בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמות הרמטכ"לים

ההיסטוריה הישראלית רצופה מאבקים עתירי אגו, תככים ויצרים למינויי קצינים בכירים לתפקיד הרמטכ"ל. פרשת מינוי גלנט, שבאה לסיומה העגום בשבוע שבו המצב במזרח התיכון נפיץ מתמיד, מציבה את ישראל במצב בעייתי

תגובות

התמונה שלמטה צולמה במטה נאט"ו בבריסל, ביום חמישי שעבר. לא בטוח שיהיו עוד הזדמנויות רבות לשחזר אותה. זה לצד זה יושבים רמטכ"ל צה"ל ועוזר הרמטכ"ל של צבא מצרים. לידם - קצינים בכירים מצבאות ירדן, תוניסיה, מרוקו, אלג'יריה ומאוריטניה. רב-אלוף גבי אשכנזי, כתף אל כתף עם גנרל שני כוכבים - אלוף - טארק מהדי מחיל האוויר המצרי. ראשיהם סמוכים אך הם אינם בהכרח קשובים לדובר האיטלקי, אדמירל ג'יאמפאולו די-פאולה. שניהם מודאגים מהנעשה בבית.

כשייפגשו מפקדי צבאות ברית נאט"ו ומדינות שותפות בפעם הבאה, עלולים קשרי ישראל עם שכנותיה להיות קרירים יותר. אולי לא תתאפשר חברותא כזו. את צה"ל ייצג אז רמטכ"ל אחר, לא אשכנזי, שקיים בבריסל סבב מסחרר של פגישות משש בבוקר ועד שעת לילה מאוחרת עם אדמירלים אמריקאים (יו"ר המטות המשולבים מייקל מאלן, מפקד כוחות נאט"ו ופיקוד אירופה ג'יימס סטאוורידיס), הרמטכ"ל הרוסי, גנרל ניקולאי מקרוב ועמיתים מיוון, טורקיה ועוד.

סיכויי אשכנזי לתווך בין יוון (שאירחה השבוע את מפקד חיל הים, האלוף אלי מרום) לבין טורקיה, גבוהים מסיכוייו של אהוד ברק לרקוד במסיבת הפרידה של אשכנזי מצה"ל, ביום ראשון הבא, למחרת יום ההולדת של ברק. משטמה כה עזה בין שני רבי-אלופים, הרמטכ"ל ה-14 והרמטכ"ל ה-19, בתוספת מי שכבר לא יהיה הרמטכ"ל ה-20, יואב גלנט, זכורה בצה"ל רק באירוע אחד, המעבר ממשה לוי לדן שומרון.

בסיפור ההוא, מאמצע שנות ה-80, שבו ניסה לוי לסכל את מינוי שומרון, שהיה לפנים מפקדו וידידו של ברק אך כעת התחרה בו ואיים לעכב בארבע שנים את קידומו לרמטכ"ל, ישב ברק על היציע, יודע מה מעולל לוי אך שותף להסתרה משומרון.

התמרון המכוער של לוי נועד לפגוע בהחלטת רמטכ"ל לשעבר אחר, יצחק רבין, למנות את שומרון לרמטכ"ל. אבל ברק, שהיה צפוי ליהנות מהצלחת הסיכול, לא ראה בכך אז "פוטש" ו"פגיעה בדמוקרטיה". את המונחים המזועזעים הללו שמר רק לפרשת מסמך בועז הרפז, שנחשף בה גם צד אנושי, פגיע וכואב, אצל מחשב-העל ברק.

הדו"ץ והבוץ

כל זה, כמובן, לא יפריע לברק לכהן, בבוא היום ותהפוכות הפוליטיקה, גם בכפיפות לאשכנזי, בדיוק כפי שהתמודד נגד שומרון, בנימין נתניהו ואריאל שרון והיה נכון, כשהפסיד, לשרת תחתם (במקרה שרון ללא הצלחה).

אילו העניקו למשתתפי מלחמות רמטכ"לים אותות מערכה, בצבעי כחול-אדום-שחור שיציינו את הירי הדו צדדי, הדם והבוץ, היה ברק החייל המעוטר ביותר בצה"ל גם במקצה זה. אליהו גולומב, המפקד בפועל של ההגנה, לא היה מאמין לאיזה סכסוך בין יורשיו נקלעה הנכדה של דודנו, עו"ד עינב גולומב מהפרקליטות, שייצגה את המדינה בבג"ץ גלנט וחתמה על כתב הכניעה שניסח היועץ המשפטי יהודה וינשטיין. ברק הוא יציר תקופה אחרת, שנמוגה לעיני הדור שטרם הסתגל למציאות החדשה.

לפנים נדרשה למינוי רמטכ"ל פטרונות של אדם אחד בלבד, שר הביטחון, עם חיפוי באגף ראש הממשלה. הדוגמאות המובהקות ביותר, לפני ברק, היו משה דיין ומוטה גור. דיין חסה תחת כנפיו של דוד בן גוריון, ראש ממשלה כמשה שרת לא היה ממנה אותו. שר הביטחון דיין מינה את גור. ברק כמעט ואיבד את המינוי כאשר תיק הביטחון עבר מרבין למשה ארנס, אך הפעיל את ידידיו בליכוד (דן מרידור ואהוד אולמרט) והתמנה. אופייני לשניהם, גור וברק, שלא היו אסירי תודה לשרי הביטחון שמינו אותם ליותר מיומיים. גור מיהר להתעמת עם דיין בשאלת סמכויותיהם, סביב הפיגוע במעלות. ברק התגרה בארנס בסוגיית השליטה בנשק האסטרטגי.

ייתכן מאוד שגם גלנט היה חושף שיניים עצמאיות מול ברק, ברגע הפיכתו ממיועד לרמטכ"ל. גור, ברק וגלנט הם מהקצינים שתמיד שאפו בעליל להגיע הכי גבוה. הם לא רק מאלה שאמרו עליהם "הוא יהיה רמטכ"ל" - אצלם הגוף השלישי היה גוף ראשון. השאפתנות הבוטה הזאת הרתיעה רבים וקסמה למעטים. לפעמים היו אלה המעטים הנכונים, אך לא עוד.

גלנט הביע את תשוקתו להיות רמטכ"ל כבר לפני 15 שנה. ארבעה ממפקדי שייטת 13 היו בהמשך הקריירה גם מפקדי חיל הים: האלופים יוחאי בן-נון, זאב אלמוג, עמי איילון וידידיה יערי. היום, כששלושה תת-אלופים מתמודדים על פיקוד החיל לאחר מרום (רם רוטברג, אבי ארזוני ורני בן-יהודה), לאחד מהם, רוטברג, יש סיכוי מסוים להיות החמישי - תלוי בזהותו של הרמטכ"ל הבא. אבל באמצע שנות ה-90 היה אלוף-משנה גלנט בתור, כמפקד המצטיין של השייטת, שהביא אותה לשיאים חדשים בלחימת חי"ר.

אלמוג, מי שהוציא את השייטת מהשפל של תקופת מלחמת ששת הימים והעלה אותה לרמת סיירת מובחרת גם ביבשה, אמר לגלנט, אז בן כ-37, שהוא צופה לו בתוך שנים מעטות פיקוד על חיל הים. להפתעתו, סירב גלנט לראות בכך מחמאה. "אני עובר ליבשה", הודיע לאלמוג. "אני רוצה להיות רמטכ"ל".

בניגוד לדן חלוץ, ששאף לפקד על חיל האוויר בדרכו ללשכת הרמטכ"ל, הפיקוד על חיל הים איים לגרוע מסיכויי גלנט במקום לחזק אותם. הוא היה מקבע אותו בתודעה כמקצוען בתחום חשוב אך לא מרכזי, כמו אותם קצינים מוכשרים מהתותחנים, ההנדסה ושאר החילות, שאינם נופלים מגיבורי החי"ר, השריון והסיירות, שהמופקדים על מינוי רמטכ"ל מתעלמים מקיומם.

כנפי החובל של גלנט, לשעבר מפקד סטי"ל, נעלמו עד השבוע ממדיו העטורים בכנפי עטלף וצניחה וסמל הטנק של הסבתו לשריון, כאילו העדיף להטביע במצולות את הפרק הימי במסלולו, למעט שייטת 13.

זה היה הימור נכון, וכך נראה לגלנט גם ההימור על הפטרונים הפוליטיים, תחילה שרון ואחר כך ברק. השבוע היתה סמליות בסמיכות הפרשיות של פסילת מינוי גלנט והודעת המשטרה על חשדותיה שהאחים עמרי וגלעד שרון תיווכו בהשגת שוחד לאביהם. בחוות שקמים שהה גלנט בסביבה מושחתת. אולי עשה זאת רק כמשקיף; לא כל זואולוג הופך להיפופוטם, וגם בקישון לא כל מי שצלל חלה. אבל נדרשה רגישות עילאית, מהסוג שחסר לגלנט בעליל בפרשת נכסיו במושב עמיקם, כדי להבחין במתרחש ולהישאר טהור.

על האלונקה

כשהפטרון, ברק במקרה זה, שנוא, בן חסותו מתחיל לסחוב אותו על האלונקה, במקום להיפך. כשמתחילים בחוקי ניוטון, עם הכוח הנגדי שמעורר כל כוח, מגיעים בסוף לתורת היחסות של וינשטיין, עם הפגם המשפטי והערכי במינוי לרמטכ"ל. וזה עוד לפני הגאון שרצה לעזור לגלנט בכנותו את וינשטיין "מריונטה" של מיכה לינדנשטראוס. בין "מר ביטחון" ברק ל"מריונטה" וינשטיין, היועץ והמבקר תמיד ינצחו. ברק כבר יודע זאת מחיכוכיו בעניינים מקצועיים עם וינשטיין והאישיים עם לינדנשטראוס. מפקד עומד למבחן תמידי.

כקצין ימי לשעבר, מכיר גלנט היטב את המסורת העולמית של ציים, צבאיים ואזרחיים, התובעת מהקברניט אחריות גם בהעדר אשמה. כלי שיט שעלה על שרטון, ולו משום שמלח זוטר התבלבל בהסטת ההגה לשמע הוראת קצין, יעלה אתו על השרטון גם את סיכויי הקידום של מפקדו.

היום, השרטון יכול להיות גם סרטון. לכן הודח בחודש שעבר מהפיקוד על נושאת המטוסים "אנטרפרייז" אלוף משנה אוון הונורס, שבתפקיד קודם, כסגן-המפקד, הפיק (ברשות ובסמכות, לדבריו) קטעי וידיאו גסים ומביכים לבידור הצוות. הונורס, בנוסחה המקובלת בחיל הים האמריקאי, "איבד את אמון מפקדיו" ביכולתו להנהיג ביעילות את יחידתו. די בכך. לשם הונורס, כמובן, צליל של כבוד, ממש כמו האביריות המהדהדת בשם גלנט.

בשיטה האמריקאית, מינוי קצין בכיר חייב לעבור כמה וכמה דרגים - המלצת מפקד החיל (ולעתים גם יו"ר המטות המשולבים), שר ההגנה, הנשיא, ועדת הסנאט ומליאתו. צליחת כל המכשולים אינה מובטחת מראש. היא תלויה גם בפוליטיקה ארגונית ואחרת, בכלל זה אווירה ציבורית.

המקרה הקרוב ביותר לזה של גלנט הוא כשלון המינוי של ג'וזף רלסטון ליו"ר המטות המשולבים ב-1997. רלסטון, גנרל (ארבעה כוכבים) מחיל האוויר, היה המשנה ליו"ר המטות והמועמד המועדף של שר ההגנה ויליאם כהן ליו"ר - התפקיד הצבאי החשוב ביותר, אך ללא קידום בדרגה. התוכנית סוכלה כשנודע שרלסטון, אוי ואבוי, נאף שנים לפני כן, עם אשה שלא היתה אז אשתו, אף שאחר כך נישאה לו. צביעות, רעמה סנאטורית. קלי פלין, קצינה זוטרה בחיל האוויר שנתפסה בחטא דומה, אף כי לא זהה, נענשה. כהן נאלץ לוותר.

רלסטון הבליג ולבסוף התמנה למפקד כוחות נאט"ו, באותה דרגה. כיום השניים, כהן ורלסטון, שותפים בעסקי הייעוץ והשתדלנות בוושינגטון.

סבא אהוד

בישראל אין קונגרס. גם אין ממשל. יש סבא אהוד והפינוקיו שלו, ביבי. עד שפתאום מתברר שסרחי העודף המזולזלים האלה, מבקר-יועץ-בג"ץ, מתייחסים לאחריותם ברצינות, וששני עורכי דין צעירים מתל אביב, נדב אפלבאום וזיו גלסברג, שייצגו את התנועה הירוקה בעתירה נגד גלנט, גברו על התחכום המדומה של ברק, גלנט ויועציהם יקרי הניסיון.

אמנם היה משקל גם לאווירה הציבורית, אבל מוטב שהעיתונות הישראלית לא תפריז במחמאות עצמיות. בסיבוב הקודם של העתירה לבג"ץ, ב-2009, ניצח גלנט לא למרות העיתונות, אלא בגללה. השופטים דורית ביניש, אליקים רובינשטיין וחנן מלצר, בהחלטה שהם לא יתייקו בלקט ההישגים שלהם, הניחו למחנה גלנט ושכניו בעמיקם להזין אותם בנתונים מטעים ונזפו בעותרים, "שבמקביל לפנייתם לבית משפט זה יזמו מסע תקשורתי (נגד גלנט ושכניו) בעיתונות ובתקשורת האלקטרונית. די היה בטעם זה כדי להצדיק דחיית העתירה".

זהו אותו "מסע תקשורתי" שבזכותו התגייס השר מיכאל איתן לפנות למבקר המדינה. בלי פניית איתן, לא היתה עתירה, לא היו שאלות נוקבות של שופטי בג"ץ בהרכב החדש, לא היתה ביקורת ולא היתה הצטרפות של היועץ וינשטיין למסקנה שהמינוי פסול.

מגוחך במיוחד התירוץ של נתניהו לביטול המינוי - המצב באזור בעקבות התסיסה במצרים, המשבר בלבנון וכיוצא בזה, כאילו בזמן אחר היתה התוצאה שונה. נתניהו, ברק וגלנט לא ביקשו מבג"ץ, כשהוגשה העתירה נגד המינוי בספטמבר, להעניק לדיון בהילות. עד סוף דצמבר שררה דממה מוחלטת, גם בעיתונות. ההתמוטטות היתה מהירה, בתוך חודש. לא היה לכך כל קשר למצב באזור, המזכיר במשהו את יולי 1958. אז, חודשים מעטים לאחר איחוד מצרים וסוריה, נפל המשטר המלוכני בעיראק, כוחות אמריקאיים נזעקו להתערבות להצלת המשטר הפרו-מערבי בלבנון וכוחות בריטיים הוחשו לירדן.

הרמטכ"ל הבא עלול לפגוש גנרלים מצרים לא רק בבריסל. אם יהיה לו פנאי לכך, יידרש לסגור פערים גדולים בהכנות צה"ל.

דורון אלמוג היה אחרון אלופי פיקוד הדרום, בתחילת העשור שעבר, שהקפיד להתכונן ברצינות למשבר בחזית המצרית. מדי יום א', ראשון בכל חודש, ייחד אלמוג מזמנו הטרוד בלחימה בעזה שעות רבות לסקירות מודיעין, לתכנונים מבצעיים ולתרגול מסגרות הצופות פני מצרים. אחת מהן, בפיקודו של תא"ל אילן הררי, היתה מהדורה מאוחרת של אוגדת האלוף שרון במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. הררי קיווה שזכותו של שרון תעמוד למסגרת שלו והיא לא תפורק. הוא טעה, כמו שגלנט טעה בחושבו ששרון וברק יהיו לו לנכס ולא לנטל. *



אשכנזי. משטמה עזה בינו לברק


אשכנזי ולצדו עוזר הרמטכ'ל המצרי טארק מהדי, בבריסל, בשבוע שעבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו