גרמני טוב, אלא אדם טוב. ויסט ובת זוגו היו ידידים של סבתי, ומשנת 77' התארחתי פעמים רבות בביתו, בעיירה ליד המבורג. וילי דיבר איתנו הרבה על תקופת המשטר הנאצי. הוא היה צלם קולנוע בחברת הסרטים "אופה", שהולאמה לאחר עליית הנאצים לשלטון וכל הצוות המקצועי שלה גויס בעל כורחו למשרד התעמולה של הרייך השלישי.

וילי, שהיה שייך לתנועת "הבונים החופשיים", חרד לגורלו, מאחר שהנאצים רדפו את "הבונים" אף לפני שהחלו "לטפל" ביהודים. הוא שמר על חברותו בתנועה בסוד במשך כל שנות השלטון הנאצי. תפקידו העיקרי היה לצלם את "יומן השבוע" שהוקרן בבתי הקולנוע בגרמניה לפני הקרנת הסרט. כתוצאה מכך נכח כמעט בכל אירוע משמעותי ברייך השלישי.

וילי אמר שהוא לא מאמין לגרמנים שטוענים שלא ידעו שהיתה השמדת יהודים ושהגרמנים ביצעו מעשי זוועה לא רק נגד יהודים, אלא מסיבות שונות גם נגד גרמנים. הוא אמר לי יותר מפעם אחת, שאילו היה בן לאחד העמים שנכבשו על ידי הנאצים והיה נתקל בגרמני, נטייתו הראשונה היתה לשלוף נשק ולהרוג אותו אך ורק משום שהוא גרמני, בן לעם שבחר לעצמו מנהיג כזה וציית לו. לשמוע דבר כזה מאדם שאי-האלימות היתה חלק מתשתית חייו הבהיר לי יותר מכל דבר אחר עד כמה הוא האמין שהמשטר הנאצי היה מפלצתי ובלתי אנושי.

ג'ודי גליקסמן

פתח תקוה

שערוריית הדיור הציבורי

כל הכבוד לכתב ניב חכלילי, על כתבת תחקיר מדהימה, מושקעת שנעשה בה מחקר מעמיק ממש ("בעל הבית השתגע", מוסף "הארץ" 21.1). הבעיה המרכזית של הדיור הציבורי, כפי שנכתב בצדק בכתבה, היא ייבוש הדיור הציבורי על ידי האוצר. במרכזו של חוק הדיור הציבורי של ח"כ (לשעבר) רן כהן וח"כים אחרים, היתה הקמת קרן לבניית דירות חדשות, מכספי הדירות שנמכרו. בנוסף, נחקק גם החוק שהובילה ח"כ (לשעבר) תמר גוז'נסקי, שהבטיח את שיפוץ הדירות הקיימות וזכויות בדירה לבנים/ות ממשיכים.

האוצר נעמד על רגליו האחוריות נגד החוקים האלה, והשתמש גם בכל תכסיס אפשרי אחר למנוע את הקמת הקרן לבניית דירות חדשות, כולל "נשק יום הדין": הקפאת החוק במסגרת חוק ההסדרים. מצבו העגום של הדיור הציבורי, המתואר היטב בכתבה, הוא פרי המדיניות הניאו-ליברלית של האוצר. מדיניות מכוונת ומתוכננת לייבוש הדיור הציבורי והשארתו כשירות עני לעניים.

במדינות רווחה אירופיות כאוסטריה, צרפת וכמובן מדינות סקנדינביה, הדיור הוא זכות יסוד. "הדיור החברתי" (הכולל גם דיור של עמותות ללא כוונת רווח וחברות פרטיות, ולא רק דיור ציבורי), ניתן גם למעמד הבינוני. לעניים ממש מובטחת קורת גג. על אף שהם נדחקים לדיור המוזנח והגרוע יותר, הם אינם נזרקים לרחוב.

אצלנו, שערורייה של ממש, אין קריטריונים ברורים, הכל מוסתר ב"ערפל הקרב" של חברת עמידר והחברות האחרות. שרירות לב, קשיחות ואפילו רוע לב. גם לעניים, אבל גם למעמד הבינוני הגבוה והנמוך, מגיע דיור ציבורי ראוי ומסובסד. תוכנית הרווחה הזאת חייבת להיות זכות יסוד ולא חסד. המדינה חייבת לסבסד את הדיור הציבורי ולא להרוויח ממנו.

מיכה רחמן

ירושלים

דוגמה אישית

בקריאת הכתבה על הדיור הציבורי עלו בי כמה מחשבות קשות על המדינה שלנו ומה שהיא מאפשרת. ניתן ואף קל לחשוד בדיירים שהם לא ישרים ומחפשים איפה לקבל הנחות ואיך לצאת בזול מכל החיובים והחובות. וכי ממה היינו רוצים שאזרחי המדינה יקבלו דוגמה? על פי איזו דוגמה אישית הם צריכים להחליט להיות ישרים והגונים? הרי כל שבוע נחשפת עוד פרשה שבה בכירי המדינה נחשדים ומואשמים בהעלמות מס, עבירות נדל"ן, שחיתויות ועוד דרכים יצירתיות לסחוט כסף וטובות הנאה.

העניין המרכזי כאן הוא המדיניות. מדיניות ההפרטה. חברה שרוצה לבסס את עצמה על האינטרס הכלכלי סובלת מכל הרעות החולות המפורטות בכתבה. חברה שבוחרת להניע את הגלגלים על שיקולי רווח אינה יכולה להתפלא על כך שאזרחיה מונעים גם הם מאותם השיקולים ואף עושים זאת טוב יותר משהמערכת שיערה.

במדינות אירופה או לפחות בהולנד, שם אני מכירה מעט את המערכות, התחושה הבסיסית שאיתה הולך כל תושב היא שהרשויות פועלות לטובתו: במקום מערכת רווחים כלכליים יש מערכת זכויות ושמירה עליהן. אמנם אפשר לטעון שיש שם רווחה כלכלית והם יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס של דאגה לחלש, אבל ההסבר שלי הוא אחר. המנגון קיים למען התושבים, יש מול מי להתלונן על בעיות חינוך, דיור, רווחה ועוד, יש שקיפות של תקציבים ציבוריים וחישובים, מה שמייצר אנשים שיודעים לעמוד על מה שמגיע להם ומדינה שמונעת על ידי טובת האזרח ולא על ידי עקרון ההון.

נועה אפק

באר שבע

קיפוח בשם שמים

מעניין לגלות איזו רשעות קרת-רוח קיימת בהלכה היהודית, זו שחסידיה מהללים אותה כמטען המלא של העגלה, לעומת הריקנות החילונית. בדיון על זכות הירושה של ילד מאומץ (מוסף "הארץ" 21.1), ההלכה אינה מוכנה להתפשר עם החוק הישראלי וטוענת כי למאומץ אין זכות לרשת אפילו את הוריו, כי בכך הוא "מקפח" את היורשים שהדין העברי הגדיר אותם כתורה מסיני.

אבל המציאות, כך נראה, חזקה גם מחוקים שמקורם אלוהי. יש הורים דתיים שעוקפים את הטאבו בדרך יצירתית, ומעניקים לילדם המאומץ את חלקו בירושה עוד בחייהם, כ"מתנה". ועוד לא שמעתי שרבנים העזו לכנות הורים כאלה "גזלנים".

מנחם כהנר

רמת גן

מגיע להם

קראתי כהרגלי על המשפחה השבועית במדור "מצב משפחתי" (מוסף "הארץ" 21.1). זוג אנשים עמלים עם מוגבלות, עובדים - היא שלוש שעות וחצי ביום, חמישה ימים בשבוע, כמסדרת סחורה בקניונית של קיבוץ חפציבה, והוא בחווה חקלאית אורגנית בקיבוץ מגידו, שש שעות ביום, חמישה ימים בשבוע.

שניהם מנוצלים. היא משתכרת 150 שקל לחודש (לחודש!) והוא - כן, 100 (מאה, זו לא טעות) שקל לחודש. מגיע להם שכר מינימום. אם יטענו שהם עובדים לא יעילים עקב מוגבלותם - מגיע להם לפחות חצי משכר המינימום לשעה.

קום התנערה עם חלכה... הקפיטליסטים מתחפשים לסוציאליסטים.

יורם טלמון

רחובות




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו