בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמונה אחת בשבוע | חיוכו של גבי אשכנזי

תגובות

בצילום הזה של הרמטכ"ל גבי אשכנזי המעניק את אות פיקוד דרום לאלוף הנכנס טל רוסו, יש הרבה גאווה וצחוק וחזות מתוחים ושיניים. הוא צולם ב-21 באוקטובר האחרון על ידי אלי הרשקוביץ בחצר בסיס הפיקוד ומלבד אשכנזי ורוסו נכח בטקס גם יואב גלנט, האלוף היוצא והרמטכ"ל המיועד. בזמן הצילום, ובוודאי בחודשים שעברו מאז, הפכה האנטיפתיה בין אשכנזי לאהוד ברק לסכסוך כללי, גלוי וחמור והצטרפו אליו המשטרה ומבקר המדינה, קלגסבלד וטירקל. אבל אז, בעת הטקס, היו כולם שבעי רצון ופרשת הרפז הסתומה עוד לא נגלתה במלואה, וגם לא הקשרים בין האשכנזים לבינו וממילא לא היה אפשר לקבוע מי קורבן של עלילה ומי טופל אשמות שווא, ועוד לא נחשפו לציבור ממדי הלטיפונדיה של הרמטכ"ל הבא גלנט, על ארבע כיפותיה הנטועות ברצינות פומפוזית בין התלמים, כאילו עוד מעט קט יתקפו אותה הווסאלים שלה. בזמן הצילום, שנדמה עכשיו רחוק מאוד, עוד היה ודאי שאשכנזי ימצא לעצמו בקלות שותפים פוליטיים אחרי תקופה של צינון ושברק בדרך החוצה, אבל בינתיים בעט שר הביטחון בעיטה אחרונה בעבודה - סוס מת שהמית בעצמו - והבחירות רחקו.

צילום: אליהו הרשקוביץ

כל אלה נושרים אל מחוץ לצילום כעלים יבשים. כי בצילום הזה רב אלוף גבי אשכנזי - שאין לו באמת סיבות רבות לצחוק - שמח. חיוכו כאן מלא ורחב, וגבותיו הצפופות מרימות את מצחו, אולי זה עתה אמר משהו, התבדח, שלח איזו שנינה, ונראה כאילו הפיקוח העליון הוסר מעל פניו ובמובן צחוקו הגלוי, הלא-מאופק, זהו אחד מצילומיו הטובים ביותר.

וגם המצולם השני, האלוף טל רוסו, מחייך. אבל אחרת. חזהו הרחב מאוד וכתפיו הישרות ממלאים את כל צדו הימני של הצילום, הוא גבוה מאשכנזי, והוא זוקף את סנטרו ומנסה לכבוש את חיוכו שעוד מעט יתפשט על פניו הנאים, גבוהי העצמות. רוסו הוא חייל. הוא חייל למופת. האלוף היחיד בצה"ל שלא עבר קורס קצינים, שאומרים עליו חצי בצחוק שהוא מרים ג'יפים לבד בכוח הרגליים, שקוראים לו "רמבו" ולא "קרמבו", קיבוצניק לשעבר ושחקן כדורסל לשעבר, רווק שאינו בודד, על פי הודאתו, ששערו הצפוף המסופר בקו ישר מעל מצחו, הלבין בדיוק בקו המשווני של גולגלתו. בגופייתו הלבנה המבצבצת מפתח מדי האל"ף שלו ועורקי הצוואר שלו הפועמים דם, אלוף פיקוד דרום הנכנס נרגש ומתוח וחגיגי, עניו, ואי אפשר לדמיין אפילו עננה של תככים מעל ראשו הזקוף. הדחפים, השאפתנות, התוקפנות - כל אלה שייכים למי שהוא מחליף ולמי שמעניק לו דרגות.

ובתוך הרגע הזה, החגיגי, הרגע המקצועי של רוסו שמתאחד עם הרגע האישי שלו, מעבר למחסום ארז, מתחיל להישמע הקול: קולה הקיים תמיד של המכלאה הגדולה, החסומה, המוכה, המופצצת, המתקוממת והמסרבת להיכנע סופית - המכלאה שיראה רוסו יום-יום, ושאיש אינו מזכיר את שמה בטקסים כאלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו